Monthly Archives

אפריל 2006

הנה סיבה כל כך טובה

זו השנה השנייה שליאת קפלינסקי פונה למרכז הסיוע לנפגעות/נפגעי תקיפה מינית ומביעה רצון לתרום לטובת נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון.

השנה התרומה תיועד לקרן נפגעות.

קרן נפגעות היא קרן מיועדת לממן ו/או לסבסד טיפול נפשי, עזרה מעשית וארגונית לנפגעות הנתקלות בקשיים במימון.

מטרת הקרן היא למצוא נשות טיפול המתמחות  בטיפול בקורבנות תקיפה מינית ואונס ולסייע לפונות להגיע לאותן מטפלות.

כמו כן, הקרן מיועדת לסייע לנשים אשר עברו תהליך שיקומי וזקוקות לבסיס ראשוני להתארגנות.

במרכז הוקמה ועדה אשר מורכבת ממנהלת המרכז, רכזת סיוע ורכזת משאבים. הוועדה מחליטה על סוג הסיוע שינתן.

רכזת הסיוע נמצאת בקשר ישיר עם הפונה ובכך מאפשרת אנונימיות וכיבוד פרטיותה.

המימון מועבר ישירות לנשות הטיפול ו/או לצורך מיוחד שהפונה זקוקה לו. (בכל מקרה המרכז אינו נותן כסף ישיר לפונה).

טיפול מקצועי לנפגעות תקיפה מינית הוא דבר ייחוד ואינו מסופק ע"י מוסדות ממשלתיים ו/או קופות החולים. מרכז סיוע השרון שם למטרה להנגיש את הטיפול עבור הפונות, כמו גם לסבסד טיפול לאותן פונות, שידן אינה משגת.

גם ההופעה מצויינת וגם המטרה שלה כזו.

כולם מוזמנים !!

Chasing a ghost

ידעתי שיש תערוכה של נאן גולדין, שהרי חברתי היקרה יעל אמרה לי לקנות טיים אאוט איך שאני נוחתת בניו יורק, כך עשיתי ואני מודה לה על העצה החכמה.

אבל, "לדעת" זה דבר אחד. להיות נוכח, לתת למראות האלה לשטוף את העיניים, זה דבר שונה לגמרי. עברתי מצילום לצילום ושוב ושוב הייתי צריכה לנגב את העיניים, להסתכל מסביב ולבדוק שאף אחד לא רואה את הדמעות שלי (מאושר, מאושר) ולהתאפק לא לבכות בשאגות (כי זה מה שרציתי, האמת, אבל, פאדיחות…)

זה אולי נשמע טיפשי, אבל ככה אני מגיבה כשאני עומדת בפני עבודה שאני אוהבת, בפני עבודה של מישהו שאני מעריכה כל כך כמו שאני מעריכה את נאן גולדין.

לגולדין יש תכונה כזו, היא יודעת לגעת בקצות העצבים החשופים, לתקוע אצבע עמוק עמוק אל תוך הרגשות של הצופים שלה. לכל אורך העבודה האמנותית שלה היא מספרת את סיפור חייה, סיפור שיכול להיות של כל אחד מאיתנו. היא צילמה את החברים שלה, את עצמה, את הדברים הקטנים שעושים את החיים. וגם את הגדולים.

הכל פתוח, אין סודות, אין דברים שנסתרים. היופי, הכיעור, השמחה, הכאב, המוזרויות, הדברים הרגילים.

