Monthly Archives

מרץ 2007

עניין של זמן

בגלריה גו'לי מ (שעברה לחלל חדש) מוצגת תערוכה של הצלם הגרמני מייקל ווסלי.

בתערוכה מוצגים צילומים מסדרות שונות: Ostdeutsche landscape ,

Longtime Exposures– Single Projects ו N. Y Art Open Shutter-Museum of Modern

ווסלי עושה שימוש בטכניקה צילומית מאוד מעניינת: חשיפות ארוכות, ארוכות מאוד: עד 3 שנים.

אורך החשיפה של הצילום נקבע על ידי משך הפעולה או האירוע אותו הוא מצלם.

Michael Wesely ©

בסדרה Open Shutter תיעד ווסלי את עבודות השיפוץ של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, עבודות שנמשכו כשנתיים.

הרבה אנשים חלפו מול המצלמה, אך הנוכחות שלהם לא נראית בצילומים: מה שנרשם על הצילום הוא השינוי שהתרחש במבנה, ללא האנשים שהסתובבו שם.

Michael Wesely©

בסדרה Longtime Exposures- Single Projects צילומים המתעדים התרחשות אורבנית, טוואי של מבנה ושל עיר. המבנים והמרחב העירוני הם רק מסגרת של.

הסיפור שמספר ווסלי הוא סיפור על זמן, על חוויית הזמן, על מה שנוכח ומה שלא כאשר הזמן חולף.

Michael Wesely©

בסדרה Ostdeutsche landscape (נוף מזרח גרמניה) הופך ווסלי את נוף מזרח גרמניה לנוף של דימויים מופשטים.

בצילומים של ווסלי אפשר לראות את התפתחות התנועה, רצף שהמצלמה יכולה לקלוט כאשר היא נותרת פתוחה, אבל העין האנושית לא מסוגלת לראות. הצילומים רצופים בדימויים של רוחות רפאים, בבואות של העבר וההווה שהתקבעו על סרט הצילום.

Michael Wesely©

שאלת הזמן, היכולת (או חוסר היכולת) של האדם לקלוט אותו, לראות אותו מתפתח ומתמתח מול העיניים, היא שאלה שנשאלת, שנשאלה ובטוח תשאל תמיד.

בעבודותיו של ווסלי השאלה הזו מתחדדת ועולה ומעניינת במיוחד – התשובה שהמצלמה של ווסלי מעניקה.

מייקל ווסלי עובד ומתגורר בברלין, עבודותיו הוצגו ומוצגות ברחבי העולם.

על הקלות הבלתי נסבלת של הצילום

קורה, שאני קוראת טקסט שממשיך להציק לי ולא מניח לי, גם אחרי כמה ימים שקראתי אותו. זה לא קורה לי יותר מדי. אני בן אדם ויזואלי. הראש שלי מלא באימג'ים של צילומים, ציורים, מקומות, אנשים. פחות באותיות ומילים.

הטקסט שכתב בני ציפר בבלוג שלו – "כולם חושבים שהם אמנים, או: על טירוף היצירתיות" לא עוזב אותי מאז שרוני הפנתה אותי אליו (היא באמת מכירה אותי, יודעת בדיוק מה יכול "להדליק" אותי…תודה, רוני)

 

הכותרת מאוד סיקרנה אותי, וקראתי את כל הטקסט, בניגוד מוחלט לעקרון הפרטי שלי – לא לקרוא טקסט שהוא ארוך יותר מהמסך שלי – עניין של חוסר זמן ויותר מדי שעות מול המחשב.

 

כמה חלקים בטקסט הזה עוררו קודם כל את הכעס שלי ואחר כך גם גרמו לי לחשוב (אין לי מה להגיד על הספר של עמוס עוז, לא קראתי אותו ואין לי מושג אם הביקורת של ציפר קולעת או לא). אני מתייחסת במלוא הרצינות והכבוד אל הכותב. אני לא מכירה אותו אישית ולא קראתי מאמרים שלו, ופוליטיקות ואינטריגות בצד (קראתי מעט מהתגובות למאמר ודי נבהלתי מחוסר האהדה כלפי האיש), אני מעריכה שעיתון רציני כמו הארץ מעסיק במשרות מרכזיות אנשים רציניים.

