Monthly Archives

ינואר 2007

חשיפה לאור

שני צלמים, כפיר סיון ואיריס דראל-שנער הם היזמים של פרוייקט מיוחד במינו: סדנת צילום לקבוצה של אנשים עיוורים.

שיתוף פעולה בינם לבין המחלקה לצילום בבצלאל הניב תערוכת עבודות של משתתפי הסדנא בגלריה של המחלקה, כשמיקי קרצמן (שמכהן כראש המחלקה לצילום בבצלאל) ואורי גרשוני הם האוצרים של התערוכה הזו.

 

אני צלמת. זוהי המהות הבסיסית שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא לא לראות. כבר כתבתי על זה כאן כשביקרתי ב"דיאלוג בחשכה".

כנראה שדווקא בגלל הפחדים שלי, כל כך משכה אותי התערוכה הזו.

מצד שני – סיקרן אותי לראות את הפריימים, את הצילומים עצמם. כלומר, עברה בראשי המחשבה – אולי זה רק גימיק? אולי הצילומים סתמיים?

 

כשהגעתי לגלריה רייאנו שניים מהצלמים לכתבה לטלויזיה. הקשבתי להסברים, לאופן בו הם למדו לצלם, לנושאים שהם מצלמים. המילה "מרגיש/ה" חזרה על עצמה כמה פעמים במהלך הראיונות.

חשבתי, שאנסה להתייחס לצילומים בלי קשר לעובדה שאני יודעת שהצלמים לא רואים. האמת, לא היה צורך. הצילומים טובים. לא כולם, לא כולם באותה רמה. כמו בכל תערוכה קבוצתית – לא משנה מאיזו עדה – אפשר לראות עבודות טובות יותר ועבודות טובות פחות.

הרבה פריימים מעניינים תלו שם. גם בגלל הנושאים, גם בגלל הקומפוזיציה, גם בגלל הצבעוניות, גם בגלל העוצמות הרגשיות שלהם.

 

 

 

עופר מצלם את העין שלו. צילום שאי אפשר להתעלם ממנו, בעל עוצמה עצומה, בייחוד (אבל לא רק) בהתייחס לקונטקסט שלו: בן אדם שלא רואה מצלם את העין שלו, שלא רואה, אבל שרואה הכל. צילום כל כך מדוייק, מבחינת הזווית שלו, מבחינת התאורה שלו, מבחינת ההבעה, מבחינת נקודת המבט והמתח העצום שהוא יוצר בין האינו נראה לבין הרואה ולהיפך.

 

 

 

קרינה מצלמת ברכבת. מתעדת מציאות של מעבר ממקום למקום. אנשים שנוסעים ברכבת. חיילים, משפחות, אנשים בודדים.

הפריים הזה מדוייק ומעניין, לדעתי, בגלל המיקום של הנוסע בחלל הפנימי של הרכבת, בגלל המבט שלו, שמיישיר מבט אל המצלמה. בגלל האור האכזרי של הפלאש שמאיר את האיש ומותיר את החלל מסביבו באפלה.

 

 

 
 

שרה מצלמת תמונה מהחתונה שלה שתלויה על הקיר. הפלאש משתקף בזכוכית התמונה, התמונה תופסת מקום לא גדול על קיר ריק. תחושה של בדידות, של ניכור, של ניסיון להביא רגע משמח אך רחוק ודהויי אל תוך הפריים.

 

 

 

שושנה מצלמת את עצמה במראה. היא מרימה את המצלמה מעל ראשה, כדי למזער את ההשפעה של השתקפות הפלאש במראה, שהיה צובע את כל מראה בלבן בוהק. היא מיישירה מבט אל המצלמה, היא מותירה את המראה ומעט מהסביבה הביתית בתוך הפריים. המראה הופכת להיות תמונת פורטרט על הקיר, עם מסגרת עגולה ומצועצעת.

בצילום, כמו בציור, יש מסורת ארוכה של צילום עצמי. ציירים ציירו דיוקנאות עצמיים עוד מימי הרנסנס, ובעקבותיהם גם צלמים מצלמים את עצמם. לצלם את עצמך מול מראה משמעו לצלם את עצמך כפי שאתה רואה את עצמך מול המראה, ולא כפי שמישהו אחר רואה אותך.

 

* * *

 

צילומים מרשימים, לדעתי. אפשר לראות כאן עוד, כמו גם פרטים נוספים על הפרוייקט והאנשים שמשתתפים בו.

שאלתי את איריס, מנחה בפרוייקט – וכמובן לא קיבלתי תשובה חד משמעית כי אין כזו – איך אנשים שלא רואים מסוגלים לצלם פריימים מדוייקים כל כך, מבחינת הקומפוזיציה (מה שאומר להכניס בדיוק את האלמנטים שמתכוונים להכניס לתוך הפריים, תוך התחשבות במרחק מהאובייקטים) , החשיפה (מה שאומר – בין היתר –  למדוד את האור, כדי שמה שרוצים שיהיה מואר יואר ומה שלא – לא).

 

מבלי להיכנס לספקולציות שגובלות באמונות טפלות, מימדים מיסטיים כלשהם, או ספרות מופלאה (הלינק לדוברי ספרדית שיבינו את ההקשר) אפשר להגיד בוודאות שאצל אנשים שלא רואים (או רואים מעט מאוד) חושים אחרים מפותחים הרבה יותר מאשר אצל אנשים שראייתם "תקינה" (שזו סוגיה בפני עצמה, כי הכל כל כך יחסי… גם "תקינות" הראייה). הם מסוגלים לחוש מרחק ומימדים בצורה יותר אינטואיטיבית, יותר "פיזית". חוש השמיעה הרבה יותר מפותח, והוא קשור קשר ישיר ליכולת להתמצא במרחב, לחוש אותו.

 

לאחר שפחות או יותר הבנו את האופן שבו מצלמים, השאלה שנשאלת היא: למה הם בכלל מצלמים? שהרי אנשים שלא רואים אינם יכולים לראות את הצילומים שהם מצלמים.

ושאלה שאותי אישית (ואני יודעת שהרבה צלמים אחרים) מטרידה במיוחד: אם עיוורים מצלמים ככה, מה זה אומר עלינו הרואים?

אני אסביר וארחיב את השאלה: יש בצילומים האלה תפיסה מאוד ראשונית, מודעת מאוד אך ראשונית לצילום. הצלמים בתערוכה זו באים לצילום ממקום מאוד נקי, שאין בו דיעות קדומות על איך צילום אמור להיראות והם חפים מכל התעסקות בשאלה האם זו אמנות, או מה צריך להיות באמנות כדי שמישהו יקרא לזה אמנות. הם לא מפחדים לצלם כל מה שעולה על רוחם, הם לא מפחדים שיגידו עליהם שהצילומים שלהם הם בנאליים או קיטשים או כל הגדרה מושכלת או לא מושכלת אחרת. הם גילו את הצילום והם מצלמים. הם קיבלו כלים כדי להתמודד עם הצילום והם חושבים מה מעניין אותם ומצלמים.

איריס סיפרה לי, שבפעם הראשונה שהמשתתפים בסדנא לקחו מצלמה ליד, הם הצמידו אותה לבטן. אולי כאן טמון ההסבר האמיתי: צילום שבא מהקרביים, מה"בפנים" הכי אמיתי, הכי נכון, הכי מחובר לבן אדם באשר הוא בן אדם.

 

התערוכה בגלריה בבצלאל אמנם ננעלה, אבל אני מקווה שהיא גם תגיע למחוזות אחרים ברחבי הארץ.