Monthly Archives

דצמבר 2005

פוסטג'נדר

מופע המינים: מגדר ומיניות באמנות יפנית עכשווית

 

התערוכה מציגה אמנות יפנית עכשווית ועוסקת במורכבות של הזהות המגדרית.

מגדר פירושו התנהגות מינית. כלומר, ההתנהגות החברתית המצופה מאדם, בהיותו שייך למין מסויים.

מעניין לראות את המראה הזו בחברה מסורתית כמו החברה היפנית, בה התפקידים המגדריים כל כך מוגדרים.

התערוכה כולה מתכתבת ומנהלת שיח מעניין עם האמנות המערבית, תוך התייחסות מדוייקת לתפקידים של המינים השונים.

כך, Takano Ryudai, בסידרה: Reclining woo-man series, סידרת צילומים מאוד מרשימה: צילומי גברים שופעים משמנים בתנוחות מסורתיות של נשים שוכבות, כדוגמת ה"מאחאס"(majas)  של גויה, הוונוס עם המראה של ולסקז, האולימפיה של מאנה או האודליסק של אינגר.

הגברים הגדולים האלה מסתירים את אברי המין שלהם, דבר שיוצר בלבול עוד יותר גדול.

 

 

 

Morimura Yasumasa לוקח את אחד האייקונים התרבותיים המוכרים ביותר בעולם – הג'יוקונדה של דה וינצ'י – ועושה עליה ציטוט של ציטוט: כמו מרסל דושאן במאה הקודמת, הוא מוסיף לפנים ולגוף שלה פרטים שלא היו קיימים בציור של דה וינצ'י: במקרה של יאסומסה – עירום ובטן הריונית.

 

 

Okada Hiroko לוקח את התפקיד הביולוגי – זה שאין בעצם עליו עוררין – ו"מלביש" אותו על גברים: הצילומים נראים כל כך אמיתיים, שאנשים ממש נעמדים ומנסים להבין איך זה יכול להיות: גברים לכל דבר עם כרס הריונית ענקית.

 

 

Bubu de la Madelaine עוסקת בשאלת הזנות, תפקידה המסורתי של האישה – המקצוע העתיק בעולם, כהגדרת רבים, הוא מקצוע נשי "טהור". האמנם?. מה קורה כאשר האישה לא מוכנה לקבל את המרות הגברית ומסרבת להיות אובייקט מיני?

 

 

 

Akira The Hustler מעלה על סדר היום את שאלת המסכה הגברית – זו שלובשת פנים בלבוש, במדים, בסממנים החיצוניים של הגבריות. האם היא מסתירה משהו? האם זוהי הגבריות האמיתית?

 

 

תערוכה יפה, אסטטית, מעוררת מחשבה בהקשר המגדרי – בעולם האמנות ומחוצה לו.

 

התערוכה מוצגת עד ה- 3 לינואר 2006 במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.

שדרות הנשיא 89, חיפה.

שעות פתיחה:

ימים ב', ד', ה': 10:00-16:00

שישי וערבי חג: 10:00-13:00

שבתות וחגים: 10:00-15:00

 

פוסטג'נדר

מופע המינים: מגדר ומיניות באמנות יפנית עכשווית

 

התערוכה מציגה אמנות יפנית עכשווית ועוסקת במורכבות של הזהות המגדרית.

מגדר פירושו התנהגות מינית. כלומר, ההתנהגות החברתית המצופה מאדם, בהיותו שייך למין מסויים.

מעניין לראות את המראה הזו בחברה מסורתית כמו החברה היפנית, בה התפקידים המגדריים כל כך מוגדרים.

התערוכה כולה מתכתבת ומנהלת שיח מעניין עם האמנות המערבית, תוך התייחסות מדוייקת לתפקידים של המינים השונים.

כך, Takano Ryudai, בסידרה: Reclining woo-man series, סידרת צילומים מאוד מרשימה: צילומי גברים שופעים משמנים בתנוחות מסורתיות של נשים שוכבות, כדוגמת ה"מאחאס"(majas)  של גויה, הוונוס עם המראה של ולסקז, האולימפיה של מאנה או האודליסק של אינגר.

הגברים הגדולים האלה מסתירים את אברי המין שלהם, דבר שיוצר בלבול עוד יותר גדול.

 

 

 

Morimura Yasumasa לוקח את אחד האייקונים התרבותיים המוכרים ביותר בעולם – הג'יוקונדה של דה וינצ'י – ועושה עליה ציטוט של ציטוט: כמו מרסל דושאן במאה הקודמת, הוא מוסיף לפנים ולגוף שלה פרטים שלא היו קיימים בציור של דה וינצ'י: במקרה של יאסומסה – עירום ובטן הריונית.

 

 

Okada Hiroko לוקח את התפקיד הביולוגי – זה שאין בעצם עליו עוררין – ו"מלביש" אותו על גברים: הצילומים נראים כל כך אמיתיים, שאנשים ממש נעמדים ומנסים להבין איך זה יכול להיות: גברים לכל דבר עם כרס הריונית ענקית.

 

 

Bubu de la Madelaine עוסקת בשאלת הזנות, תפקידה המסורתי של האישה – המקצוע העתיק בעולם, כהגדרת רבים, הוא מקצוע נשי "טהור". האמנם?. מה קורה כאשר האישה לא מוכנה לקבל את המרות הגברית ומסרבת להיות אובייקט מיני?

