Monthly Archives

מאי 2007

Temps de flors

זמן פרחים

 

 

זו הייתה, ללא ספק, חופשה מסוג אחר.

אפופת כאב ורגשות מעורבים, החלטתי שבכל זאת אנחנו נוסעים לחו"ל.

השבעה הסתיימה – הכאב יישאר, אני יודעת, לעוד הרבה מאוד זמן (ובהזדמנות זו אני מודה מכל הלב לכל התומכים והאוהבים שהגיבו לטקסט שכתבתי – כאן וגם בדרכים אחרות)

התרוץ לנסיעה לספרד (לא שצריך תרוץ לנסוע לשם…) היה פסטיבל OFF לאמנות דיגיטלית, שמתקיים כבר 7 שנים בברסלונה.

כל שנה אני מתכננת להגיע לשם, וכל שנה יש סיבה אחרת לדחות.

השנה זה הסתדר סוף-סוף.

לצערי, אין לי הרבה מה לספר על הפסטיבל, לא הייתי במצב רוח לשמוע הרצאות.

 

 

יום במדריד, שלושה ימים בברסלונה ועוד שניים של נסיעה לאורך החוף – ה- Costa Brava, כשאנחנו עוצרים בכל עיר וכפר, לעוד קפה, לעוד משהו קטן, טעים ומלוח, או גדול ומתוק.

מה שבא.

ככל שהתרחקנו מברסלונה הנוף הפך פראי יותר, נקי יותר. הכפרים ציוריים יותר, שמענו יותר קטלונית ופחות ספרדית. אנשים פשוטים, שחלקם נראו לנו משועממים וחלקם שמחים כל כך.

בשבילנו – ספרד זה סוג של בית. לא רק השפה, שהרי זו לא בדיוק הספרדית שאנחנו מדברים (הספרדים טוענים שהארגנטינאים קלקלו את הספרדית, אני טוענת שרק תיבלנו אותה). זה גם המנהגים, האנשים, בתי הקפה, המאכלים.

 

 

כשהגענו ל- Gerona, ביום ראשון בצהריים, ראינו שיש המון אנשים בעיר. עיר מקסימה, עם סמטאות ציוריות ובתים עתיקים ומטופחים.

שמחנו לגלות שיש פסטיבל פרחים בעיר.

בכל סמטא, בכל חנות, בכל בית, היו פרחים. העיר נראתה כמו תערוכת אמנות אחת גדולה, בנושא פרחים.

הביקור ב-  Gerona כמובן התארך מעבר למה שחשבנו. הסתובבנו בסמטאות ונכנסנו לכל תערוכה אפשרית.

הרגשתי, שגם כשלא תכננו, גם כשלא ידענו על האירוע הזה, הוא חיכה לנו, הוא קרא לנו, במידה מסויימת, לשמח, לנחם, למלא את העיניים ואת האף בצבע, בריח, בכוונות טובות, בשמחת חיים.

 

 

לכן, מכל ה- 600 צילומים שהבאתי משם (לכל אחד יש דרך משלו להתמודד עם צער, אני מצלמת…) בחרתי להביא לכאן את האופטימיות, והצבע, והיופי שספגתי שם.

 

 

ורק טעימה קטנה מברסלונה היפה

 

שבעה

אמרתי לך, כבר מזמן.

ניסיתי להכין אותך.

התחושה, אתה יודע, הייתה שזה יימשך עוד המון זמן.

היא הרי בקושי דיברה, בקושי אכלה, בקושי תפסה מקום כלשהו.

בחלל.

בחיים של מישהו.

אני יודעת, ההלם הוא גדול מדי.

חוכמה גדולה למות צעיר ויפה ולצפות שזו שתצטרף אליך בבוא הזמן תיראה כמוך. (מצטרפת? לאן? )

אבל,

היא הרי יכלה להיות אחרת.

היא אפילו לא הייתה ממש זקנה.

בגיל, אני מתכוונת.

"ילדה" – אמר הרופא, גיל 70 היום זה כמו ילדה.

ממש ילדה.

אבל את,

היית צעירה כל כך כשהתחלת להתרוקן.

לרגע חשבתי שאת מתמלאת מחדש.

תקוות, ציפיות, חיים, את יודעת.

ובאיזשהו רגע, לא רגע אחד מדוייק, ויתרת.

שקעת בתהומות השגעון, החשכת את כל האורות, כיבית את כל הצלילים,

נעלמת.

נאלמת.

נעלמת

עד שלא נותר ממך כמעט כלום.

העיניים היפות שלך, הכחולות, היו למזוגגות, מרוקנות, חסרות.

עזבת את החיים שלך הרבה לפני שהחיים עזבו את הגוף שלך.

שבעה ימים אני שומעת אנשים אומרים לי שזה רק לטובה.

בשבילך.

בשבילי.

שהיית חולה.

שהיית מסכנה.

שאלה לא היו באמת חיים.

ואני,

בינתיים, מנסה למצוא את הדרך לדבר אִתָּךְ שוב.

כמו שאני מדברת אִתְּךָ, כבר כמעט 30 שנה.

כמו שניסיתי בשנים האחרונות,

לא,

כמו שדיברנו פעם, את זוכרת?

היינו חברות.

חשבו שאנחנו אחיות.

שכחתי, שכחתי איך לדבר איתך.

כי את הפסקת להיות.

ואני ניסיתי, עד שלא יכולתי יותר לשאת את הכאב.

את המראה שלך.

את האובדן שלי אותך.

את אובדן החיים שלך.

ואני יודעת שויתרתי עלייך, כל כך מזמן,

שאני לא יודעת.

לא יודעת איך אוכל

למצוא את הזכרון, היופי, האהבה,

שהיו בך פעם

שהיו בי פעם

אלייך.

עכשיו

זה כבר מאוחר,

ואולי לא.