Monthly Archives

יוני 2007

הפגנה

מי שמסכים לעסקת טיעון – מודה באשמהומי שאשם – חייב במשפט!!!
 איגוד מרכזי הסיוע קורא לכל אזרח ואזרחית במדינה לצאת במחאה כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. החלטת מזוז משתיקה ומשתקת!! כולנו נפגשות ונפגשים במוצ"ש, בכיכר רבין, בשעה 20:00 להשמיע קול ולעשות מעשה, כנגד החלטת מזוז וכתמיכה בנפגעות באשר הן. המרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

 

ארמונות זיכרון

זיכרון זה דבר מורכב. הוא בעיקר מופשט, חמקמק, אסוציאטיבי ומאוד מאוד אישי.

יובל יאירי מביא לצילומים שלו זיכרונות. חלקם זיכרונות פרטיים, חלקם זיכרונות כלליים-קולקטיביים.

הוא בונה ארמונות חול מלאים בזכרונות. אלה ארמונות שיכולים להיעלם בחלקיק שניה, הרוח הקלה ביותר יכולה למחוק את כולו או את חלקו.

בשונה מארמון אבן או חומר מוצק אחר – הארמונות של יאירי לא בנויים על פי כללים ארכיטקטונים – מהיסוד עד הגג.

אלה ארמונות שבנויים טלאים-טלאים, פיסות זיכרון שיאירי אסף, ליקט, חיבר-לא חיבר.

 

 

Agnon's Library מתוך "ארמונות זיכרון" © יובל יאירי

 

 

ביקרתי בתערוכה של יובל יאירי בגלריה אלון שגב וגם באתרו האישי.

יש המון עוצמה בצילומים גדולים שמודפסים בקפידה ותלויים על הקיר.

העוצמה של הצילומים של יאירי עוברת גם כשמביטים בהם על המסך. לכן, מומלץ לעשות "השלמות" לתערוכה הפיזית בתערוכה הוירטואלית. לא במקום, בנוסף.

 

העיסוק של יאירי בנושא שנוגע בכל בן אנוש הוא מעניין, מורכב.

האוירה שיאירי מצליח ליצור היא אוירה של זיכרון, של ערגה וגעגוע לישן, לתקופה אחרת, לאסתטיקה שהייתה פעם, לסוג של חפצים ש"פעם" השתמשו בהם וכיום כבר אינם קיימים אלא בחנויות ענתיקות.

ספרים ישנים, בניינים מתפוררים, נופים רחוקים, ישנים, ממוסגרים בתוך מזוודות ישנות.

 

אחד הדימויים החזקים – הצילום היחיד בשחור לבן – של איש שיושב בחדר מלא בכלי נגינה ומקשיב בעיניים עצומות למוזיקה שמנגן נגן דימיוני, רוח רפאים שמנגנת אך ורק לכבודו.

 

 

Tom מתוך "ארמונות זיכרון" © יובל יאירי

 

 

אוירת הזיכרון הרומנטית הזו, על צבעיה החמים, על הקומפוזיציות המוקפדות, מצליחה לעורר את תחושת הגעגוע לזמנים "שעברו, שהיו טובים יותר".

 

יאירי מדבר בשפה של רגשות, באמצעות דימויים שכולנו מכירים, וזה הכוח העיקרי של העבודה שלו. היכולת לגעת בכל אחד ואחד, בנקודה המיוחדת והמסויימת הזו שבה אפשר להתחבר, דרך הדימויים שיאירי מציע, לזיכרון הפרטי-אישי של הצופה.

 

*

עדיין בנושא זיכרון, יוצר אחר, אני מאוד מאוד ממליצה לראות את התערוכה של שרון רז – השכן מהבלוק – שמוצגת במרכז הבאוהאוס בתל אביב.

גאוה

זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למצעד הגאוה. מצויידת במצלמה, כמובן.

אני שמחה שהמצעד הזה מתקיים, אני חושבת שזה חשוב, שזה מכבד את המשתתפים בו.

ראיתי הרבה שמחה, הרבה אהבה, הרבה תשוקה, וצבע, ובעיקר גאוה. גאוה של כל אחד ואחת מהאנשים שהגיעו לשם, מלווים בבני הזוג מהמין שהם בחרו (ולא החברה או המשפחה או הממשלה).

 

 

יש לי רגשות מעורבים לגבי סוג כזה של אירועים, קצת בדומה למה שאני מרגישה לגבי אירועים שקשורים, למשל, לנשים בלבד.

מצד אחד – חשוב להעלות לסדר היום והמודעות לזכותו של כל איש ואישה לבחור בבן או בת זוג מהמין שהוא או היא מחליט/מחליטה.

מצד שני – עצוב לי שעדיין, בישראל של המאה ה- 21, יש צורך במצעדים ואירועים מיוחדים כדי שאנשים ירשו לעצמם להתחבק עם מי שבא להם, לשמוח באהבתם ובעיקר להראות לעולם שהם לא מפלצות ירוקות יורקות אש עם קרניים.

 

מאוד נהנתי. מהאווירה השמחה, הצבעוניות, החיוכים, המוזיקה, הים, השמש, מגילויי האהבה והנינוחות.

בעיקר מזוג מקסים שנעמד מולי והציע לי סט שלם של נישוקים למצלמה.

 

 

בערב, לגמרי במקרה, ראיתי את הסרטChasing Amy  של קווין סמית'. סרט חביב שעוסק באהבה בלתי אפשרית בין גבר הטרוסקסואל לבין אישה לסבית.