Monthly Archives

פברואר 2006

קימיקו יושידה

"כל מה שלא אני" זהו שמה של התערוכה של קימיקו יושידה, שמוצגת במוזיאון ישראל בירושלים.

 

 כמו כל העבודה המפוארת הזו – גם השם שלה מתוחכם, מחושב, מתעתע. קימיקו מצלמת את עצמה, מתחפשת.  היא כל כך כלה יפנית, וכל כך לא כלה יפנית. והיא כל אחת ואחת מהדמויות שהיא מייצגת. והיא אף אחת מהן. ומתחת למסכות ולאיפור אפשר לראות את העיניים המלוכסנות שלה, הפנים העגולות, צמיחת השיער המיוחדת.

 

 

Kimiko Yoshida© The Bride with a nô Mask, Self-portrait, 2005

 

 

קימיקו יושידה היא אמנית יפנית שחיה ועובדת בצרפת.

 

כמו בניסוי מוקפד במעבדה, קימיקו משתמשת באותו פורמט מרובע, אותה זוית צילום חזיתית, אותו מיקום מול המצלמה, אותו חיתוך של הגוף: כל הראש, שהוא ממקום באמצע הפריים, עד קו הכתפיים. לפעמים היא יורדת טיפה ואז מתגלים שדיים קטנים, מרומזים.

ומה קורה שם בתוך המסגרת הקבועה הזו? מה משתנה שם? קימיקו לובשת אלף ואחת צורות שונות: פעם היא כלה יפנית, פעם היא מצרית, פעם היא אתיופית, פעם היא לוחמת, פעם היא כחולה, פעם היא אדומה.

 

קימיקו עושה עבודה נפלאה-נפלאה במדיום של הצילום.

ניסיתי לחשוב מה כל כך הרשים אותי בעבודה שלה.

אהבתי מאוד את ההתחפשות. אהבתי את העבודה האנתרופולוגית, את הפריסה הרחבה של תרבויות שונות, מנהגים שונים, כולם שווים בפני המצלמה של קימיקו, כולם יפים, לכל אחת ואחת יש מקום בעולם של קימיקו.

אהבתי את האישה שמאחורי ומלפני המסכות והתחפושות והמנהגים השונים, האישה כמהות, כישות אוניברסלית.

מושגים כמו ייצוג, נשיות, עוצמה, סימולקרה, ובעיקר משחק (גם במובן של game וגם במובן של play ) מקבלים מימד מוחשי ומשמעותי כאשר מתבוננים בעבודה של קימיקו.

 

ומעל הכל, מרחפת תחושת הכבוד הגדול שקימיקו רוכשת לצילום. התערוכה הזו היא סוג של מקדש של עבודת הצילום. הפורמט המקצועי, העבודות הגדולות, ההדפסות הנהדרות, התאורה המדוייקת והמתאימה לכל אחת מהמסכות של קימיקו. השליטה המוחלטת בזוית הצילום, בעומק השדה, בפוקוס הרך או החד. משחק הצבעים, משחק האור והצל. האיפור, האביזרים, הרקע האחיד.

 

הכל הרגיש לי כמו שירת הלל לצילום. כמו רצתה קימיקו להגיד לנו: תראו איזה דברים נפלאים ניתן לעשות בצילום.  

 

נעם ורנא

 

לקראת שנת הלימודים החדשה, צילמתי שתי שכנות, תלמידות בית ספר יסודי.

נעם מקיבוץ מצר. רנא מכפר מיסר. הבנות שיחקו בדשא, מתקשרות בשפה פנימית שרק ילדות בנות 8 יכולות לדבר, הרי אחת דוברת עברית. השניה ערבית.

הקיבוץ הזה היה הבית שלי במשך 15 שנה. אני מכירה מקרוב את יחסי השכנות הטובים עם תושבי הכפר הסמוך. אם השם "מצר" נשמע מוכר, זה בגלל שלפני שנתיים הוא היה בכותרות. מחבל חדר לתוך הקיבוץ ורצח 5 אנשים: שלושה מבוגרים ושני ילדים קטנים.

הרבה אנשים הגיעו לנחם את הקיבוץ ההמום. ביניהם, תושבי מיסר המבויישים, הכואבים.

רבים מהם מתפרנסים שנים רבות וטובות בקיבוץ. לא בטוח שזו דוגמא מייצגת ליחסי שכנות של יהודים-ערבים במקומות אחרים.

כשצילמתי את שתי היפות האלה, חשבתי, אם יותר אנשים היו מביטים על ילדים משחקים ביחד, מוצאים וממציאים שפה משותפת, יכול להיות שהיה לנו קצת יותר שקט.

 

הצילום פורסם במוסף "נשים" במעריב, ב- 21/8/2005