Monthly Archives

יוני 2004

ארכיטקטורה של צלילים *1*

 

[מחווה לחוליו קורטאזאר]

 

תנועה שמייצרת צליל, צליל שמיוצר מהצבע.

הוקסמתי מהציורים שהמצלמה שלי רואה, שהעין שלי רואה דרך העדשה.

ציור אבסטרקטי, משיחות מכחול דיגיטליות על המסך.

השם הזה – ארכיטקטורה של צלילים – קשור לסופר הארגנטינאי חוליו קורטאזאר. את הספרים של קורטאזאר קראתי בגיל ההתבגרות שלי. ואני חוזרת אליהם כל הזמן. עבורי, הוא הסופר המשמעותי ביותר שקראתי.

 

והנה אני מצלמת צלילים שקורטאזאר כתב.

 

 

הזמנה

חברתי המוכשרת טלי בן נון אוצרת תערוכה מעניינת ושונה, ואני מנצלת במה זו כדי להזמין את כל מי שמעוניין לבקר בה.

להלן הסבר על העבודה ופרטים נוספים.

 

דוּ פָּן     פעולה במרחב Live

 

ההווייה המודרנית מבטאת הלך רוח תזזיתי, אינטנסיבי. היא מציפה אותנו בעושר של גירויים המגיעים לידי מיצוי מהיר ואת מקומם ממלאים גירויים חדשים.

יצירתם המשותפת של רעות שחר בן-שאול ודוד בהר-פרחיה בחלל הגלריה של מועדון הג'ה-פן, הינה תוצר לואי של המציאות הדחוסה והאינטנסיבית הזאת. היא איננה מבקשת להתפרש כתמונת ראי שלה, אלא להגיב עליה ולהמחיש את הצורך המתמיד בשינוי.

ערב הפתיחה מסמל את תחילתו של תהליך בן שלושה שבועות המתרחש במרחב ובזמן אמת, תהליך שסופו אינו ידוע.   

זוהי עשייה שגבולותיה פרוצים והיא מבקשת להגיב בישירות ובספונטניות למקום מתוכו היא נובעת, לנהל דו-שיח עם קהל הבא והולך. תוך כדי התהליך משנה המיצב את פניו, מתגלה ומסתתר, מוסיף וגורע ומסגל את תפיסת הזמן שלו לקצב שבו משתנה סביבתו.

 

רעות ודוד מבקשים לברוא לעצמם ובעצמם מרחב פנימי חדש. נקודת המוצא המשותפת לשניהם היא התפיסה שהמרחב (הגיאוגרפי-הארכיטקטוני-התרבותי) הוא מקור העשייה, והשימוש בחושים חיוני לשם ארגונו.   

מתוך נקודת השקפה זו, פונה כל אחד לדרך משלו: רעות מרכיבה אובייקטים פלסטיים מחפצים שונים ומשונים אותם היא אוספת באובססיביות ודוד מפסל באור, בחלל ובסאונד. שניהם נענים למה שהסביבה מציעה להם וחומרי הגלם המיידיים שנמצאים ברשותם הם התכולה האורגנית של חלל הגלריה ועוד אלמנטים שהובאו מהסטודיו הפרטי של כל אחד מהם. אלה מתמזגים בחלל ואינם מובחנים כ "לא שייכים". 

 

שני האמנים חברו זה לזו לפני כשנה, תחילה מתוך סקרנות הדדית ואחר כך מתוך צורך משותף בשיח בינאישי ואמנותי. הנטיות והבחירות האמנותיות השונות היוו בסיס מוצק לניהול דיאלוג מפרה ומרתק בין השניים. דוד נוטה לקונספטואליזם, נובר בהיסטוריה של המקום ומפסל מיצב שקול ומחושב. רעות לעומתו מונעת מתוך ייצריות, אימפולסיביות וחירות דמיונית ויצירתית נטולת עכבות. 

