Monthly Archives

ספטמבר 2004

גלריות ומוזיאונים

שלוש

ג'ולי אם

שטרן

טל אסתר

המשרד בתל אביב

גלריה זומר

הקיבוץ

נגא

מוזיאון חיפה לאמנות

אלון שגב

משכן לאמנות עין חרוד

מדריך מוזיאונים וגלריות

רוזנפלד

מוזיאון תל אביב

מוזיאון ישראל

מוזיאון הרצליה

זמן לאמנות

המרכז לאמנות דיגיטלית

הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב

דביר

מוזיאונים פתוחים

The Metropolitan Museum of Art

Zone Zero

איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל

גלריה 33

מוזיאון פתח תקוה

בית האמנים בירושלים

אמנות הארץ

פסטיבל "אמנות הארץ 3", שיתקיים בחול המועד סוכות (3-5 לאוקטובר) במתחם הרידינג, מציע זו השנה השלישית הצצה לעולם האמנות המקומי: תערוכות שונות, מיצבים, מיצגים, מוזיקה.

בהחלט פרוייקט ראוי להערכה וציון. הכניסה לפסטיבל חופשית, המקום מעניין ומגרה את העין, בילוי מרענן ושונה, לדעתי הזדמנות מצויינת להחשף למה שקורה בסצנה האמנותית, לאלה שלא רגילים להגיע לגלריות ומוזיאונים במהלך השנה ובכל זאת מגלים עניין בעשייה האמנותית.

 

השנה מציע הפסטיבל עניין נוסף: חשיפה מרוכזת וחד-פעמית של ספרי אמנות שיצאו לאור בארץ.

האוצר, חגי שגב, הוא איש יקר וחכם ומוכשר, ומתוך ההיכרות איתו, ברור לי שעשה עבודה מצויינת, עוד לפני שראיתי.

 

עשרות ספרי אמנות יוצאים לאור במשך השנה במוסדות מרכזיים לצד מוסדות בינוניים וקטנים. לרוב ניתן למצוא ספרים אלה רק במקום הוצאתם. היריד יאפשר למבקרים להיחשף בפני ספרים שיצאו במוזיאון הפתוח בתפן או בעין חרוד לצד ספרים ממוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ומוזיאון חיפה. כמו כן יוצגו ספרים שיצאו לאור על ידי גלריות פרטיות ואמנים בודדים לצד קטלוגים מפוארים של המוסדות המרכזים.

 

הנאה מובטחת (-:

 

 

הסוד של מרילין

חלל גדול ובו כ- 220 צילומים, 30 צלמים שונים שצילמו אישה אחת: מרילין מונרו.

סיבוב בתערוכה העלה במוחי שאלה מטרידה: מה היה בה, באישה הזו, שכל צלם שצילם אותה (והיו לא מעט כאלה) הוציא ממנה כל כך הרבה.

 

מרילין מונרו הייתה יפה ובלונדינית. אבל – יש כל כך הרבה בלונדיניות (וברונטיות, וג'ינג'יות וסגולות) יפות.

לא בכל יפה מתאהבת המצלמה כמו שהתאהבה במרילין.

מרילין מונרו הפכה לאייקון תרבותי עוד בחייה. סביר להניח שמותה בגיל צעיר תרם רבות למעמדה כ"בלונדינית אולטימטיבית". ברור, שהיה בה משהו יוצא דופן בעוצמה שלו. סוד קסם שכל כך קשה לפענח, להצביע עליו ולקרוא לו בשם.

כנראה, סוד הקסם שלה טמון ביכולת שלה לגרום למצלמה להתאהב בה אנושות. משפט מוזר, אכן. כי הרי אפשר לגרום לבן אנוש – מכל מין וגיל – להתאהב בך. אבל איך מעוררים את תשוקתו של חפץ? של עדשה? סרט צילום?

 

כל הצילומים בתערוכה טובים. חלקם מרשימים יותר, חלקם פחות. מרילין מונרו מצטלמת. נקודה. חלומו הרטוב של כל צלם.

 

אהבתי במיוחד היא סידרת הצילומים של ברט סטרן, "הישיבה האחרונה", שצילם את מונרו שישה שבועות לפני מותה.

מרילין נראית בצילומים שלו עדינה, פגיעה ושברירית, מאוד רזה, המבט שלה קצת מרוחק.

הצילומים חזקים, אסטטיים להפליא, מונוכרומטיים. הם שונים מכל הצילומים האחרים בתערוכה.

סטרן לא ידע שהוא האחרון שמצלם את מרילין מונרו. אבל הוא עשה לה מונומנט מלא כבוד.

 

 

                    Bert Stern  ©  

 

 

תערוכה עם כל כך הרבה צילומים של אישה אחת יכלה להיות משעממת, חוזרת על עצמה. אבל הגברת הזו אהבה את המצלמה ואת עצמה כמו שהמצלמה אהבה אותה. ההתמסרות שלה היא טוטאלית, היא פותחת את דלתות גופה ונפשה בפני המצלמה. והיא משתנה, מראה כל פעם פן אחר של עצמה. מספרת סיפורים, לא מסתירה מצבי רוח: קורנת ומחייכת, עצובה, עייפה ומסוגרת…

ואולי, אף על פי שמצפייה בסרטים שלה אי אפשר להתרשם מכושר משחק יוצא דופן, אולי היא כן הייתה שחקנית מצויינת, שידעה לדקלם טקסטים ולהפגין רגשות מול המצלמה.

 

אבל, הגוף? את הגוף היא בוודאי לא "זייפה" ולא הסתירה.

הרבה טקסטים נכתבים ברמות כאלה ואחרות על הדימוי העצמי של האישה. אישית, אני לא מכירה בחורה אחת שאוהבת את הגוף שלה ומרוצה ממנו.

האם הנחת יסוד זו לא חלה על מרילין מונרו? אי אפשר להתמסר ולהפתח כך כשיש לך רגשות מעורבים כלפי הגוף שלך. איך היא עשתה את זה?

 

מוזיאון תל אביב, עד ה- 23.9.04