Monthly Archives

אפריל 2005

פועלים למען תרבות וטבע בישראל

 

פרוייקט מבורך של בנק הפועלים לימי החג: כניסה חינם למוזיאונים ופארקים, בחסות הבנק.

הפרוייקט יתקיים החל מן היום הראשון של חול המועד, 25 באפריל ועד ליום שישי, 29 באפריל.

 

מקומות שניתן לבקר:

 

1.     "מוזיאון ישראל בירושלים" (בימים : שני,שלישי,רביעי,חמישי,שישי)

2.     "מוזיאון בית התפוצות" .

3.     "מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית" .

4.     "מוזיאון חיפה לאמנות ישראלית" .

5.     "המוזיאון הימי הלאומי"   – חיפה.
6.    
"מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית"  .

7.     "מוזיאון חייל האוויר בחצרים".

8.     "מרכבות לטרון".

9.     "יער האיילים ביער אודם".

10.  "הגלריה לאומנות אום אל פחם"  + סדנאות קרמיקה לילדים.

11.  "רשות הגנים הלאומיים"חי בר יטבתה

12.  "רשות הגנים הלאומיים" עבדת

13.  "רשות הגנים הלאומיים" מבצר אנטיפטרוס

14.  "רשות הגנים הלאומיים" נחל תנינים

15.  "רשות הגנים הלאומיים" מבצר נמרוד

16.  "מוזיאון תל אביב לאמנות ישראלית" .
       יום שני        24:00 –  19:00
       יום שלישי   24:00 –  19:00
       יום רביעי    24:00 –  19:00
       יום חמישי  24:00 –  19:00        

17.  "גן החיות בחיפה".

18.  "מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית", חיפה.

19.  "מוזאון העיר חיפה".

20.  "מוזיאון ארץ ישראל"  כולל הפלנטריום וסדנאות ילדים .

21.  "גן גורו" , פארק אוסטרלי של בעלי חיים וצמחיה אוסטרלית,  קיבוץ ניר דוד.

22.  המשכן לאומניות מודרנית "עין חרוד".

 

ושיהיה חג שמח !! (ומעניין ומהנה)

 

עדיין בטיפול

 

איה בן רון

 

איה בן רון עוסקת במבט קליני-רפואי. מבט חוקר של האספקט הפתולוגי של האדם. מבט שמחפש להגדיר את הפתולוגי, את הדרך בה קובעים מה פתולוגי ומה לא. מה דורש טיפול מיידי ומה "בסדר".

 

הפער הבלתי נתפס בין הדימויים הקשים לבין האסטטקיה הצרופה, הנקיה כל כך של העבודות של בן רון הוא בדיוק הפער שהופך את העבודות למעניינות, למעוררות מחשבה, לחזקות כל כך.

 

 

איה בן רון

 

הסתובבתי בחלל הזה של גלריה שלוש, עוברת בשיטתיות מהדפס להדפס. מפסל לפסל. לא רציתי לפספס כלום. התקרבתי, התרחקתי ושוב בדקתי מקרוב. הכל נקי כל כך. הפסלים לבנים-שנהביים. ההדפסים – כולם באותו גודל, כולם מסודרים בשורה. שחור לבן. דיגיטלי. קר ומנוכר.

לאט לאט, מבעד לכל האסטטי והסטרילי – קולטים את גודל הזוועה: אין דם, אין איברים זועקים. אבל, יש כאב עצום, ויש איברים קטועים, וסכינים וסכנת טביעה ומאבקי כוח ואלימות ומוות ואימה אילמת.

 

 

איה בן רון

 

איה בן רון נולדה ב- 1967 בישראל. היא בוגרת MA בקולג' גולדסמית בלונדון, Goldsmiths College, University) of London). עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות, ביניהן ב- Welcome Trust בלונדון, ב- National Museum of Natural Science בטייוואן, ב- One In The Other gallery בלונדון, ובארץ לאחרונה בתערוכות: "הלכות שכנים א" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, "אוברקראפט" בבית האמנים תל אביב ו"גוועלד" בלושי אמנות והוצאה לאור. ספר-אמן שלה "עזרה ראשונה" יצא בהוצאת "אמנות לעם" בשנה שעברה.

 

גלריה שלוש לאמנות עכשווית

 

 

שאלות של מגדר *

 

קלוד קהון נולדה כלוסי שווב בשנת 1894. היא אימצה את השם הזה בימים הראשונים של הקריירה שלה.