יחד הם מחפשים אחר חללים מאתגרים המכתיבים תנאי עבודה בלתי שגרתיים. המוזיאונים והגלריות מצטיירים בעיניהם כבועות הרמטיות, מעין "מקדשים" לאמנות שתכליתם ומטרותיהם ברורים, וארגון המרחב והזמן בתוכם מנותק מזה המתנהל מחוץ לקירותיהם.  

 

הבחירה בחלל מועדון הג'ה-פן נבעה, בין היתר, מהיותו מרחב פנאי אלטרנטיבי שמטבעו מושתת על יחסים הדדיים עם הסביבה והקהילה.

פנים המועדון ותכניו הם שיקוף אותנטי לסביבה בה הוא שוכן. ההופעות שמתקיימות על הבמה בחלל העליון, המוסיקה, הסאונד, התאורה והקהל המתחלף, הם אוסף של מרכיבים חד פעמיים.

 

המיצב של רעות ודוד נטמע בתוך הדינמיקה של המקום ומגיב לצרכיו המיידיים,ההכרחיים והשרירותיים.

 

 

טלי בן נון

 

 

מועדי פתיחה:

ימי שלישי ורביעי:  21:30 – 24:00

ימי חמישי ושבת (בימים אלו יתארחו אמנים שונים בחלל הגלריה): 21:00 – 24:00

יום שישי :  משעה 23:00 (שעת פתיחת הדלתות במועדון)

 

המיצב ינעל ביום רביעי  7.7.04

 

 

אמנים אורחים:

ביום חמישי ה- 24.6 תפתח הגלריה בשעה 21:00 ומשעה 21:30 יתארח הרכב מוסיקלי בשם: 'שועל נועז'. שני אמנים פלסטיים ונגנית אחת הקימו את ההרכב וביחד הם מנגנים בעיקר 'שירים משומשים' (כלשונם).

עוד באותו ערב: פרפורמנס משותף לשני האמנים רעות שחר בן-שאול ודוד בהר-פרחיה.

 

במוצ"ש ה- 26.6 תפתח הגלריה בשעה 21:00 ומשעה 21:30 יפעלו בחלל האמנים דוד ורעות, יבצעו פעולות ספונטניות במיצב +פרפורמנס משותף.

 

לגבי אמנים נוספים שיתארחו בחלל הגלריה ביום חמישי (1.7) ובמוצ"ש (3.7), פרטים מלאים יפורסמו בעתונות.

 

גלריה ג'ה פן

רח' קומפורט 11, תל אביב

 

 

מבט אחר

ארבע נשים עירומות מתנועעות על הבמה. גם הבמה עירומה.

יש רגעים בהם התאורה צהבהבה ומלטפת , יש כאלה שהיא לבנה וצורבת.

רשרוש עדין, בראשיתי, בוקע מהרמקולים הגדולים.

ועל הבמה הן מתפתלות, זזות, בעדינות, בכוח, בנחישות, בשקט מוחלט.

ארבעה פסלים אנושיים. רקדניות שבוראות צורות חדשות בעזרת הגוף שלהן.

השרירים מתוחים, כל פיסת בשר עובדת במאמץ, רוטטת, מתקשה.

העירום כל כך טבעי ועדין ונחוץ כאן.

בלי עירום לא היה מתרחש הקסם הזה.

גוף מכוסה, גם בלבוש מינימלי או הדוק, לא היה נחשף ונברא ומפסל את עצמו לנגד עיננו.

חמישים דקות ישבתי באולם מרותקת וחשבתי, כמה אני מצטערת שלא מרשים לצלם (בצדק?) בהופעות.

 

 

אתר הלהקה

אתר פסטיבל ישראל

 

שדות אור

התערוכה של דליה אמוץ שמוצגת בגלריה גורדון היא אחת התערוכות היפות והמרגשות שראיתי בתקופה האחרונה.

