Monthly Archives

אוגוסט 2007

Top of the world

טלי טילר היא בוגרת המחלקה לצילום בויצו חיפה.

טלי מציגה בתערוכת הבוגרים האחרונה עבודה בולטת בעוצמה שלה, בנוכחות שלה, בבשלות המפתיעה שלה. ארבע שנות לימוד אינטנסיביות בהחלט הטביעו את חותמן על טלי. כמובן שזה לא רק הלימודים. זה קודם כל טלי, שהחליטה להשקיע 4 שנים מחייה בלימודי צילום. זו לא החלטה של מה בכך. זו החלטה שבאה קודם כל מהצורך ליצור, להתפתח, לגדול, יחד עם המודעות, שצריך ללמוד במקום טוב כדי לקבל את הבסיס התיאורטי והטכני ומשם להמשיך הלאה.

 

טלי עוסקת בעבודה שלה במרחב האינטימי ביותר שלה: גופה, ביתה. הקירות שמכילים אותה, שמקיפים אותה, העור שעוטף אותה.

טלי שואלת את עצמה על מהותה. על מהות מיניותה, נשיותה. היא בודקת את גבולות האני שלה: היכן היא מסתיימת ומתחיל ביתה? היכן ביתה מסתיים והיא מתחילה?

כשדם נשיותה זורם מגופה, הוא גם מתרחב אל קירות חדר האמבטיה של ביתה?

כשהיא צובעת את גופה בצבע שחור, גם קירות ביתה נצבעים יחד איתו?

 

טלי טילר ©

 

מה קורה לנשיות שלה כאשר היא מורידה את שיער ראשה, וזה מכסה את גופה ?

האם נשיותה מתפוגגת כאשר היא מסופרת "כמו גבר" ושיער מכסה את גופה, "כמו גבר"?

האם הסתרת סממני הנשיות מסתירים גם את הנשיות? אישה תמשיך להיות אישה גם כאשר שיערה נקצץ וגופה הוסתר?

ובהתאמה – מה קורה לבית ריק? האם הוא מופשט מהנוכחות האנושית כי היא לא מתקיימת במרחב הנראה לעין? האם המרחב האינטימי הזה, שכל אחד מכיר, המרחב המוגן ביותר, הקרוב ביותר, מפסיק להיות אינטימי והופך ל"סתם" ארבע קירות כאשר האדם שחי בתוכו יוצא מהפריים?

 

 

טלי טילר ©

 

 

טלי עושה פעולות הפוכות ותואמות של הסתרה וגילוי, של פתיחה וסגירה. של אינטימיות וניכור. היא מעמידה את הלבן הסטרילי של חדרה מול הכתמים השחורים שהותיר גופה הצבוע, את הניקיון הנזירי של האמבטיה מול הצבע האדום שמכסה אותו, את הפעולה הסיזיפית והאינסופית של הורדת הצבע מהקיר מול הקלילות האופטימית של השיר שמתנגן ברקע – Top of the world, את הגוף העירום שלה מול ההסתרה על ידי הצבע, הנשיות מול הגבריות.

 

 

 

טלי טילר ©

הסאונד מגיע קודם, התמונה בעקבותיו. סבלנות J

 

שאלתי את טלי על מה היא חשבה כשהיא עבדה על הפרוייקט הזה. שהרי, כשעבודה תולה על קיר, היא שייכת פחות ליוצר שלה ופתוחה לאינטרפרטציה של הצופה. והצופה יכול לראות בעבודה דברים שהיוצר לפעמים לא חלם עליהם. או להתחבר למקומות פרטיים שהיוצר לא התכוון אליהם. רציתי לבדוק עם טלי, האם אני רואה דברים בעבודה שלה בגלל מי שאני ולא בגלל הדברים שטלי רצתה לומר.

טלי דיברה על עיסוק באינטימיות, על מרחב ביתי. על התעסקות במיניות מתוך חוסר מיניות.

