Monthly Archives

אוגוסט 2006

מתמורפוזה

בחודש ספטמבר יוקרן הסרט התיעודי מתמורפוזה בסינמטקים ברחבי הארץ.

 

הסרט משלב  בין עדויות של נשים שעברו אונס או גילוי עריות, לבין מיתוסים של אונס.

בשנה השמינית לספירה כתב אובידיוס את הספר "מטמורפוזות" (גלגולי צורה), יצירה הנחשבת לאחת מנכסי התרבות המערבית. הספר מכיל 250 מיתוסים של מטמורפוזות, 50 מתוכם מתארים נשים שנאנסו והפכו לחיות, צמחים ואבנים. ארכנה, מספרת הסרט, היא דמות מיתולוגית שנענשה על ידי האלים והפכה לעכביש משום שטוותה בנול את מעשי האונס שלהם. בסרט, ארכנה טווה את העדויות לצד סיפורי האונס המיתולוגיים, על רצף תרבותי אחד   ויוצרת שטיח שהוא כתב אשמה נוקב ועצמתי.

 

 

מסע דרך עדשת המצלמה

ראיתי את עבודתה של שרונה אברהם בתערוכת הבוגרים של המכללה לצילום בקירית אונו. עבודה מאוד מרשימה.

שרונה לא הייתה שם, אבל האנשים שליוו אותי בביקור בתערוכה סיפרו לי ששרונה עברה תהליך מאוד מעניין בשנים האחרונות.

אז ביקשתי הסבר. חלק קיבלתי שם וחלקו הגדול קיבלתי בפגישה פנים אל פנים עם שרונה.

אני מלאת הערכה אל הבחורה הצעירה הזו, שפתחה את ליבה בפני העולם, וחושפת את סיפורה האישי ואת התהליך המיוחד שהיא עברה, דרך הפרוייקט האמנותי שלה.

 

הסיפור של שרונה הוא סיפור של הרבה מאוד משפחות ישראליות: כשהיא הייתה בת 12 נפטר סבה ובעקבות כך, אביה החל לחזור בתשובה. הוא הלך והתחזק, ניסה לסחוף את משפחתו יחד איתו אל הדת. האמא ניסתה, אבל בסופו של דבר ההורים התגרשו, ושרונה ואחיה נותרו גם חילונים כפי שהיו.

אחד האחים חי כיום בארה"ב, חזר בתשובה, נשוי ואב לילדים.

 

כאשר שרונה התבקשה לעשות עבודה על ארבע היסודות (רוח, אדמה, מים ואש), במסגרת הלימודים שלה, היא בחרה כנושא לעבודה זו להראות את החיבור של יסודות אלה לנקודות השליליות של הדת. עבודה זו נעשתה מתוך כעס גדול מאוד על הדת ש"לקחה" את אביה ופיצלה את משפחתה, מתוך ביקורת נוקבת מאוד על העולם החרדי.

 

 

רוח – מניח התפילין – מראה את המתפלל מניח תפילין כאשר בין זרועותיו מונח מגזין פורנו. שרונה מסבירה: המתפלל מתייחד עם אלוהיו, כאשר מחשבותיו אינן טהורות.

אדמה – המוציא לחם מן הארץ – חלה קרועה שמסמלת את הקרע המשפחתי שאירע בעקבות חזרתו בתשובה של האב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מים – נטילת ידיים – ידיים מגואלות בדם שאינן ניתנות לטיהור, המסמלת מבחינתה של שרונה את חוסר הסובלנות וההתנהגות האלימה של חרדים באישור הרבנים (יידויי אבנים בכביש המנהרות, דקירות אדם במצעד הגאווה בירושלים, רצח רבין)

אש – הדלקת נרות שבות: פמוטים שחוט תיל כרוך סביבם, שמייצג עבור שרונה את הכפייה הדתית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העבודות האלה לא נתלו על קיר התערוכה. הן נמצאות בקלסר מסודר בקפידה ששרונה הגישה כפרוייקט גמר בלימודים שלה. העבודות שכן תלו בתערוכה מראות פן לא מחמיא של החברה החרדית, ואלה לא צילומים מבויימים אלא צילומים מה"שטח" (בני ברק, ירושלים, ניו יורק): "פדופיל" (כפי ששרונה מכנה אותו, בצדק) שמביט במבט מאוד לא מהוגן (בלשון המעטה) בשתי ילדות חרדיות, ילד "כלוא" מאחורי סורגים של בית, מבט על אוטובוס שוילון מפריד בין נשים לגברים.