צילומים מרובעים (בגלל פורמט הצילום), מעולים באיכותם (שוב, בגלל פורמט הצילום). פשוטים בישירותם ויחד עם זאת – עמוקים ומורכבים במחשבה, בתוכן, בכוונה.

וכל כך יפים, כל כך נוגעים ומרגשים, שלא מתחשק לצאת מהחלל הנקי והמעוצב הזה של הגלריה. עוד סיבוב, ואז מגלים בין השיחים והחושך עוד נקודת אור, עוד מבט על הנוף הישראלי, קשה, מופשט כל כך, שדליה אמוץ רואה דרך עדשת המצלמה שלה.

 

שרה ברייטברג-סמל אצרה את התערוכה הזו. היא כותבת שדליה אמוץ הייתה "ממחוללי הלגיטימציה של הצילום כאמנות גבוהה, שהפכה את המצלמה מכלי מתעד לכלי בורא".

 

המלצמה נתפסת בעיקר ככלי מתעד. גם אם צילומים מסויימים לפעמים מעלים שאלות לגבי האמינות שלהם, הנטייה היא להתייחס לצילום כאל שיקוף של המציאות. יש מציאות והמצלמה תופסת שבריר שנייה ממנה.

בגלל החשיפה לכל מיני צילומים (לפעמים מצחיקים, לפעמי סתם נוראיים) העין די רגילה לחפש איפה הטריק, איפה נעשה עיבוד תמונה, היכן סולפה המציאות.

 

כאשר שרה ברייטברג-סמל מדברת על כלי בורא, הביסוס של הצילום כמדיום אמנותי לגיטימי מקבל משנה תוקף: לא מדובר כאן על תוספות, ממוחשבות או לא (וזה לא נאמר בזלזול, כמובן). לא במקרה של דליה אמוץ. מדובר למעשה בשימוש בעין של הצלם בדיוק באותה צורה שהצייר עושה שימוש במכחול ובצבע. בחירת הפריים, יחד עם ההחלטות הטכניות שנעשות בעת הצילום, יוצרים משהו חדש, משהו שהיה – לא היה במציאות.

כך, הנופים שדליה אמוץ מצלמת הן פיסות מציאות שהיא בחרה, על מנת להביא את המציאות בלבוש שונה, מנקודת מבט אישית וייחודית.

 

 

גלריה גורדון, בן יהודה 95, שני-חמישי 13:00-10:00, 20:00-17:00, שישי 14:00-10:00

 

סוון פולסון – המשוטט הדיגיטלי

וולטר בנג'מין, הוגה דיעות מהחשובים והבולטים של המאה הקודמת הוא משוטט והוא מדבר וכותב על המושג הזה. משוטט תרבותי, פוליטי. המשוטט הולך בדרכו, מביט על החיים וכותב עליהן מנקודת מבט מפוקחת וביקורתית. בנג'מין חי בתקופה בה העולם השתנה לנגד עיניו: תיעוש, ערים גדולות צומחות, סדר חברתי חדש, מלחמות, אמצעי תקשורת מתפתחים ומשפיעים.

 

משוטט דיגיטלי הוא שם מאוד מתאים לתערוכה של סוון פולסון. כמו המשוטט של בנג'מין, פולסון מפנה את ה"מצלמה" הדיגיטלית שלו אל העולם, משוטט בו, מביט עליו, מבקר אותו, "מאיר" אותו עבור הצופה.

 

שתי העבודות של סוון פולסון שמוצגות כעת במוזיאון תל אביב מעמידות את הצופה מול מראה: החלום האמריקאי גודל למימדים מפלצתיים ומשתלט על החיים. ועושה להם רע. רע מאוד.

לא מפתיע, למי שעיניים פקוחות לו. טוב להראות את זה בארץ, שכל כך רוצה להיות אמריקה.

