Monthly Archives

מאי 2006

פטריות

 

ישבתי אצל דרור מעיין בביתו עם אחד הנופים היפים שאפשר לראות בארץ ושוחחנו על אמנות ועל העבודה שלו. איש חכם, בעל עומקים נדירים, רגישות לאדם, לצורה, לצבע.

הוא שלח לי הזמנה לתערוכה שלו – פטריות – וכבר בתמונה המוקטנת שראיתי על המסך הרגשתי שיש שם משהו מעניין, שונה, יצירתי, שמאוד מדבר אליי.

אז נסעתי אליו עד חיפה, ולרגע לא הצטערתי על הנסיעה הארוכה (טוב, לא כל כך ארוכה) אלא להיפך. נהניתי מכל רגע.

דרור התחיל את דרכו האמנותית כצלם. במקביל, צייר. תמיד צייר. הוא טוען (ואני לגמרי מסכימה איתו) שצלמים שמציירים יש להם מבט "אחר" מאשר אלה שלא.

הוא מצא את התהליך של העבודה הצילומית ארוך מדי: הפער בין רגע הצילום לרגע שבו הצילום הופך ל"חומר", כלומר, הוא מודפס על הנייר, הקשה על תהליך העבודה שלו. ובמילים שלו (פחות או יותר): "כשאתה מניח צבע על בד- אתה רואה את התוצאה באופן מיידי, גם אם יקח עוד הרבה זמן עד שהציור יהיה גמור, כל משיכת מכחול היא מיידית ומוחשית".

דרור הפסיק ליצור בצילום, אבל חזר אליו כשהתחילו להופיע מצלמות דיגיטליות. המיידיות שבצילום הדיגיטלי קסמה לו, קיצרה את התהליך ואפשרה לו שליטה מוחלטת בתוצאה. דרור מתייחס לצילום ככלי ליצירה, הוא שולט שליטה מקצועית בטכניקה, אבל זהו רק אמצעי מבחינתו. העיסוק במצלמה בצד הטכני כטכני בלבד לא מעניין אותו.

דרור שהה תקופות ארוכות בברלין, שם קיבל סטודיו ויצר, בהשראת העיר, עבודות בטכניקות שונות.

בשוטטותו בעיר גילה דרור את הגרפיטי בברלין המזרחית.   

הגרפיטי שפגש דרור בבניינים מוזנחים, בפינות נידחות, על קירות מתפוררים, התגלה לו כאוצר חזותי, חומר גלם מצויין לעבודת צילום מרתקת.  שכן, העבודה של דרור היא לא תיעוד בלבד של הקירות, אלא עבודה חדשה שדרור יצר עם החומר החזותי שהוא ראה וצילם ברחובות. דרור שוטט ברחובות, ראה את הציורים, את הקונטקסט שלהם, חיפש וחיפש (ומצא) את החיבורים שנראו לו מעניינים, את הדרך שלו לצלם אמנות ולקחת אותה למקום אחר, למקום שיש בו אמירה אמנותית שהיא שייכת לדרור, מקום שלא רק מביא את ה"מציאות" אלא יוצר מציאות חדשה.

 

 

 

לדוגמא, הפתקים קטנים שמשמשים את הדואר למשלוח חבילות, עליהם צויירו דמויות וטקסטים הפכו בצילום לפוסטרים ענקיים.

או ציור של מזרק שהמחט שלו נעלמה שדרור צילם על רקע של "מחטים" חדים שמרכיבים גדר.

דרור אומר, "אין דבר כזה לא לעשות מניפולציות בצילום, מעשה הצילום הוא מעשה מניפולטיבי מלכתחילה".

כלומר, ברגע שבוחרים "מה" לצלם, כבר לא עושים תיעוד של המציאות גרידא. יש כאן בחירה. והבחירה הזו היא מה שעושה את ההבדל המהותי והעמוק בין "סתם" צילום ל"עבודה בצילום, פריים צילומי, צילום אמנותי".

במעשה הבחירה ישנו אלמנט של חשיבה עמוקה, של חיפוש, של רעיון שמבקש לקבל מימד חזותי.

 

הגרפיטי המזרח ברלינאי הוא לא רק ציורים או כתובות פוליטיות בספריי על הקירות, כמו שרואים בערים רבות בעולם. דרור גילה מגזרות נייר, ציורים שנעשו באמצעות תבניות מוכנות מראש שהוצמדו לקיר ורוססו בצע. הוא ראה הרבה מאוד תשומת לב לפרטים, לטקסטורות, להעמדה (או נכון יותר – תלייה) של העבודה במקום הנכון לה.

דרור משווה את החיפוש אחר העבודות המושקעות, היצירתיות, המתכלות, מופיעות ונעלמות בין לילה, לחיפוש של פטריות ביער: הפטריות צומחות בין לילה, ואם רוצים להנות מהטעם המופלא שלהן בעודן טריות – צריך לעשות זאת מהר, כי הן מתקלקות במהרה.

