Monthly Archives

נובמבר 2006

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים

לאחר שנה רצופת אלימות נגד נשים התארגנו יחדיו נשים בישראל

כדי לקרוא בקול רם

עד כאן!

די לאלימות נגד נשים 

 

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים 25/11/06

גם השנה מארגן

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב

צעדה לציון יום המאבק. לאחר שנה רצופת אלימות מינית, פיזית, כלכלית ומילולית כלפי נשים, הצטרפו השנה אל המרכז ארגוני נשים מכל הארץ ביניהם: אחותי, פרלמנט נשים, אשה לאשה, קואליציית נשים לשלום, בית נשים פמיניסטי, אסוואת, שדולת הנשים איגוד מרכזי הסיוע ועוד.

 

זה הזמן להשמיע קול. זו בעיה של חברה שלמה.

אנו קוראות לציבור הרחב לבוא ולהצטרף אלינו למאבק.

בואו לצעוד איתנו

להשתתפות שלך יש כוח לשנות

 

במוצאי שבת 25/11/06 בשעה 18:30

נתאסף בכיכר רבין  ונצעד לכיוון קולנוע מקסים (דיזינגוף סנטר)

 

יחד נפר את קשר השתיקה

 

לפרטים נוספים: איריס שטרן לוי 03-5167664  שלוחה 205

 

תזכורת: מבט פנימה

פלג אלקלעי ©

"מבט פנימה"

צילומים ממלחמת לבנון השניה

"באחד הימים, לפני זמן רב, נתקלתי בצילום של ז'רום, אחיו הצעיר של נפוליאון, שצולם בשנת 1852. אותה שעה עלה בדעתי, בתימהון שלא פחת מאז: הנה אני מסתכל בעיניים שהסתכלו בנפוליאון…

וזה הדבר הראשון שמצאתי: מה שצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת. הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות. בתצלום לעולם אין האירוע נחרג והופך למשהו אחר; תמיד יוביל התצלום את העדות הדרושה לי אל הגוף שרואות עיניי…"

רולאן בארת – "מחשבות על הצילום"

*****

אין מלחמה טובה.

ישנן סיבות נכונות – כנראה – לצאת למלחמות.

פלג אלקלעי יצא למלחמה הזו, כמו רבים אחרים, בלי לשאול שאלות.

אתה ישראלי, קוראים לך לשרת את המולדת, אתה יוצא לשם.

ההבדל בין פלג לחיילים אחרים – הוא שפלג, בוגר המכללה לצילום בקירית אונו – לקח איתו את המצלמה. לכל מקום שהלך – המצלמה הלכה איתו.

המבט של פלג הוא מבט פנימה, אל ומתוך המלחמה.

רגעי ההמתנה, הפחד, הניסיון לשמוח, העצב – העצב הנוראי שבאבידה של אחד "משלנו", כולם מתועדים במצלמתו של פלג.

המוות של החבר, שהתרחש מול העיניים של פלג, היה הרגע היחיד בו הוריד את המצלמה, רץ לטפל בפצוע, לא יכול היה לחשוב על צילום.

זהו מבט פנימי ש"זר לא יבין": האינטימיות, שבחיים המשותפים של קבוצת גברים שנעקרה מחיי היום יום שלהם אל תוך מציאות חדשה, מאיימת, מפחידה, היא המרכיב הבסיסי בתוך התמהיל הזה של צילומיו של פלג.

הקירבה הבלתי אמצעית אל האנשים באה לידי ביטוי בצילומי התקריב, באנשים העייפים, הישנים, הדרוכים, באלה שמישירים מבט אל המצלמה, מחייכים, מאפשרים לפלג לחדור את מסך הגבריות הקשוחה ולהביא את האנשים באשר הם, אל קידמת הפריים.

דיוקנאות/אפריל – ראובן קופרמן

ראובן קופרמן מציג שתי תערוכות: " דיוקנאות" במוזיאון תל אביב ו"אפריל" בגלריה רוזנפלד.

אלה הן שתי סדרות של דיוקנאות בשתי טכניקות שונות: ציורי שמן על פרספקס ועפרון על נייר.

 

במבט ראשון – זה נראה כמעט כמו צילום. אבל לא לגמרי, וכאן בדיוק טמון הקסם של קופרמן: קו התפר הדק שבין ציור-צילום, הקשר ההדוק ביניהם והמקומות בהם הם מתנתקים אחד מהשני.

ברור שמי שמצייר ברמת דיוק שכזו מסוגל גם לצייר עוד יותר מדוייק, לשעתק את הצילום, עליו מבוסס הציור, לשעתק את המציאות. אבל, קופרמן בוחר להשאיר בפני הצופה את עקבות הציור, את אי הדיוקים הקטנים שצילום פרונטאלי היה מאתר.

התחושה שלי כשביקרתי בשתי התערוכות הייתה – מצד אחד: הנה תשובה לשאלה :למה לצייר כשאפשר לצלם"? ומצד שני, ב"הפוך על הפוך": "תראו כמה כוח יש לצילום, כמה שאלות הוא מעלה בפנינו".

 

הדיוקנאות במוזיאון חזקים, מדוייקים, מרגשים. אלה דיוקנאות של האמן ושל אנשים קרובים, אנשים בעלי השפעה על החיים שלו. ציורים של הפנים של האנשים, בפורמט קלאסי של צילומי דרכון או פוטו רצח. הפנים של האדם, עד קו הכתפיים, ממלאות את הנייר, מרחפות על רקע לבן, ללא תפאורה, ללא שיוך למיקום או מקום כלשהו.

 

 

ראובן קופרמן ©

 

 

מה שקורה ברוזנפלד – זוהי אופרה אחרת לגמרי (אבל היא נשמעת באותם אקורדים, רק הסדר שלהם משתנה ויוצר צליל אחר).

ציורי שמן של גוף שלם על פרספקסים גדולים יותר מבן אדם ממוצע. רק הגוף בציור, רק הגוף מרחף על חומר לבן-שקוף. סוג של בועה, אקווריום של "דג" אחד. כל איש ואישה הם מיוחדים במינם, ייחודיים ויחידים בפני האמן. שוב, אנשים קרובים, אנשים משמעותיים בחייו של קופרמן.

 

על הרקע הלבן הזה, רק הגוף העירום, מכף רגל ועד ראש.

 

ציורים שהם ריאליסטים עד כאב, כי קופרמן מביא אליהם גם את שכבות החיצוניות וגם את השכבות המוסתרות באדם. קופרמן כמו מקלף את האדם מהעור שלו וחושף בפני הצופה את הפנימיות שלו, פנימיות שהיא גם פיזית אבל גם נפשית.

זהו ציור שלא מרחם, שלא מטשטש, אבל גם אוהב ומתרגש ונותר קרוב.

 

 

ראובן קופרמן ©

 

 

צריך לעמוד מול ציור כזה כדי להבין ולחוש את העוצמה שלו, את העולם שהוא פותח בפני הצופה, על מנת לראות את הפרטים, את הטקסטורה.

 

ונשאלת השאלה (סוג של "שאלת השאלות"): האם גם צילום מסוגל להביא את הנפש של האדם ברמה כזו?