 

* * *

 

הרתיח אותי (כן, נו, יש משהו בעניין הזה של "דם דרומאמריקאי חם") מה שציפר כותב על הצלם ש"כינה עצמו צלם מקצועי" (אני מצטטת) שכעס על כך שציפר פרסם תמונה של סופר ידוע מבלי לבקש אישור (או חס וחלילה לתת קרדיט) לצלם שצילם אותו. ועוד הוא מתאר את הצילום "צילום פורטרט שעושים בחנות צילום בשניה אחת".

 

סליחה????

 

איך בני ציפר יכול לקבוע מיהו צלם מקצועי ומי לא? ואיך הוא יכול להרשות לעצמו לפרסם עבודה של מישהו מבלי לשלם לו, לבקש אישור או להעניק קרדיט? (ולהתעצבן על ה"חוצפה" של הצלם) איך הוא היה מרגיש אם מישהו היה מפרסם את הטקסטים שלו ללא אישור ומבלי לפרסם את שם המחבר? באותה מידה שכל אחד יכול לצלם (כי כל אחד יכול לקנות מצלמה, להסתכל דרך העינית שלה, ללחוץ וכך הלאה), כך כל אחד יכול לכתוב (כי כל מי שיודע קרוא וכתוב יכול לכתוב ואפילו למצוא מקום לפרסם את הגיגיו)

 

אני אנסה להפריד בין התגובה האמוציונלית השלילית שגרמו לי מילותיו של בני ציפר לבין הרעיון שמסתתר מאחוריהן, מכיוון שבהמשך מעלה ציפר שאלה חשובה מאוד – מיהו באמת אמן? מהי יצירת אמנות? אני חושבת, שזו שאלה מאוד מורכבת, שדורשת תשובה מאוד מורחבת, מנומקת, והיא בטח לא תהיה חד משמעית. כי צודק ציפר כשטוען שלמעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו אמן ובכך לקבוע את היותו אמן.

במידה מסויימת, כותב בני ציפר את מה שהרבה אנשים חושבים ומפחדים להגיד, או אפילו לשאול: סוג של תפקיד הילד שקורא בקול "המלך עירום".

למה?

אני אסביר: אני רואה הרבה מאוד תערוכות אמנות. אני מקשיבה לתגובות של האנשים שמבקרים בתערוכות בגלריות, במוזיאונים. אני שומעת את הדברים שאומרים בקול רם ואני רואה את הבעות הפנים, את שפת הגוף. וגם את הדברים שאומרים בשקט.

 

הפוסטמודרניזם פתח בפנינו עולם יותר שיוויוני מבחינת התפיסה של עבודת האמנות: הוא מחק את ההבדלים בין אמנות גבוהה לנמוכה (בין היתר), תפיסה שהיא סוג של מלכודת: מצד אחד דמוקרטיה זה מעולה. מצד שני –  הפתח לחנטריש הוא גדול מאוד.

 

האמנות העכשווית היא מורכבת. צריך ללמוד, לקרוא, לראות, לשמוע הסברים, כדי להבין אותה. אנשים כבר יודעים ש"יפה" זה לא מספיק. (וזה באמת לא מספיק, אבל עדיין מהנה).

אבל, וכאן האבל הגדול – בתערוכות לא תמיד טורחים האוצרים והאמנים להסביר את העבודות.

אנשים אינטליגנטים, בעלי השכלה בתחומים אחרים, נותרים פעורי פה מול עבודות שתלויות/מונחות/מוקרנות במוזיאון מכובד זה או אחר ואין להם מושג למה זה שם. למה מישהו החליט שזה ראוי להיכנס להיכל הקדוש הזה. אבל, מכיוון שהם מכבדים את המוסד, מעריכים את האנשים שפועלים בו, משערים שהבעיה אצלם. הם לא מבינים. הם בורים. והם בשום אופן לא ישאלו שאלות, כי אז יחשבו שהם טיפשים…

 

כמובן שיש גם עבודות שגם לאחר הסבר מפולפל ומנומק אין לאף אחד מושג למה הגיעו לקירות המוזיאון (חוץ מהעובדה שמי שיצר אותן מספיק בטוח בעצמו כאמן כדי להציג עצמו ככזה ולשכנע את כל הסביבה שהוא באמת "הדבר הבא"?)

