Monthly Archives

נובמבר 2004

Videozone

במסגרת אירועי Video Zone, הביאנלה הבינלאומית לוידיאו, שהתקיימו בסינמטק תל אביב, מוצגות מספר עבודות וידיאו בגלריות ומוזיאונים.

במוזיאון הרצליה (שמפתיע לטובה כל פעם מחדש) ראיתי 14 עבודות.

(ואני לא הולכת לכתוב פה על כולן, לכו לראות…)

 

מריה מרשל

אמנית ילידת בומביי הפועלת בלונדון, מציגה שלושה סרטי וידיאו, שמוקרנים על הקיר, בשלושה חדרים שונים, הסמוכים זה לזה.

שלושתם מרשימים ומעניינים, אך אחד מהם, Don't let the T-Rex get the children, פשוט היכה בי בעוצמה כל כך גדולה, שלא יכולתי להפסיק להביט בו.

זה מתחיל בתקריב על פנים של ילד צעיר, ספק מחייך, ספק מעוות בעווית כאב משונה. המצלמה מתרחקת, לאט-לאט נחשף הגוף של הילד, ארוז בתוך כותנת משוגעים תכלכלה, הילד מביט כל הזמן אל תוך המצלמה, אל תוך עיניי הצופה. המצלמה ממשיכה להתרחק, כל הזמן מביטה על הילד ממבט-על. הילד יושב על רצפה של כריות, וכאשר המבט מתרחק עוד ועוד, רואים את הכריות גם בקירות, הסוגרים על הילד: תא מרופד לחולי נפש.

הסרט חוזר על עצמו בלופ, פעם ועוד פעם. בשקט מוחלט. כל סיבוב כזה חיכיתי, ציפיתי, שמשהו ישתנה. שהוא לא יהיה שם, שיקפוץ, שירוץ, שיחייך באמת…

כל כך הרבה יופי. וכל כך הרבה כאב. ואימה. ובדידות ותהום אינסופית שנפרשת מול העיניים.

 

Don't let the T-Rex get the children. 1999, Maria Marshall


גיל יקובסון מציג מיצב וידיאו, בשם "קליידוסקופ".

שלושה מבני בטון דמויי מסגד, קשיחים, קרים, אפורים, בחדר אחד אפל אחד. כשמרימים את המבט לתקרה, אפשר לראות דימויים רכים, צבעוניים, משתנים, עגולים, נוזליים, כמו הדימויים שיוצר קליידוסקופ קטן. מפתיע, עובד על המתח שבין הנוקשות והרכות, האפור והצבעוני, הסטטי והמתנועע.

גיל יקובסון – "קליידוסקופ"

 

דורון סולומונס, "אחים לנשק (לא סרט פוליטי)"

ממש לא סרט פוליטי. 16 דקות של סיפור על זוג תאומים סיאמיים, מחוברים. ועל מה שביניהם. "שיפוץ" הארכיטקטורה של הערים הפלסטיאיות, אוטובוס ישראלי מתפוצץ כשהוא נעצר בתחנה, אנשים נבדקים על ידי שומרים בכל מקום אליו מגיעים בתקווה לבלות, לקנות, לשתות קפה, תהלוכה של ילדים פלסטינאים חמושים, בהילוך איטי מקפיא את הנשמה, הדמייה של פיצוץ אנשים ומבנים, כאשר המטרות בצבעי הקשת.

התאומים מכים אחד את השני, עם פטיש פלסטיק מיום העצמאות, רבים, יורים אחד בשני.

לא פוליטי.

דורון סולומונס, "אחים לנשק (לא סרט פוליטי)"


היראקי סאווה – "
"Gallery Observatory

הוא אמן יפני צעיר, שחי ועובד בלונדון.

שלושת העבודות שהוא מציג במוזיאון, עוסקות בקנה מידה, בערעור היחסים המוכרים של מרחב, גודל, תנועה במרחב וזמן. בתעתועי ראייה, במבט שונה על העולם.

מטוסים קטנים טסים בשמי חלל סגור של דירה. היחסים המוכרים – המטוס גדול, הדירה קטנה – משובשים. המטוסים, דגמים קטנים מעופפים. הדירה – דירה רגילה, היינו מצפים לראות בה אנשים מתהלכים, חפצים ביתיים. אבל בחלל הביתי הזה נעים מטוסים זעירים. בשקט מוחלט. כמו בתוך קופסא סגורה.