אלה היו בחירות מודעות מאוד של שם משפחתה של סבתה מצד אמה ושם פרטי שהוא לא מוגדר כזכרי או נקבי.

קאהון חקרה את הזהות העצמית שלה, הציגה שאלות נוקבות על מהות ההתנהגויות המגדריות *. בחייה כמו בעבודתה האמנותית, היא עשתה זאת באמצעות לבוש ומיסוך על הגבול שבין זכר-נקבה.

 

דוגמא למשחק של מיניות מעורפלת – דיוקן עצמי (1928). קאהון מצלמת את עצמה, מביטה ישר לתוך המצלמה ומשתקפת במראה, שונה, אפילו בגוון שיערה. צילום שנותן תחושה חזקה של תפיסה כפולה של העצמי.

 

קהון יצרה גוף עבודה גדול ומרשים של צילומים, שהם דיוקנים עצמיים ופוטומונטז'ים. בצילומיה היא מתחפשת, לובשת מסכות, עושה שימוש במניירות תיאטרליות. היא משחקת עם רפרטואר נרחב של הסוואות. כל ההסוואה הזו, העטיפה בה עוטפת את הדמויות שהיא משחקת, משמשת אותה בחיפושה אחר הזהות האמיתית.

 

הסוואה זו מביאה את קלוד הזיקית לקידמת הבמה. במקום להסתיר ולהטמיע אותה בתוך סביבתה, זועקת את העמדה המרדנית של הצלמת, כלפי המוסכמות של התפקידים המוגדרים עבור נשים וגברים.

 

קהון חקרה את הערפול של המגדר ואת המטמפורפוזה של ה"אני". בניסיון לפרק את הגבולות של המגדר, היא הצטלמה בבגדים לא מוגדרים (או לא מתאימים או מקובלים) כמשוייכים לנקבה או זכר. ברבים מצילומיה, ההבדל בין המינים הוא מינימלי, כשהוא מתייחס אך ורק ל"תחפושת שטחית".

 

"Don't kiss me I'm in Training" 1927

 

לקהון הייתה השכלה נרחבת בספרות ופילוסופיה. היא לקחה חלק פעיל ובולט בחיים האמנותיים והאינטלקטואליים של פריז של ראשית המאה ה- 20.


קהון מזוהה בעולם האמנותי כאחת האמניות המובילות בזרם הסוריאליסטי, חברה קרובה של אנדרה ברטון, אך העבודה הצילומית שלה מוכרת פחות מהטקסטים הביקורתיים שהיא פירסמה באופן שוטף.

 

 

עבודתה התגלתה "מחדש" בעשור האחרון של המאה הקודמת, כאשר הייתה התעניינות רבה בצילום כחלק מהסצנה האמנותית. סינדי שרמן, שהיא אמנית שמכירים ומוקירים בכל העולם, עושה שימוש באמצעים דומים לאלו של קהון: צילומים עצמיים, מתגרים, מעוררים מחלוקות, תוך שימוש בגוף האמנית, תחפושות ומסכות כדרך לחקור את הזהות העצמית.

 

 

Self portrait (kneeling with mask) 1928

 

הדימויים של קהון סתומים, מסתוריים, מנוגדים. אפשר לתאר אותם כפזיזים-נמהרים אך גם שנונים ומעמיקים, כמזמינים ודוחים, כמיניים וא-מיניים. וככאלה, הם מעניינים, לא מותירים את הצופה אדיש, מטיחים בפניו את השאלות, את ההזמה למחשבה, לשיקול מחדש על מהי אישה, מהו גבר, מהם התפקידים שהם אמורים למלא, איך אפשר או אי אפשר להבדיל ביניהם. היא מערערת על הידע שלנו את המינים. לא עושה לצופה חיים קלים וגם לא מציעה פתרונות חד-משמעיים. היא שואלת שאלות, מציגה אפשרויות שונות. ומותירה בידי הצופה את אפשרות הבחירה, את יכולת השינוי התפיסתי המסורתי.

 

 

Self portrait, (in cupboard) 1932

 

"My opinion about homosexuality and homosexuals is exactly the same as my opinion about heterosexuality and heterosexuals. All depends on individuals and circumstances. I claim a general freedom of behaviour."

Claude Cahun, L'Amité, 1925

 

* [מגדר (gender) הוא "מין חברתי" – שהוא לא בהכרח המין הביולוגי]