 

אני לא מסכימה עם קביעתו של בני ציפר שהצילום הוא לא אמנות. זה חוסר הבנה מצידו את המהות של הצילום וכמובן – תוצאה של הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בצילום (כי כאמור, כל אחד יכול לצלם, לכל אחד יש מצלמה, אפילו בטלפונים הניידים). הוא מתעלם מהיצירה, מהמחשבה, מהיכולות, מהנוכחות, מהאפשרויות הבלתי מוגבלות של המדיה הצילומית. נכון שפעם צלם היה מישהו שהסתובב בשפת הים וצילם ילדים חמודים ומכר את הצילומים להורים.

 

אבל, עברנו דרך ארוכה מאז…

 

 

מיכל היימן © אני הייתי שם, קלוד קהון

נפיץ

 

מרחוק, העבודות התלויות על הקיר נראות כמו רישומי פחם. כשמתקרבים אפשר לראות את הטקסטורה (הצילומית החלקה), את הפרטים, לנחש את המדיה, לגלות את מה שמסתתר מאחורי הקווים העדינים, המתפצפצים.

העבודה של יאיר ברק – "נפיץ" – מורכבת משני חלקים, שמשלימים זה את זה. חלק אחד: שבעה צילומים לא גדולים תלוים בטור אופקי, בסוג של תצוגה "קטלוגית". החלק השני: סרט וידיאו שמוקרן בצורת עיגול במקום גבוה בתוך מין תא צר וגבוה.

 

יאיר ברק © 2006

 

נקודת המוצא של העבודות – צילומים של זיקוקי דינור. הצילומים המקוריים הופשטו מהצבע, מהקונטקסט המקורי שלהם – מופע ראווה עליז, ססגוני, צבעוני, פטריוטי והמוני. הדימויים שיצר יאיר הם דימויים מינימליסטיים, הן בצורה והן בצבעוניות שלהם.  דימויים שקטים, רחוקים מהרעש והצלצולים של הזיקוקים הפומפוזיים. דימויים אינטימיים, קרובים, הייתי מגדירה אותם "שוחרי שלום", בניגוד לפיצוצים הקולניים, האלימים של הזיקוקים. הצילומים מתרוקנים מהמשמעות ה"מקורית" שלהם (הזיקוקים) והופכים להיות אזכורים לזיקוקים, דומים לזרי פרחים, או זרי בלונים, או "שערות סבא" שמתעופפים ברוח, או אבק כוכבים.

 

יאיר ברק © 2006

גם הסרט דורש התקרבות ומבט שני כדי להבין את המתרחש: הזיקוקים נעים לאחור, הסאונד שלהם הפוך, אבל התמונה והקול לא תואמים. במקום להתפתח ו"לפרוח" – כדרכם של הזיקוקים – הם עושים את הפעולה ההפוכה, הם נאספים, החלקיקים המפוזרים מתכנסים לגוש אחד. התחושה היא של שיבוש, של כאוס, של אבדן הבטחון לגבי מה נכון ומה לא נכון.

אהבתי את העבודה של יאיר. את העובדה שהוא מרוקן את המשמעות הויזואלית והתוכנית של הזיקוקים: במקום לייצג כוחניות, מיליטנטיות, שמלווה ברעש של קולות נפץ, בצבעים עזים וחזקים, הם מייצגים שקט ונועם ואסטטיקה עדינה. אהבתי את העובדה שהוא עושה שימוש באמצעים דיגיטליים ועכשויים (שלא מותירים עקבות על העבודה) כדי להביא את הצופה למקום ראשוני של רישום בפחם, מקום שעדיין לא היה בו לא צילום ולא מחשבים. מקום שלא שואלים: איפה צילמת את הזה? או מה צילמת?

ובמילים של יאיר: "הצילום כמדיום עובר מטמורפוזה וחוזר למקום ראשוני של רישומי פחם קטנים, כמו רישומי הכנה לקראת עבודות גדולות שנעשו ברנסנס…"

העבודה של יאיר היא קודם כל עבודה מתקשרת. היא עבודה אינטליגנטית, אסטטית, ביקורתית, יש בה רבדים רבים. ובכל זאת – היא מתקשרת. היא לא מסתתרת מאחורי מילים עמומות או גבוהות מדי.

אני חושבת, שבכך טמון הכוח של העבודה הזו. ביכולתה לתקשר, להעביר את המסרים מבלי להתחכם או לזלזל באינטליגנציה של הצופה.

 

יאיר ברק © 2006

 

מוזיאון הרצליה