כך הציורים על הקירות: הציורים מופיעים בין לילה (שהרי זוהי פעולה לא חוקית והאמנים עושים את העבודה שלהם בחסות הלילה), מזג האויר הקשה של ברלין מכלה אותם במהרה, והשינויים שעוברת ברלין כוללים גם את שינוי פני העיר והפיכת הבניינים המוזנחים ל"נקיים" ומסודרים יותר.

 

בקטלוג (היפהפה) של התערוכה, מסביר דר' יוחאי רוזן, אוצר התערוכה, בצורה מפורטת (ומעניינת ביותר) את הרקע ההיסטורי והתרבותי של הגרפיטי:

 

" המושג גרפיטי מקורו בשורש היווני "לכתוב" והוא מתייחס לסימנים, על-פי-רוב טכסט, אותם משאירים אנשים על קירות ומשטחים ציבוריים באופן שהוא מנוגד לחוק.  יש הרואים באמנות ציורי המערות את ראשיתו של הגרפיטי, אך למעשה שרבוט על קירות במובנו המודרני, החל כנראה רק בתקופה הרומית. הגרפיטי היא צורת ביטוי השמורה בדרך כלל לבודדים או קבוצות שוליים המבקשים הכרה. כותבי הגרפיטי אינם משתמשים בדרך כלל במברשות וצבע מטעמים פרקטיים ומעדיפים אמצעים המאפשרים להם שרבוט מהיר, כגון תרסיסי צבע. למעשה שפת הגרפיטי איננה מוגבלת משום בחינה: היא יכולה להופיע כמעט על פני כל משטח, בכל טכניקה שעולה על הדעת ולהביא מסרים קלילים והומוריסטיים, אך גם פליליים בעליל. כאשר נעשה שימוש בגרפיטי בידי קבוצות שוליים חברתיות, הוא משמש לעיתים קרובות כקוד קשה לפענוח המיועד להעברת מסרים בין חברי הקבוצה. אחד הז'אנרים הבולטים של הגרפיטי הוא זה הפוליטי המשמש בידי קבוצות שונות כאמצעי מחאה כנגד החלטות של גופי שלטון שונים, סוג זה נפוץ מאוד גם בארץ ועל כך יורחב בהמשך. רבים מאיתנו מזהים את הגרפיטי עם ציורי הקיר שצמחו ברכבת התחתית של העיר ניו-יורק בשנות ה-70 של המאה הקודמת ושהתפשטו בהמשך למרכזים אורבאניים אחרים ברחבי העולם. בשנות ה-80 זכה הגרפיטי להיות מוכר כסוג לגיטימי של אמנות, ה-Graffiti Art, בעיקר בזכות עבודותיהם של האמנים קית' הארינג (Keith Haring 1958-90) וז'ן מישל באסקיאט (Jean-Michel Basquiat 1960-1988). אמנים אלה שהחלו את דרכם כציירי גרפיטי לא חוקיים "חצו את הקווים" ונתקבלו בהדרגה כאמנים מהשורה הראשונה. קבלתו של הגרפיטי לחיק הממסד האמנותי חידדה את הויכוח בשאלה כיצד יש להתייחס לסוג זה של שפה ויזואלית, האם זהו ונדליזם ופגיעה ברכוש או סוג לגיטימי של אמנות. לשאלה זאת אין עדיין, ולא סביר שתהיה, תשובה חד משמעית, אך מכל מקום הצלחתה של אמנות הגרפיטי עוררה עניין ומחקר בסוג זה של תקשורת.

 

הגרפיטי לא משך אליו את תשומת ליבם של ראשוני הצילום האורבאני שנהגו לשוטט בערים ולתעד את החיים בהן. יוצא דופן מבחינה זאת הוא הצלם בראסאיי (Brassai) שהקדיש זמן ומאמץ רב לתיעוד הגרפיטי של פריז. בשנות ה-30 של המאה הקודמת הוא החל לפרסם צילומי גרפיטי בליווי פרשנות בכתב העת מינוטאור (Minotaure). ב-1960 התפרסמו עבודותיו של בראסאיי בתערוכה ובספר שראה אור מאז בכמה גרסאות. למרות זאת גוף עבודות זה איננו מוכר ובראסאיי עדיין מזוהה יותר עם צילומים בעזרת מבזק המתעדים את חיי הלילה של פריז בין מלחמות העולם.

 

 