 

אמרתי לה, שאם היו מכריחים אותי לבחור בצילום אחד מהעבודה שלה, הייתי בוחרת בצילום העצמי שלה, בו היא מיישירה מבטה אל המצלמה, שיער ראשה קצוץ, כולו מפוזר על פלג הגוף העליון שלה, מכסה את העור.

זהו צילום עוצמתי מאוד, שמתמצת את העבודה של טלי.

 

 

טלי טילר ©

 

 

 

העוצמה של העבודה של טלי טמונה, לדעתי, בעובדה שהיא עבודה של "קצוות" מנוגדים: קצה אחד פתוח, קצה אחד סגור. קצה אחד נקי, קצה אחד מלוכלך. זוהי עבודה שמעבירה תחושות, עוטפת את הצופה מכל עבר. טלי אומרת לצופה דברים מאוד ברורים ומאוד מעורפלים, מציגה מרחבים אינטימיים שעצם הפעולה של הצילום והתליה על הקיר הופכת אותם לציבוריים, אבל נותרים אינטימיים בתחושה הפרטית של הצופה.

 

מעבר לכך, ואולי חשוב מהכל מכיוון שזה מהווה בסיס לעבודתה של טלי, היחס הרציני כל כך לצילום, לאמנות, יחסה הבלתי מתפשר לפרטים, לאיכות.

אינטימיות מושלמת

לילי אלמוג צילמה נזירות במנזרים כרמליטיים בשלושה מקומות שונים: חיפה, בית לחם, ומרילנד.

הנזירות מקדישות את חייהן לדת. הן לומדות, מתפללות. חיות בצניעות, בצמצום, בתוך כותלי המנזר.

הצילומים של אלמוג משקפים את החיים השקטים, המוקדשים למטרה אחת בלבד: לעבוד את אלוהים, לאהוב אותו, לכבד אותו.

טקס החתונה עם ישו הוא הרגע החשוב ביותר בחיי הנזירות הללו, רגע בו הן בוחרות לעצמן צלב משלהן, שילווה אותן בכל חייהן. אקט זה מסמל, מרכז ומתמצת את חיי הנזירה: ישו הוא מושא אהבתן, אהבתן היא רוחנית בלבד, אין בה שמץ של רגש ארצי-גופני.

אנחנו לא יודעים – לא מהתמונות ולא ממידע על הנזירות (אפילו אתר יש להן)– אם יש בהן תשוקות רוחניות או גופניות אחרות, מאשר אלה המכוונות לישו.

© Lili Almog – Outdoor portrait

אורח החיים הזה, המתנזר, שמתעלם מהתשוקות הגופניות, מצרכים של קשרים רומנטיים, מיניים, חברתיים, תמיד משך את סקרנותי.

כילדה, אהבתי להיכנס לכנסיות, להציץ למנזרים, הסתכלתי על הנזירות והנזירים ברחוב. לבושם שונה, מתכסה, מתבדל. הם נראו לי מיוחדים, חידתיים, בעלי סבר פנים חמור במיוחד.

כשהחברה הכי טובה שלי, סילביה, הלכה ללמוד בבית ספר תיכון של נזירות, ניסיתי לדלות ממנה "מידע פנימי" אודות החיים של הנזירות: האם הן באמת מתנזרות? הן לא משוועות למגע אנושי, לאהבה מוחשית, לסיפוק מיני?

אלה שאלות שנותרו פתוחות, כמובן, כי לסילביה לא היו תשובות. או שלא רצתה שיהיו לה.

© Lili Almog – Outdoor portrait

אהבתי את הניקיון, את המינימליזם בצילום שמצלם מינימליזם, צמצום, צניעות, פשטות.

אהבתי את האוירה המוקפדת, הרצינית, השקטה, הטהורה כמעט, של הצילומים של אלמוג.