טוב שישראלים יראו את עצמם משתקפים במראה הזו, בעיקר אלה שמנפנפים במכוניות שלהם בדגל הכחול-אדום-לבן (זה עם הכוכבים) ליד הדגל הכחול-לבן (ההוא שלנו) ביום העצמאות וכל כך מרגיזים (אותי, מאוד).

 

פולסון הוא אמן שוודי, החי ועובד בניו יורק ובשוודיה. הוא יוצר סרטי אנימציה ממוחשבים (עשויים נפלא).

 

Sprawlville or Life at the Highway Exit Ramp

 

ב- Sprawlville  בודק פלסון את מהות החלום האמריקאי ואורח חייו ומפורר אותו לחתיכות קטנות. זה מתחיל מאוטוסטרדות הבטון העמוסות במכוניות שזורמות כמו עדר לשומקום. פולסון לוקח אותנו לטיול בחיים שלנו, מסובב וחופר ובועט עמוק-עמוק בתוך הקרביים. מגרשי החנייה עמוסים במכוניות בצבעים שחוזרים על עצמם – שום ייחודיות, שום סימן היכר – כולן אותו הדבר. בתי הפרברים אליהם מגיעות המכוניות בסוף היום – שורות שורות של בתים דומים, עם החניה והדלת הסגורה והחלון שאפילו לא רומז על חיים בתוך הבית. והכל חשוך ונטול צמחיה וצבע. למקום הזה מגיעים בסוף היום, אחרי העבודה. והמקום הזה שקט וחשוך ועצוב וחסר חיים ותכלית לחלוטין.

טיול בשכונה יגלה לנו את שורות הבתים החשוכים והקניון הזוהר במרכז. החיים מתקיימים שם, בתוך הקניון. שם אפשר לקנות הכל. שם צבעוני וזוהר. שם שמח ויש מה לעשות. אבל גם שם אין אפילו רמז לחיים אנושיים. הכל סטרילי, מסודר, עשוי מבטון, קשה, אין חומרים רכים, אין תנועה ברחובות. רק המצלמה משוטטת שם, חגה מעל הריבועים העצובים.

 

 

Sprawlville or Life at the Highway Exit Ramp by Sven Pahlsson

 

Sprawlville or Life at the Highway Exit Ramp by Sven Pahlsson

 

Shopping Paradise

ב- Shopping Paradise פולסון נכנס פנימה לתוך החנות, מטיח בפרצוף את טיבה האמיתי של תרבות צריכה מטורפת, כולה בצבעים חזקים ועשוייה מפלסטיק, מסחררת בכמויות הבלתי נגמרות של מוצרים שמציעה לנו. הסרט מתחיל כשהמון מוצרים צבעוניים נזרקים אל קדמת המסך, כמו גשם מאוד לא נעים הם נופלים ומאיימים להטביע אותנו. ואז מתחיל הטיול במסדרונות הסופר האינסטפי הזה. טיול מסחרר, מעורר בחילה. מיליוני מוצרים מסדורים על מדפים, בתוך חלל נטול אישיות ונטול צלם אנוש. חלל שהוא מוכר לכולנו. הרי כל סופר נראה בדיוק אותו הדבר. מוצרים זועקים מהמדפים, מבטיחים הבטחות, מנסים לשכנע, מציעים מבצעים. רק תקנה אותי. בוא תקנה אותי.

בטיול המעגלי הזה בתוך הסופר רואים גם מדפים מתרוקנים, ועגלות נדחפות לפינה של חדר ונערמות אחת על השניה.

הכל נמצא שם. רק אנשים אין. אתה בא וקונה מה שמציעים לך, מה שמסודר על המדפים. זה נראה כאילו יש המון אפשרויות בחירה. אבל כשמתקרבים ובוקדים בעיון, רואים שלמעשה הכל עשוי מאותו פלסטיק צבעוני ולא אישי. אתה אוכל מה שמאכילים אותך.

 

"Shopping Paradise , 99 Cent Heaven, a Search For a Better Life and the Lowest Prices Ever by Sven Pahlsson"