בעבודה אחרת, שוב, מטוסים במה שנראה מפגן ראווה. מקרוב, רואים את המטוסים שמונחים על דפי מחברת ויד מחזיקה את המחברת, מדפדפת בדפים. כמו בציורי אנימציה קלאסית. על כל דף מצויירת קבוצת מטוסים, הדפדוף מעניק להם את התנועה.

HIRAKI SAWA, Dwelling, 2002, Digital video on DVD

 

המשך יבוא…

 

Perfect pictures for an imperfect world


זוהי בסופו של דבר פרסומת (ולא, לא מכירה את המפרסם ואין לי כוונות לעזור לו, אם מישהו תוהה בעניין).

קיבלתי את זה מחברה טובה, ויכול להיות שחלק מכם כבר ראה, כי זה בטח מסתובב ברשת.

הסרטון יפה ומרגש, עצוב, אמיתי, וגם מציג הרבה רעות חולות של ימינו, ישר בפרצוף.

מכיוון שאי אפשר לעלות סרטים לרשימות (אין תלונות, רק עובדה), העלתי לאתר הפרטי שלי.

קצת התלבטתי לגבי הפריימים הראשונים, שיכולים להתפרש כפגיעה בגברים שרוצים להיות נשיים (וזו לא רעה חולה, אלא נטיות לב לגיטימיות וברורות) אבל גם כשגעון לפיתוח הגוף והשרירים…

איך שלא יהיה, אין לי יכולת לערוך את הסרט (וגם לא כדאי, שאף אחד לא יחשוב על לתבוע אותי…) וכל היתר כל כך עצוב ונכון…

אז כאן הלינק

חורף

 
 

"געגוע ישן

כמו צליל לא מכוון

לא נותן לי מנוח"

 

(צילו של יום קיץ – אלונה קמחי/יזהר אשדות)

 

לחיות בצל, שמחה שירמן

תצלומים שהם דיוקנאות עצמיים ה"עוסקים בפער הבלתי ניתן לגישור בינו ובין העולם", (מוטי עומר, אוצר התערוכה)

 

שבעה שערים יש בתערוכה המרשימה הזו: פנים, משפחה, צבא, נוף, מודל, בתי מלון ומיתוסים.

גוף עבודה מורכב, מסועף, נוגע, חכם.

שירמן מצלם את עצמו מעל 30 שנה: הפנים והגוף שלו עוברים טרנספורמציה, לא רק פיזית, גם נפשית. סימני הגיל: הקמטים שחורשים את הפנים, השיער שהולך ונעלם, הגוף המתעבה ומתבגר. יותר מכל הרשימו אותי העיניים. המבט שלו, לפעמים ישיר, לפעמים מתחמק, מושפל, אומר כל כך הרבה, חופר כל כך עמוק בתוך הנפש של האיש הרגיש הזה.

זוהי תערוכה גדולה, ממויינת היטב, לפי נושאים, לפי זמנים. הסתובבתי בחדרים הרבים, הגדולים, לא רציתי לצאת, עשיתי עוד סיבוב וכל פעם מחדש התגלה בפני פן אחר, פרטים נוספים מהעבודה.

 

"התצלום הוא בעת ובעונה אחת נוכחות מדומה וסימן להיעדרות", אומרת סוזן זונטאג.

חשבתי על הכוח העצום של הצילום. על האפשרויות האינסופיות שטמונות בו. על הרגישות שלו, על היכולת שלו לקבע על נייר פיסת נפשו של אדם.

 

כל "שער" והאיכות שלו, הדיבור שלו, הזכרון שלו, הנגיעה שלו. מכולם מביט שמחה שירמן, משתנה, מתפתל, מדבר, מתקרב ומתרחק, מתלבט.

החדר האחרון, של בתי המלון, יצא איתי החוצה. הבדידות הקיומית הזו, של האדם הלבד, עם עצמו, מבודד מהחיים היומיומיים שלו, מותיר אותו במערומיו, מול עצמו, ללא קישוטים, ללא שיגרה עוטפת. מעט מאוד הזדמנויות יש לאדם לפגוש את עצמו, כך, פנים אל פנים פנימה.

 

                                                      שמחה שירמן

 

שמחה שירמן הוא בן להורים ניצולי שואה. הוא נולד ב- ב1947 – במנזר סנט אוטיליין בגרמניה וגדל בעכו.

 

מוזיאון תל אביב