השם של העבודה – "אינטימיות מושלמת" – כמו שמות אחרים שאלמוג נותנת לצילומים שלה: "חושבות עליו", "נוגעת בו", יש בו רמז לתפיסה הלא נזירית של תשוקות אנושיות.

שאלות על הטבע האנושי, שיש בו תשוקות גופניות שנזירות אלה אינן מכירות או מתעלמות מהן, עולות מהעבודה של אלמוג.

התערוכה מוצגת במוזיאון תל אביב.

הכל אצלו נכון

כשקיבלתי את המייל עם הפרסום של ההופעה (בתוך ים של ספאם תמיד נחמד למצוא משהו שבאמת מיועד אליי) החלטתי, אני הולכת לשמוע אותו. קראתי מעט (מדי) מהדברים שהוא כותב, ואולי שמעתי שיר אחד שלו, אבל אין לי סבלנות להקשיב לשירים ברשת, זה טוען, זה נתקע, זה ממש לא כיף.

אז הודעתי לבנזוגי שאנחנו שומעים בערב את דויד פרץ. בתמונע. בעשר וחצי בלילה.

האמת, די מאוחר לאמצע השבוע.

אני לא מבינה כלום במוזיקה. לא עוקבת יותר מדי. כלומר, אני מקשיבה, מכירה, יודעת לזהות את הפרפרים בבטן, את השיערות הסומרות כשצליל, מילה, נוגעים בדיוק שם, אבל לא "ממש" מתעסקת או מבינה במוזיקה.

בשונה לגמרי מההתייחסות שלי לאמנות פלסטית וציולום בפרט, שם אני יכולה לנתח, להגג, לפרש, לחפש ולמצוא משמעויות נסתרות, הקשרים תרבותיים שמצטטים את ההוא ומזכירים את ההיא, בשבילי המוזיקה נוגעת או לא נוגעת. או שאני אוהבת, מתרגשת, מתאהבת, או שלא. לא מחפשת הסברים, מקורות, לא מנתחת ולא מנמקת. מרגישה או לא מרגישה.

באתי להופעה הזו לא מוכנה. כי לא ידעתי ולא הכרתי. כמעט כלום. בדרך כלל הולכים להופעות אחרי ששומעים את המוזיקה, מכירים אותה, אוהבים אותה, אפילו יודעים את המילים של השירים. בשבילי לפחות, חלק מהכיף בהופעות זה לזמזם את השירים המוכרים, להתרגש מביצוע חדש למשהו מוכר, לראות בלייב את הזמר/ת האהוב/ה. לראות את הבן אדם שמאחורי הזמר.

אז טוב שבאתי "לא מוכנה". כי זה היה ערב קסום, של גילוי, של הנאה עצומה. כבר בהתחלה, מהשיר הראשון הרגשתי איך הצלילים מענגים, ממלאים, מרככים, משקיטים, עוטפים, תחושה של בית. בית מגונן ובטוח.

זה היה ערב נעים כל כך, מקסים כל כך, מרגש כל כך. לא רציתי שיגמר. רציתי לשמוע עוד ועוד, בעיקר את השירים הקטנים, המלטפים, שיש בהם מעט מאוד מילים. אבל כל מילה, הו, כל מילה.

חשבתי, הלואי ומישהו היה אומר לי שהוא מתרגש מצילום שלי כמו שאני מתרגשת מהצלילים והקולות של דויד.

ראיתי כמה אנשים מצלמים. לשניה חלפה במוחי מחשבה – טמבלית, לא הבאת מצלמה. ואז עצמתי עיניים ונתתי למוזיקה לזלוג פנימה. אני לא באמת יכולה להיות בריכוז מלא כזה כשאני מצלמת. אז טוב שלא הבאתי מצלמה.

אולי בפעם הבאה.

תודה, דויד.

יש לך מעריצה חדשה

J

Interior Spaces

Anne Hardy – Cell ©

העבודות של אן הרדי נראות כמו צילומים של מקומות קיימים.