 

 

בשנה האחרונה היא נסעה לניו יורק לבקר את אחיה, מצויידת במצלמה ועם החלטה להמשיך ולהראות את הדת כפי שהיא רואה אותה: דרך משקפיים מאוד לא מחמיאות, של ביקורת ובעיקר כעס.

שרונה מצאה משפחה חמה, אוהבת, מאושרת, לא מנסה לכפות את האמונה או המנהגים שלה. היא נתנה לצד אחר של הדת לחדור את מעטפת הכעס שלה, היא התקרבה אל המשפחה ואל שמחת החיים שלה, על מנהגיה ואמונתה.

 

 

הצילומים ששרונה הביאה מהביקור שלה בניו יורק הם שונים: חוץ מצילום האוטובוס עם הוילון, כל יתר הצילומים הם צילומים רכים, אינטימיים, נעימים, שהתחושה העיקרית שהם מעבירים היא תחושה של קבלה, של קירבה.

בצילומים אלה אפשר לראות את תהליך ה"ריפוי מכעסים" שעברה שרונה בפרוייקט הזה, דרך עדשת המצלמה כפי שהיא בעצמה אומרת. היא חילונית לכל דבר, היא לא התקרבה כהוא זה לדת, אבל היא למדה לא לכעוס, למדה לקבל, למדה להתקרב ובעיקר לראות את הצדדים החיוביים.

 

 

 

צלם מצלם את מה שהוא רואה ומעניין אותו, את מה שמושך אותו. כשצלם מצלם "מציאות", הוא תמיד-תמיד מצלם את הפרשנות שלו למציאות. כי הרי אין מציאות אחת. יש את פיסת המציאות שאנחנו בוחרים לראות, שאנחנו נותנים לה את הפירוש שמתאים לנו.

ושרונה בחרה, באמצעות התהליך של הצילום, את הדרך שלה. היא כעסה ובעטה ונכנסה עם הראש בקיר, באגרסיביות, בקיצוניות. היא חיפשה את הרע, את המכוער, את העקום והמעוות. ולאט לאט היא התרככה, כמו חלק גדול מהכעס שלה נותר על הצילומים, אבל יצא ממנה, ואז באה הקבלה, הרוך, האינטימיות, האהבה.

 

אני מאמינה גדולה בכוח הריפוי של האמנות. מדי פעם אני מוצאת הוכחות מוצקות מאוד לאמונה זו. העבודה של שרונה היא אחת מהוכחות אלה.

 

טרמינל בלה מיה

האמת, שמחתי שתערוכת הבוגרים של בצלאל מתקיימת בטרמינל 1. אני אוהבת את ירושלים, מאוד אפילו. אבל כל פעם מחדש אני הולכת לאיבוד בה. אני לא מצליחה להבין את ההגיון של התנועה ברחובות וכל פעם מחדש אני מוצאת עצמי עושה סיבובים. ולא מוצאת את מה שאני מחפשת. מעצבן.

גם חשבתי, שיכול להיות מעניין לראות איך יעשו שימוש במקום הזה, שהוא כל כך טעון מהרבה בחינות.

הרי זה סוג של מקום-מפלט מהמציאות המעיקה והלוחצת שאנחנו חיים בארץ, מהיומיום והשיגרה, שער למקומות רגועים יותר, סמל לחופש, לכיף.

אז זהו, שלא בדיוק. רוב העבודות לא מתייחסות בכלל לחלל בו הן מוצגות.