אני מודה, קצת קנאתי בניו-יורקרים. שפע גלריות, בהן מוצגות תערוכות מגוונות כל כך. הרבה מאוד מבקרים הסתובבו שם. הרוב מקומיים, מעט מאוד תיירים ראיתי באזור הזה (הרי אין שם סיילים ואין מוקדי תיירות ש"חייבים" לראות כדי לספר לחבר'ה שהיית בניו יורק)

בחלל הכניסה – כעשרים צילומים, צילומי נוף, צילומים של האחיין שלה, טריפטיכים. במבט ראשון נראה כאילו אין כל כך הרבה קשר בין הדברים.. אבל המבט חוזר שוב ושוב אל הנופים, אל הפנים, אל המילים. ומרגישים, בחיי שמרגישים, את הסיפור. את החוט המקשר. את העצב. את הכעס על האבדן. אולי זו אני, שמסוגלת להפתח ולהתחבר לעבודה, אולי זה כל כך חזק וצועק, שאי אפשר פשוט להתעלם ממה שקורה על הקירות של הגלריה.

Nan Goldin©

ואז פותחים דלת קטנה ונכנסים לאולם השני של הגלריה.

קירות חשופים, מבנה תעשייתי, רצפת בטון. חלל ענק. אנשים נכנסים לשם בשקט בשקט ומתיישבים על הרצפה, על ספסל. מרותקים לקיר שממול.

המסך מתחלק לשלושה. רצף של צילומים שמתחלפים, לפעמים אחד המסכים מראה וידיאו, לפעמים שלושתם. לפעמים זה נראה כאילו הצילום מקבל חיים מעצמו ומתחיל לנוע. צילום זז, בתנועה.

קולה של נאן גולדין מספר את הסיפור. את קורות המשפחה שלה, את השתלשות החיים שלהם.

את סיפור אחותה שהייתה לה מחשבה עצמאית ושונה ולכן אושפזה בבית חולים לחולי נפש, עד שיום אחד מצאו אותה מתה על פסי הרכבת.

את סיפורה האשפוזים שלה עצמה, בגלל התמכרותה לסמים ובגלל דכאון.

ובמקביל לסיפורי שתי האחיות – סיפורה של סיינט ברברה, שאביה החילוני ערף את ראשה כאשר היא מצהירה על אמונתה בנצרות.

קולות מהעבר, של אנשים, בכי, צעקות, שיחות, מוזיקה, הטקסט שנשמע יבש ואינפורמטיבי, כאילו גולדין מחייבת עצמה לא להיכנס יותר מדי לסיפור, שקולה לא יישבר באמצע הסיפור.

Nan Goldin©

נאן קוראת לעבודת מולטימדיה הזו Sisters, Saints, & Sibyls ומקדישה אותו לאחיות, לכל האחיות ה"שונות", שסוטות מהדרכים המקובלות, הרגילות, המצופות מהן.

Matthewmarks Gallery

אביב בניו יורק

עיר יפה ומיוחדת, ניו יורק. מצד אחד – הציפיות לביקור הראשון שלי שם היו גדולות מאוד. מצד שני – אני הרי נולדתי, גדלתי, ביליתי את שנות התבגרותי בעיר ענקית אחרת, יפה לא פחות, תוססת לא פחות. ושיסלחו לי כל המאוהבים קשות בניו יורק על האמירה הזו. אבל כדי להתאהב בעיר לא מספיק הגודל, גורדי השחקים, מיליוני אנשים או אפשרויות בילוי אינסופיות. צריך להתחבר לנשמה שלה. להרגיש אותה. ואני מודה, לא התחברתי לניו יורק ברמות האלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נהנתי, מאוד נהנתי מהביקור הקצר הזה. מזג האויר היה לטובתנו, העיר פורחת בצבעים עדינים של לבן וורוד, שכמו נותנים "פייט" לאורות הניאון הצבעוניים ולבניינים הענקיים, הגסים. אהבתי מאוד את השקט הנעים והפסטורלי של הסנטרל פארק, את המדרכות הרחבות, את הארכיטקטורה המעניינת: שילוב של ישן וחדש. במיוחד אהבתי את הוילאג', חנויות העיצוב בתוך הבתים המיוחדים, האנשים היפים שהסתובבו שם, המסעדות הקטנות והמטופחות.

