Monthly Archives

דצמבר 2006

במבט חטוף

אתמול נפתחה תערוכת צילום ב"הקצה" – מרכז לאמנות בנהריה.

צלמים – אמנים מציגים עם אורי גולדווסר בקריאה להחזרת החיילים החטופים. כך כתוב בהזמנה, זו הסיבה לתערוכה. מצד אחד לשמר בתודעה הציבורית את החטופים, מצד שני – לחזק את ידי המשפחות, לתת להן הרגשה שלא שוכחים אותן.

מטרה ראויה, ללא צל של ספק. הרי הסיבה המוצהרת ליציאה למלחמת לבנון השניה הייתה החזרת החטופים. משני הצדדים חיילים ואזרחים נהרגו, המלחמה הסתיימה, ולא רק שהחטופים לא הוזחרו לישראל, למשפחות אין קצה חוט להיחאז בו (זה הרושם שנוצר ממה ששומעים בתקשורת, אולי להן מספרים דברים סודיים שלא מתפרסמים, אבל אני בספק).

אני מרגישה, שמצב של חוסר הוודאות לגבי גורלו של בן אדם יקר הוא מצב בלתי נסבל, לא אנושי. ראיתי את ההתרגשות בעיניים של המשפחות שהיו בפתיחה. המעמד הזה ריגש אותן, בגלל האכפתיות, החום, החיבוק של כל כך הרבה אנשים שאמרו להן: אנחנו לא שוכחים, אנחנו לא עוזבים.

 

 

© דרור מעין

אחד הצילומים הטובים בתערוכה, בגלל האיכות, בגלל המחשבה, בגלל ההתייחסות לנושא עצמו, בגלל שהוא מעביר את התחושה של חטיפה, של האדם שהיה שם ונלקח בכוח, בגלל שהוא מרגיש כמו אגרוף חזק בבטן.

 

 

הצד השני של המטבע – התערוכה עצמה.

מארגני התערוכה הצהירו בערב הפתיחה, שהאמנים לא חשובים. חשובה האמירה, התמיכה במשפחות החטופים, הקריאה לממשלה לא לשכוח אותם, לפעול להחזרתם הביתה. אמירה יפה. בהחלט. אבל, גם כשהאמנים לא חשובים – למה לזלזל בהם?

אמנם חלל קטן שכל קירותיו מכוסים בתמונות מהתקרה ועד הרצפה יכול בהחלט לשקף תחושה קלאוסטרופוביטת של חוסר מוצא, של כלא, אבל בפועל, אפשר היה להשיג את אותו אפקט (אם מישהו התכוון לכך) על ידי תלייה של גזרי עיתונים או תמונות של החטופים.

התלייה הצפופה, כשכל כוונתה לכסות כל פיסת קיר, ללא חשיבה על מה תלוי ליד מה, איך צילום אחד עומד ליד זה שתלוי לידו, היא, לדעתי, פוגעת ביצירות וחד משמעית לא מכבדת אותן.

מעבר לכך – גם כאשר הנושא היה במוצהר נושא פוליטי-רגשי, מעטים מאוד התייחסו לנושא עצמו. היו צילומים טובים יותר וצילומים טובים פחות. הקשר לחטופים, למלחמה – רופף מאוד.

 

אני חושבת, שיש כאן פספוס. אפשר היה לעשות תערוכה בנושא הזה, כאשר מרכז הכובד הוא החטופים, כאשר הנושא של העבודות סובב סביב החטופים, ובאותה נשימה, לכבד את עבודת האמנות.

 

התערוכה פתוחה עד ה- 27.1.07, בימים א', ב', ד', ה, שבת בין 16:00 ל- 18:00 ויום שישי בין 12:00 ל- 15:00

הקצה – מרכז לאמנות, רחוב לוחמי הגיטאות 34, נהריה.

 

Imagine

ביום בו ג'ון לנון נרצח נחתתי בארץ. קלאודיו, בן דוד שלי, בא לקבל אותי בשדה התעופה. בין חיבוק לחיבוק הוא סיפר לי. הוא דיבר על ההלם, על העצב, על אביב שמאושפז בבית חולים עם התקף אסטמה קשה מאז ששמע על הרצח.

לא רציתי לחזור לארץ. התארגנו לי חיים יפים בבואנוס איירס, יחסית לעובדה שאבא שלי נפטר שנה קודם באופן פתאומי ובגיל צעיר מאוד-מאוד.

הבשורה על רצח אחד המוזיקאים האהובים עליי ביותר מאז שאני זוכרת את עצמי, רק חיזקה את התחושה שאני מתחילה תקופה של חושך, של עצב, של הרבה בכי. מה שבאמת הסתבר כתחושה נכונה: לא קל לחזור לארץ כשמעט החברים מגוייסים, כשאמא בקושי מתפקדת, האחות הקטנה במשבר מטורף. והגעגועים אוכלים אותי. לחבר שנשאר שם, לעיר שלי, לבית שלי, לסבתא שלי, לאבא שלי שקבור שם.

השיר שלו שאני הכי אוהבת הוא imagine . בגלל הנאיביות, בגלל התקווה, בגלל האמונה בבני אדם, בגלל הפשטות, בגלל החלום.

אני עדיין אוהבת אותו, אפילו היום, כשהדברים שלנון כתב נראים כל כך רחוקים מלהתגשם אי פעם. ובכל זאת, המילים האלה משום מה מרגשות אותי, לכמה רגעים של עונג אני מצליחה לדמיין את החלום, את האפשרות של האהבה, הנקיה, האמיתית, בין אנשים.

Imagine

Imagine there's no Heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

You may say that I'm a dreamer
But I'm not the only one
I hope someday you'll join us
And the world will be as one

Imagine no possessions
I wonder if you can
No need for greed or hunger
A brotherhood of man
Imagine all the people
Sharing all the world

You may say that I'm a dreamer
But I'm not the only one
I hope someday you'll join us
And the world will live as one

John Lennon