למעשה, אלה סטים שהרדי בונה בסטודיו שלה ואחר כך מצלמת, באמצעים די קבועים: היא משתמשת במצלמה בפורמט בינוני – שיתרונה בכך שהנגטיב המתקבל גדול יותר ולכן ואיכותי מאוד – ובעדשות רחבות -שמאפשרות לצלם חלל שלם ממרחק יחסית קטן, ומעגלות את הצילום, כך שיוצרות תחושה של חלל סגור, הרמטי. היא מכוונת את התאורה כך שהיא כאילו מגיעה לצילום מבחוץ.

Anne Hardy – Drift ©

הרדי מציעה לצופה מבט חטוף למקומות דימיוניים, שהכוח שלהם הוא בתחושה שהצלמת יוצרת, שאלה מקומות "אמיתיים-מציאותיים" ולכן מאוד קל לצלול לתוכם, ללכת לאיבוד בתוך הדימוי.

החללים שהרדי יוצרת ומצלמת הם חללים קלאוסטרופוביים, עמוסים מאוד, מעיקים. יש בהם סדר (או אי-סדר) אובססיבי ומטריד.

Anne Hardy – Lumber ©

המציאות והפנטזיה מתערבבות ומבלבלות בצילומים של הרדי.

הרדי מספרת סיפורי בדיה של טבע הזוי, על-מציאותי. כמו האמנים הסוריאליסטים, הרדי עושה שימוש באובייקטים יומיומיים, מוכרים, "מציאותיים" – גם במראה וגם בשימושיות היומיומית שלהם – בטכניקה צילומית נקיה, אסטטית, כמעט נזירית, ויוצקת אותם לתוך סביבה אחת שבה הכל נראה הרמוני במבט ראשון.

מבט מעמיק מעט יותר יגלה את הפרטים ההזויים, הלא מציאותיים, את החיבורים הלא הגיוניים, את הכאוס.

הרדי פותחת בפני הצופה צוהר לנופים פנימיים, היא מאפשרת לו להציץ מבעד לחלון למקומות שאולי היה עדיף לו, לצופה, לא להיחשף אליהם כלל.

Anne Hardy – Small Space ©

יש בעולמות האלה המון חפצים מיותרים, חפצים שאנשים קונים, עורמים ואוספים ואחר כך זורקים או מתקלקלים, מתיישנים, מתבלים. חפצים אלה ממלאים את החללים בהם אנשים חיים. הרדי לוקחת את ההשתלטות הזו של החפצים על חללי הדיור האנושיים לכדי קיצוניות: ממלאה אותם כמעט עד אפס מקום, בנפח, בצבע, באי סדר, באופן אובססיבי, מחניק.

וכך, אין בצילומים של הרדי נוכחות אנושית בדמות בני אדם, יש בהם חוסר נוכחות אנושית מטרידה: כמו היו אלה חללים שבלעו את יושביהם ויוצריהם, שהכאוס דחק אותם החוצה, או מסתיר אותם מאחוריו.

האשליה שיוצרת הרדי עובדת מכיוון שהיא מתנהלת בסוג של מעגל סגור: התחושה של מציאות מוכרת, שלמעשה היא מתוכננת ובנויה עד לאחרון הפרטים, מצולמת ובסופו של דבר מושמדת, תחושה שמובילה לתחושה אחרת של פנטזיה כאוטית, של גודש של חפצים בחלל קלאוסטרופובי, שמובילה קודם כל לנבירה וחיפוש אחד דברים מוכרים, חללים מוכרים, מקומות עימם ניתן להזדהות, ואחר כך לרצון לזרוק את כל המיותר, לטהר, לסדר. ובמקביל, הצורך והרצון להשאר, להשאב לתוך עולם החלומות הפנטסטי הזה, שהרי, אם זה חלום או פנטזיה, זו לא מציאות, ובטח ובטח לא המציאות הפרטית ה"מציאותית" שלי – הצופה בעבודה.

Anne Hardy – Untitled_VI ©