בישראל שימש הגרפיטי כבר בשנות ה-70 כאמצעי בידי הפנתרים השחורים כדי להסב את תשומת הלב הציבורית למחאתם. העיסוק בשרבוט במקומות ציבוריים קיבל דחיפה נוספת לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נכתב השיר על ברוך ג'מילי והכתובת שהשאיר על הבניין בדרך העולה לירושלים. בעקבות הצלחת השיר החל דיון ציבורי בשאלת הלגיטימיות של מסרים מעין אלה. במהלך שנות ה-80 החלה ישראל להיפתח יותר אל העולם המערבי והתרבות האורבאנית המערבית החלה להיטמע בארץ, בעיקר בתל אביב. רבים מאיתנו מזהים את שנות ה-80 עם תקופת המועדונים וקולנוע דן, תקופה בה נולד גם רחוב שינקין במתכונתו הנוכחית. אחד מהסממנים של אותו אורבניזם היה פריחה של כתובות גרפיטי, תופעה שמצאה ביטויים רבים גם באמנות של אותה התקופה, כמו למשל בשירה של סי היימן "גרפיטי ת"א 89" מאותה השנה. שיר זה פתח את התקליט "עבודות בכביש" שעל העטיפה שלו מופיע הדפס גרפיטי בשם זה. פריחת הגרפיטי הישראלי בשנות ה-80 הביא גם לניסיונות ראשונים לחקור ולתעד אותו בשנות ה-90. ב-1990 פרסם דרור גרין ("גרפיטי") אסופה של צילומי גרפיטי אותם ערך על-פי קטגוריות, בהן פוליטיקה ומחאה חברתית. ב-1992 פרסם אילן פן אסופה אחרת תחת הכותרת "אנשי הקיר-גרפיטי". בז'רגון הישראלי מתקיימת אבחנה ברורה בין מה שמוגדר כ"כתובת נאצה" לבין מה שמוגדר כגרפיטי אף על פי שמבחינה עקרונית לא מתקיימת אבחנה כזאת וכתובת שהיא לכאורה תמימה יכולה להכיל בתוכה מסרים קשים מאוד, כולל כאלה הקוראים לרצח.

 

 

 

מבחינה זאת מהווה רצח רבין נקודת מפנה ביחס לכתובות גרפיטי, לכרזות ולסטיקרים בישראל. מאז אותו יום מר ונמהר נוצרה בציבוריות הישראלית רגישות עצומה באשר לשימוש במילים או בטכסט. כיום צריך לנקוט משנה זהירות במילה בוגד, שלא לדבר על שימוש בדימויים נאציים או בהפרחת איומי רצח. אבל מאידך קרה גם דבר מיוחד ונדמה שגם חסר תקדים. בימים שאחרי הרצח נהרו למקום הרצח אלפי אנשים מהארץ ומחו"ל ובבקשה להביע את כאבם ותסכולם, פרקו את המסרים שלהם על קירות הבטון הסמוכים למקום בו נורה רבין למוות. הכתובות הללו הונצחו בידי גדי דגון וכמה צלמים אחרים (ליאת פז, דימיטרי וילקין ו-משה שי) והוצגו בתערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב ביום השנה לרצח רבין ב-1996. בנסיבות שנוצרו הפכו השרבוטים על הקיר, שבנסיבות רגילות הן עבירה על החוק, לאמצעי לגיטימי למחאה שקטה ולתחושת סולידאריות. הצילומים בתערוכה הנציחו מציאות שהיא זרה לקיומו הרגיל של הגרפיטי. הגרפיטי לא צויר בהסתר על ידי גורמי שוליים חברתיים או פוליטיים, אלא לאור היום בידי ילדים קטנים, כיתות בית ספר ומשפחות שעלו לרגל לאותו המקום. על הקירות נתלו, בצד הכתובות ה"רגילות" גם ציורי ילדים, שירים, מזכרות אישיות וחפצים אחרים שאינם מקובלים בדרך כלל בשפת הגרפיטי. הגרפיטי בישראל קיבל משמעות חדשה. בהקשר זה קשה גם שלא לראות את ההקבלה שבין קירות כיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) לבין הכותל המערבי ובין הכתובות על קירות הבטון לפתקים שטומנים בין אבני הכותל. רצח רבין הביא ללגיטימציה של הגרפיטי שנעשה לכלי, בעיקר בידי בני נוער, להתמודד עם העצב והשכול. הגרפיטי שנוצר בעקבות רצח רבין באזור ההתנקשות נעשה לתופעה קולקטיבית ומוחצנת ההפוכה למאפייני הגרפיטי.

 

 

 

באותה שנה נערכה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה אחרת שעסקה בגרפיטי. תחת הכותרת "פוטוגרפיטי" הציגה הצלמת עליזה אולמרט צילומים המבוססים על גרפיטי פלשתיני שצויר על דלתות של חנויות ועל קירות בעיר העתיקה בירושלים. הגרפיטי הפלשתינאי הוא נושא מורכב ומסובך מדי מכדי לעסוק בו במאמר זה, אבל בין שאר הדברים להם תרם, הוא הביא גם לעיסוק אקדמי נרחב בשאלת הגרפיטי בקונטקסט מקומי. ב-2003 כתבה סיגלית זהר עבודת גמר לתואר מוסמך באוניברסיטת חיפה בשם "גרפיטי ישראלי ואופני ביטויו במדיות השונות" שמסכמת את העיסוק בתחום זה בשנים האחרונות הן באקדמיה והן באמנות ושעוסקת גם בשאלת הגרפיטי באינטרנט"

(כל הזכויות שמורות לדר' יוחאי רוזן, אין להעתיק או לעשות שימוש בטקסט זה ללא אישורו המפורש של דר' יוחאי רוזן)

 

דרור מעיין

פטריות | התבוננות צילומית באמנות רחוב בברלין.

אוצר: דר' יוחאי רוזן

פירמידה, חיפה עד ה- 17.6.2006