 

ובכלל, קשה לראות את כל העבודות, הן מפוזרות בחלל הענק הזה שמתפקד כמבוך, כחידה לצופים. ואנחנו הרי רצינו לראות את העבודות, לא לנחש היכן הן נמצאות.

 

אולי בגלל המלחמה, אולי בגלל החופש הגדול, אולי בגלל שזה קרוב לתל אביב, אולי בגלל המיקום שמריח קצת כמו חו"ל – סביר להניח שכל הסיבות נכונות – המקום המה אדם. משפחות שלמות, זוגות-זוגות, לא כולם ממש התעניינו בעבודות. חלקם ישבו להם ליד בית הקפה ואכלו/שתו מה שקנו שם או מה שהביאו מהבית. חלקם הסתובבו בין העבודות והסבירו לילדים: כאן קנינו את הפלייסטיישן, מכאן נסענו לאנטליה. וכך הלאה.

 

כשאני רואה המונים באים לתערוכה כזו או אחרת זה תמיד מעלה אצלי את השאלה: זה בגלל שזה בחינם? ממוזג? אולי זה עוד סוג של אטרקציה שאפשר לקחת את הילדים באמצע החופש הגדול, כשכבר אוזלים הרעיונות?? או שבאמת אנשים מתעניינים באמנות? כמובן שאין תשובה חד משמעית ובסופו של דבר לא משנה מה הסיבה, זה תמיד משמח ומעודד שאנשים הולכים לראות עבודות אמנות.

 

ולעבודות עצמן. בגדול, אני מאוכזבת. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. חיפשתי עניין, ריגוש, חידוש, את הבשורה מפי בוגרי בצלאל הטריים. אולי תליתי בהם תקוות לא הגיוניות. אבל, בכל זאת, ארבע שנות מכבש בצלאל אמורות להוציא משהו מהבן אדם. גם אם הוא רק יוצא לדרך…

 

מן הסתם פניתי לצילום. מצאתי שם את צילומי של יעל גסר, שבמבט שני ושלישי אני מבינה למה נמשכתי אליהם: זה נראה כמו דברים שאני עושה. היתר? אין לי דרך אחרת להגיד את זה: צפוי, חוזר על עצמו, לא מחדש ולא מרגש.

מה כן אהבתי? את העבודות של המחלקה לתקשורת חזותית. במיוחד התחברתי למאיירים שבחרו להציג ספרים פרי יצירתם כפרוייקט גמר. גם הספרים וגם אופן התצוגה היו מדליקים, חדשים, מעניינים.

ניר גולן, גיתית רפאל, שפרה זקס, שירלי רחל רוכמן,יפעה מיטלמן, אלה שמות של אנשים שלקחתי כרטיסי ביקור שלהם, כי רציתי לזכור את השמות של האנשים שעשו עבודות כל כך יפות, כל כך מעניינות.

(ואולי עוד יצא לי לכתוב על אחד או שניים מהם בהרחבה, בעתיד הקרוב).

 

אני בדרך כלל כותבת על דברים שאני אוהבת, זו הפריבילגיה שלי ככותבת שלא מחוייבת לגוף כלכלי זה או אחר. אני כותבת רשימות על אמנות כי זה מעניין אותי, כי אני רוצה לשתף אנשים במה שאני רואה, כי אני רוצה לתת במה לאנשים שעושים עבודות שאני אוהבת. אז למה אני כותבת רשימה מאוד לא מחמיאה על תערוכה של מוסד כמו בצלאל? תערוכה שביקרו בה כל כך הרבה אנשים? תערוכה שכתבו עליה ויחצנו אותה בכל מקום אפשרי?

דווקא בגלל זה. כי התחושה הכללית שלי בתערוכה הייתה של "המלך הוא עירום". ותחושה כזו, כאשר היא מתעוררת בתערוכת בוגרים של המוסד היוקרתי והגדול הזה – מעלה שאלות לגבי הסצנה האמנותית בארץ בכלל. ואני חושבת שזו שאלה שצריך לשאול אותה בקול רם.

 

קטלוג התערוכה