Monthly Archives

יולי 2004

דרך דמעה שקופה

על הדשא בקיבוץ משמרות ישבו/עמדו/שכבו/התרוצצו כ- 2800 איש ביום רביעי האחרון. היו שם אנשים מכול הגילאים, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ועירונים.

כולם באו לשמוע את השירים של מאיר. 5 שנים עברו מאז המוות המיותר הזה.

כעשרים אמנים שונים שרו את שיריו. האווירה על הדשא הייתה דחוסה, מיוזעת, עמוסת אנרגיות, היה שם הרבה עשן מסוגים שונים, הרבה מאוד כוסות של בירה. שמח. כייפי. נעים כל כך. חי כל כך.

אריאל זילבר עלה לבמה ובישירות בוטה למדי הצהיר: "כנראה שהוא היה צריך למות כדי שיבואו 2800 איש להופעה שלו. בחייו בקושי הגיעו 20".

 

 

אני אהבתי את מאיר אריאל הרבה לפני שמת, עוד הרבה לפני שידעתי מי הוא ואיזה שירים שלו אני מזמזמת. המילים שלו תמיד נגעו בי, אחד השירים הראשונים שלמדתי בעל פה בעברית היה "אגדת דשא", הוא תמיד התקשר לי לחבר'ה שהשארתי מאחורי בארץ וכל כך התגעגעתי אליהם.

מאיר אריאל קומם אנשים רבים בחייו. ההתבטאויות ה(מטופשות) על הומואים, אורח החיים שלו, הסמים והנשים, לא מצאו חן בעיני רבים. הייתי בהופעה שלו בקיבוץ ברקאי, בימים ההם שפלט מאיר את המשפט ההוא "גם אונס הוא סוג של אהבה". קבוצה של בנות הקיבוץ הפריעו להופעה וצעקו לו להתנצל. מאיר התנצל ואמר שלא לזה התכוון. לך תדע מה הוא אמר באמת ומה הגיע לכותרות. הוא אמר שוב ושוב באותו ערב, שהוא מתנגד לכול סוג של אלימות, שאונס זה אלימות. וביקש סליחה. אני מאוד רציתי להאמין לו.

[אבל]

 

 

המילים של השירים שלו, הרגישות, הוירטואוזיות של השימוש בשפה, וכן, גם הקסם האישי שלו, עם תאוות החיים, עם האנרגיות המדהימות האלו, החושניות, הטירוף, האהבה, המיניות. זהו הכוח האמיתי של מאיר אריאל. אותי לא מעניין מה הוא עישן ועם מי הוא שכב. מעניין אותי מה אני מרגישה כשאני שומעת את השירים שלו, מקשיבה למילים שלו, מתרגשת מההופעות שלו. וכל פעם מעציבה אותי מחדש תחושת האובדן הטפשי הזה (הרבה "טיפשי" מכול מיני סוגים יש ברשימה הזו), המחשבה על עוד הרבה מילים מרגשות שהוא יכול היה לכתוב אילו מת כל כך מוקדם, בצורה כל כך כל כך מיותרת.

 

 

היו שם ברי סחרוף (המדהים בזכות עצמו) שעשה ביצוע עצבני ונפלא ל"טרמינל", ורונית שחר שרה (מדהים) את "זרעי קיץ" היפהפה וכמובן שלום חנוך המקסים שר את "סוף עונת התפוזים" ו"נשל הנחש" ודייויד ברוזה (ההורס, ההורס) עם ביצוע של "נאום הבחירות" ולאה שבת הגדולה ששרה את "שלל שרב" וחנן יובל שר את "אגדת דשא" האלמותית. ועוד רבים וטובים. שלוש שעות ישבנו שם על הדשא. שלוש שעות נפלאות. שרנו את השירים היפים בתערובת של שמחה גדולה ועצב.

 

 

אני בטוחה, שלא הייתי היחידה בקהל הענק הזה שבכתה כשאהוד בנאי שר את "בלוז כנעני" –  שירו המיוחד והמרגש כל כך שכתב לכבוד מאיר.

 

"ובאופק אחר אחרי הופעה
נעביר בסיבוב זר קוצים ריחני
שלוות עולמים פרדס חנה ­כרכור

אקליפטוס ענק שורק בלוז כנעני"

מתנת יומולדת

בחמש בבוקר הניידים צלצלו. זה אחרי זה. עוד לפני שעניתי, ידעתי שזו נרקיס. היה זה אמנם צליל שונה מהרגיל, ההוא שמודיע לי שמישהו מבני הבית מחפש אותי. יד רכה ליוותה אותי בדרכי לענות לטלפון.

אל תלחצי, אמא, הכל בסדר, הייתי בתאונת דרכים ועכשיו אני בבדיקות שגרתיות במיון. אם יהיה צורך שתבואי לשחרר אותי, אני אתקשר שוב.