לא הפסקתי להתפעל ממגוון האנשים שמסתובבים בניו יורק: שחורים, צהובים, לבנים, גברים ונשים ענקיים, לאורך ולרוחב, דתיים מכל הדתות, היספניים נמוכי קומה, זוגות מעורבים מכל הצבעים והמינים, וכל מה שביניהם: כושים עם עיניים כחולות-שקופות, וריאציות בצבעי עור שנעים מהלבן-לבן ועד לשחור שחור, עם כל גווני הביניים שאפשר לדמיין.

במיוחד התרשמתי לטובה מהאוכל. יש הכל בעיר הזו, מנקניקיות ושישליקים מסריחים בכל פינה ועד מסעדות גורמה מפוארות ויקרות רצח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביניהם – האוכל היומיומי, הזול יותר, הוא ממש טוב. כשתכננו את הטיול הזה חששתי שאני אצטרך לאכול המבורגרים נוטפי שומן או להוציא הון על ארוחות טובות. איזו טעות איומה!. בכל האזורים שביקרנו בעיר היה אוכל טעים אפילו במושגים של בן אדם "בעייתי" כמוני בענייני אוכל. אני בעד אוכל טבעי, לא מטוגן, לא משומר, הרבה ירקות, לחם מלא, הבשר (אם בכלל) צריך להיות משובח ומבושל באופן סביר. ולא הייתה לי בעיה. בכלל. אפילו הקפה בסטרבקס היה בסדר גמור.

הגענו בתקופה לא טובה לסוציומטים שכמותנו. גם פסח יהודי וגם פסחא נוצרי. שמעתי שם יותר ספרדית ואיטלקית מאשר אנגלית. הם בכלל לא שקטים החבר'ה האלה. הם רוקנו את החנויות, הם מילאו את בתי הקפה והמסעדות, את המקומות המתויירים (היה תור של 4-5 שעות כדי להגיע לפסל החירות, ברור שויתרנו). היה שמח וצפוף.

ראינו הצגה בברודווי, הלכנו קילומטרים ברגל (איך אפשר להידחס לרכבת תחתית או לאוטובוס תיירים כשאפשר לנשום את העיר דרך הרגליים, איך)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביקרנו במומה, שם היה ממש קשה להתקרב ליצירות ה"מפורסמות" אבל יכולתי להתענג רבע שעה שלמה מול עבודה מ-ד-ה-י-מ-ה (כמו כל העבודות שלו) של ביל ויולה. עבודה זו מוצגת במסגרת התערוכה "Without Boundary: Seventeen Ways of Looking"  . אני מתנצלת, אני לא יכולה לתאר אותה. צריך לראות אותה, להתרגש ממנה, לתת לה להיכנס לתוך הורידים, להכות חזק בבטן.

ביקרנו גם בוויטני, שם מתקיימת ביאנלה, שמה Day for Night, כמחווה לסרט טריפו משנת 1973. הדגש המרכזי הוא על עבודות וידיאו וקולנוע. הייתה שם הקרנה של סרט כמו הוליוודי על קליגולה. זה נראה בדיוק כמו טריילר לסרט הוליוודי עתיר תקציבים, רק שנודפת ממנו צחנה בלתי נסבלת של דקדדנטיות, של אובדן גבולות, מוסריות, כיוונים. וכמובן שהאצבע הביקורתית לא מופנית דווקא אל רומא הדקדנטית של קליגולה, היא אר אלגוריה לתעשיית הפורנוגרפיה הממסודת של הוליווד, זו שמביאה את "מיטב השחקנים והסרטים" לכל העולם, זו שמגלגלת מיליארדי דולרים, כאשר הקשר בינה לבין האמנות מקרי בהחלט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האמת, מה שמבחינתי הצדיק את כל הנסיעה, היה ביקור בגלריה בסוהו, בה מציגה נאן גולדין.

ועל כך – ברשימה נפרדת