Monthly Archives

מאי 2005

מטה המאבק להצלת קמרה אובסקורה

 

"התרבות היא השגרירה הכי טובה שיש לנו בעולם" כך אמרה השבוע שרת החינוך והתרבות לימור לבנת. אז איך זה שמשרד החינוך והתרבות לא מוכן להעביר את הכספים המובטחים לבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה?
400 הסטודנטים הלומדים בקמרה אובסקורה, לא יוכלו לסיים את שנת הלימודים הנוכחית ולא יהיה להם לאן לחזור בשנה הבאה.
קמרה אובסקורה הינו בית הספר יחודי מסוגו בארץ המאגד תחומי עשייה אמנותיים שונים תחת קורת גג אחת- צילום, קולנוע, מדיה דיגיטלית וכתיבה.
במשך כל שנות פעילותו כמוסד ללא כוונת רווח לא הושוו תנאי התמיכה בו לתנאים מהם נהנים בתי ספר אחרים לאמנות. כיום, אנו עומדים על סף סגירה משום שלא הועברו אלינו כספי התמיכה שהובטחו לנו.
קמרה אובסקורה הינו בית הספר היחידי בתל אביב בו קיימות מחלקות לקולנוע, צילום, מדיה דיגיטלית וכתיבה! לא יתכן שבית ספר לאמנות בתל אביב יסגר!

אנו קוראים לך להצטרף למאבקנו ולהגיע לכנס התמיכה שיתקיים ביום חמישי הקרוב 26.5 בשעה 16:00 בסינמטק תל אביב

לאתר המאבק http://www.camera.org.il/maavak
ליצירת קשר עם מטה המאבק [email protected] 03-6368433

 

 

דמדומים

שאלת היופי היא שאלה מרכזית בעולם האמנות. זו שאלה שמלווה את היוצרים והמתבוננים ביצירות מאז שקיימת ומוצגת אמנות בעולם.

מושג היופי ותפיסתו משתנים עם הזמן, עם הופעתן של גישות חדשות, של התפתחות טכנולוגית, של שינויים פוליטיים-כלכליים-חברתיים.

 

התערוכה הזו (שבאנגלית קוראים לה "Vanishing point") הולכת בעקבות ברנט ניומן, אחד האמנים הבולטים בזרם האמנות האקספרסיוניזם האבסטרקטי. במאמר משנת 1948 בשם "הנשגב הוא עכשיו", כותב ניומן שהנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של האמנות המודרנית.

 

בחיפושם אחר הנשגב, פנו אמנים רבים אל ההפשטה כדי לבחון את המושג (המופשט כל כך), את הגבולות האינסופיים של הבריאה, את חוסר החומריות, חוסר הזמן והמקום, את הסטטיות, את הריק.

 

השימוש בהיעדר כסימן לנוכחות ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. הבדיקה של הריק, של הצמצום, של הלא-חומר, הלא-מוחשי, עוברת כחוט השני בעבודות. היופי פורץ החוצה בתוך ההיעדר הזה. יופי מזוקק, שקט, מינורי בחומריותו, יפה עד כאב לעיתים. ושוב, כמו בתנועה ספירלית, העיסוק ביופי הוא המרכז, גם אם רוצים להגדיר אותו אחרת. סוג של יופי שפונה מתוך הרזון החומרי ישר אל תוך המוח החושב, אל תוך הנפש החשה. הוא אינו נטול יופי "חיצוני", חומרי, כי אלה עבודות ויזואליות, שניתן לראות בעיניים ולהתרשם מיופיין. (אני יודעת שאני נעה כאן במעגלים, מתפתלת ומנסה לא לחזור על המילה הזאת, "יופי", ולו רק כדי שלא תובן לא נכון, אבל אני לא יכולה להימלט ממנה, או לא רוצה).

 

אחת העבודות המרשימות ביותר, לדעתי, היא עבודתו של אולאפור אליאסון, "אופק הפעילות שלך", המתייחס אל הנוף ומשתמש באור כחומר ליצירה שלו.

סדק צר מחלק את הקירות של חדר חשוך וריק לשני חלקים, כמו קו אופק. מהסדק הזה בוקע אור בצבעים משתנים שצובעים את החדר בעוצמה של הצבע, באנרגיה שהצבעים מפיצים בתוך החלל.

התחושה בתוך החדר היא במידה מסויימת כמו התחושה מול קו האופק בים, יותר מזוקקת, יותר טהורה. התייחסות נטו אל קו האופק, אל קו החיבור הזה שבין השמיים והים, אל האדם בתוך הטבע.

 

עוד עבודה שריתקה אותי היא צילומו של הירושי סוגימוטו, שצילם את הכנרת. השמיים והים הם כמעט עיסה אחת של משטחי צבע. התחברתי אל הצילום הזה במיוחד, כיוון שלפני כשנה צילמתי בגישה דומה מאוד את קו החוף בהרצליה (רק שאותי לא הזמינו להציג במוזיאון…אנונימית שכמותי) מבלי להכיר את צילומיו של סוגימוטו, כמובן.

 

 

הירושי סוגימוטו ימת הכינרת, הגולן, 1992 תצלום : © מוזיאון ישראל, ירושלים

 

 ולסיום, ה"דובדבן שבקצפת": אניש קאפור חקר את התכונות הנשגבות של הפיגמנט הטהור ושל הריק.

"בלי כותרת", הוא קורא לעבודה שהיא חצי כדור עצום, קעור מאוד ומכוסה פיגמנט כחול.

זוהי המחשה צורנית וחומרית לרעיונו של קאפור "ליצור אובייקט שאינו אובייקט, ליצור חור בחלל, ליצור משהו שבעצם אינו קיים".

 

אני בהחלט ממליצה לעלות לירושלים, לעשות סיבוב במוזיאון, להסתובב קצת בעיר המופלאה הזו (לי זה תמיד מרגיש קצת כאילו אני תיירת במדינה שלי), אבל בהזדמנות חגיגית זו, לא יכולה (שוב) שלא להביע את מחאתי על המחיר המוגזם שצריך לשלם כדי לבקר במוזיאון. למרות (או בגלל) שראיתי וכל כך נהנתי.

 

מוזיאון ישראל