זחלתי בחזרה למיטה כשהנייד שלי צמוד אליי. מחכה. הידיעה גם היא זחלה לה לתוך המוח הרדום שלי. הפחדים שמתגשמים והופכים למציאות. הבת שלי הייתה מעורבת בתאונת דרכים. התינוקת הגדולה והיפה שלי. רציתי לדבר איתה, לא ידעתי מאיזה טלפון התקשרה. היא אמרה, את זה זכרתי היטב, שהיא שכחה את הנייד שלה בבית. נמנמתי קצת. אגרוף אחז לי את הבטן, דחף כל פעם אצבע עמוק יותר, כואב יותר. הרגשתי אותך יושב לידי, מלטף לי את הראש, אומר לי תרגעי.

צלצול אחד נוסף – אני באה, שניה, חכי לי. לא, אמא, תני לאחות כאן אישור טלפוני. אל תבואי. מביאים אותנו.

הקול של האחות היה נעים ומתחשב. דקלמתי מספר תעודת זהות, שם ושם משפחה ואישרתי את שחרור הילדה שלי מהמיון.

כשהיא והחבר שלה חזרו הביתה, עשר דקות מאוחר יותר, עדיין לא קלטתי. כלום. ואז הגיע מבול התאורים. נהג חדש. נסע קצת מהר מדי. נהג חדש ומאוד לא מנוסה, לא הצליח להוריד את המהירות לפני הסיבוב הגדול, החד, המסוכן כל כך. האוטו התרסק כולו. כמו חמאה. המנוע התכווץ כמו אקורדיון. הדלת של הנהג נמחצה. האוטו מרוסק לגמרי. ואנחנו – היינו ארבע ברכב – ילדים טובים חגורים. מקדימה ומאחור. את שומעת, אמא? דקה לפני התאונה אמרתי ליואב לחגור. לונה פארק. נס. האוטו הלך לגמרי. ואנחנו – אפילו שריטה אחת. כלום. אני לא מאמינה. איתן הנהג היה כל כך היסטרי ובכה וביקש סליחה ואמר שקלקל לי את היומולדת.

יומולדת !!! נרקיס בת שבע עשרה היום….

ערב קודם ישבתי ובהיתי בה. כל שנה זה קורה לי. כל יומולדת של נרקיס, כל יומולדת של דור, אני מסתכלת עליהם. קצת יותר מהרגיל. רואה את הגוף השמנמן, הורדרד, השיער הבלונדיני, העור השקוף, תינוקת כל כך יפה, שקטה, מלטפת, נעימה. משחזרת את הלידה, את רגעי הכאב, את הרגע המדהים הזה. את תחושת הלחץ האדיר ואחריו השחרור, השקט, הבכי של התינוקת. עד לרגע הלידה לא ידענו אם זה בן או בת. כלומר. אף אחד לא אמר בוודאות. אני ידעתי שזו נרקיס.

אני מסתכלת בפנים היפות שלה, כבר לא ילדה קטנה, עדיין לא אישה ומתפעלת. שלי. שלנו.

וחושבת, מרגישה, את הקשר המופלא הזה, איך אני מרגישה אותה. אותו. החיבור הזה, שהוא התחושה הכי חזקה, הכי קרובה. כמו חוט דק, עם העוצמה האדירה בעולם, מאפשר לי להרגיש אותה. אותו. את הילדים שלי.

כל היום שחזרתי בראש, בבטן, את מה שקרה. היא הייתה בסכנה נוראית. חשבתי על חוסר השליטה במה שקורה לילדים, על חוסר האפשרות להגן עליהם כל הזמן, להחזיק אותם קרוב-קרוב על הידיים ולהגן עליהם.

נרקיס אמרה שצריך להודות לאלוהים. שהיא קיבלה את המתנה הכי טובה ליומודלת שלה.

אני לא מאמינה באלוהים. לצערי, אולי. אבל מאמינה בכוח, באהבה, וגם בנציג של הכוח העליון שלי, בדמותו של אבא שלי. הנוכחות שלו הייתה כל הזמן לידי. מוחשית כל כך. הוא לא הכיר את הילדים שלי, אבל הוא שמר עליה. עליי. הוא היה איתנו. הרגיע אותי וליטף לי את הראש. אמר לי שהכל בסדר. לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה בחיים אחרי המוות. אבל אבא שלי היה שם ונתן לנרקיס מתנת יומולדת. ואני מודה לו.

שאלה

שאלה: מה מענג אותך?

אני מזמינה כל אחד ואחת לענות. בקצרה, בפירוט, איך שבא לך.

אשמח מאוד אם יהיו אלה תשובות אמיתיות, מהלב, מעומק הנשמה והמחשבה.