 

 

 

Akira The Hustler מעלה על סדר היום את שאלת המסכה הגברית – זו שלובשת פנים בלבוש, במדים, בסממנים החיצוניים של הגבריות. האם היא מסתירה משהו? האם זוהי הגבריות האמיתית?

 

 

תערוכה יפה, אסטטית, מעוררת מחשבה בהקשר המגדרי – בעולם האמנות ומחוצה לו.

 

התערוכה מוצגת עד ה- 3 לינואר 2006 במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.

שדרות הנשיא 89, חיפה.

שעות פתיחה:

ימים ב', ד', ה': 10:00-16:00

שישי וערבי חג: 10:00-13:00

שבתות וחגים: 10:00-15:00

 

נעלי עקב בחול

 

3000 נשים נסחרות בישראל מדי שנה. אלה נתונים רשמיים. הנתונים הלא רשמיים מדברים על מספר כפול.

אלה נשים שחיות במצוקה כלכלית בלתי נסבלת בארצות מוצאן. מגייסים אותן לעבודות ניקיון, טיפול בילדים או זקנים. מעטות מסכימות לעבוד כנערות ליווי.

כשהן מגיעות לארץ, הן מוברחות בדרכים – לא דרכים ונמכרות לכל המרבה במחיר. הן עובדות כזונות –  לא מתוך בחירה, שבעה ימים בשבוע, ללא תנאים בסיסיים למחיה, ללא תגמול. בכפיה, תוך השפלה ורמיסת כבודן כבני אדם.

מוזיאון פתח תקוה הסכים להציג את התערוכה "נעלי עקב בחול". זאת לאחר שמוזיאונים וחללי תצוגה אחרים לא הסכימו. כנראה שזהו נושא ארצי מדי לקהילה האמנותית.

השם של התערוכה – נעלי עקב בחול – מתייחס לרגע אובדן התמימות והאמונה שבו כף רגליהן של נשים אלה דורך בארץ: חול טובעני, שקרי ואכזרי.

בכניסה לתערוכה מתנוסס מספר טלפון נייד ענק מנצנץ, שמזכיר את שלטי הניאון הזולים של מועדוני סקס למיניהם. המספר שייך לאמנית ובעבודה היא מזמינה את הצופים לפתות אותה. (מעניין כמה שיחות היא קיבלה).

לתוך האולם המרכזי נכנסים דרך "וילון" – נראה קצת כמו וילון של בורדל, קצת וילון ניו אייג'י. החרוזים שמרכיבים את הוילון הם בובות "בבושקה" (מטרושקה, למעשה) כשהן אחת מעל השניה, מהגדולה לקטנה. הצבע דומיננטי המסורתי של הבובות האלה הוא אדום, עם נגיעות של שחור וקצת צהוב. 3000 בובות יש בוילון הזה. כמספר הנשים הנסחרות בארץ.

הוילון הצבעוני הזה ממחיש את הפער בין התמימות הילדותית של בובות המטרושקה, האישה כאם גדולה ומכילה בתוכה את עצמה ועוד הרבה נשים-אמהות גדולות ומכילות, לבין המצב של הנשים – סחורות שאנוסות לעבוד כזונות.

 

 

על הרצפה – סילואטה של אישה פשוקת רגליים, שהיא למעשה אלפי עכברים לבנים גזורים. על  האזורים ה"מיניים" שלה כתמים אדומים. גם על הקוקיות הילדותיות יש כתם אדום. היא שרועה על הרצפה כמו קורבן בזירת רצח, היא לא אישה באמת, היא אלפי עכברים לבנים שמרכיבים דמות אישה. היא שטוחה על הרצפה. ללא שם, ללא פנים, מושפלת, דרוסה, חסרת כל צלם אנוש. נרצחת עם רגליים פשוקות לרווחה עם נקודות חמות, ציוני מקום שרק בהם הגוף שלה מתפקד.

 

עבודה שלא מותירה ספק, שיורה ישר בבבטן, בעור, היא המחשה של מקום אפשרי (בלתי אפשרי) שבו מתגוררות הנשים: תקרה נמוכה, צפיפות בלתי נתפסת, לכלוך, אפלוליות בתוך חדרים חשופים, מקור האור היחיד הוא בחלון גבוה, ממנו אפשר לראות את רגלי האנשים המתהלכים ברחוב, לא מודעים למה שקורה מתחת לפני האדמה, וגלגלי המכוניות על הכביש.

עולם אחר, אפל, שאינו מוכר ואינו ברור.

עולם שקורה "שם", למישהו אחר, שאנחנו לא מכירים.

 

 

תערוכה חזקה, שמעוררת מחשבה. גם מעלה את המודעות בנושא כל כך טעון וחשוב (ישראלים – יהודים שסוחרים בבני אדם? לא בבית ספרנו, לא יתכן…)

 

מוזיאון פתח תקוה

רחוב ארלוזורוב 30
פתח – תקוה

שעות פתיחה
ג', ה' 16:00-20:00
ב', ד', ו' שבת 10:00- 14:00

 

התערוכה מוצגת עד ה- 10 לדצמבר, 2005

 

סחר בנשים – הקואליציה למאבק בסחר בנשים