Monthly Archives

מאי 2004

נשף הקורבנות – זויה צ'רקסקי

אין דבר כזה, אובייקטיבי. התפיסה שלנו את המציאות והתכנים שלה משתנה לפי זוית ראיה אישית. גם כשמנסים לנתח, לבקר, גם כאשר אנחנו אמורים להשתמש "רק" בחלק הרציונלי של המוח.

הרשימה הזו מעט חורגת את הדרך בה אני נוהגת להביא לכאן רשמים מעבודות אמנות שאני רואה.

 

לפני כשנה כתבתי כאן על תערוכה של הבת שלי – נרקיס. נרקיס מציירת. לדעתי (הלא אובייקטיבית כמובן) אבל גם לדעת רבים אחרים, היא מאוד מוכשרת. בשנתיים האחרונות פיתחה סגנון מיוחד במינו. היא מציירת דמויות, בקו גרפי. דמויות לפעמים מוזרות, לפעמים קשות לעיכול, כולן מביטות על העולם באופן ביקורתי (וקיצוני, כיאה לבת 16).

איה, המורה שלה לציור, המליצה לנרקיס ללכת לראות את התערוכה של זויה צ'רקסקי– "נשף הקורבנות". היא אמרה, שנרקיס תאהב את העבודה של זויה. שהיא הזכירה לה את הציורים של נרקיס.

אז הלכנו.

מאוד מאוד התרשמתי מהתערוכה. את נרקיס אי אפשר היה להזיז משם.

 

 

נשף הקורבנות – זויה צ'רקסקי

 

המילים הראשונות שיצאו לה מהפה היו: אז יש עוד מישהו שרואה דברים כמוני, שמדבר בשפה שלי.

 

 

נשף הקורבנות – זויה צ'רקסקי

 

כשראיתי את התערוכה של אלינור קרוצ'י הרגשתי משהו מאוד דומה. משפחה. אני בהחלט יכולה להבין את נרקיס.

וזה מה שהיא אומרת על התערוכה, במילים שלה:

 

" יש להם, ההם, מלמעלה, מושג מאוד ברור לגבי אמנות ותכולתה, אני אישית יכולה לראות את ההבדל שבין המצוי לרצוי, מה שנעים לי לעין ייחשב אוטומטית כאמנות משגשגת ומה שפחות ייחשב לאמנות אצל אחרים, ככה זה כשמדובר בטעם וריח, אבל ההם, מלמעלה, מכתיבים לנו לא פעם בדיוק מה אנחנו צריכים להחשיב כאמנות ומה לא, הם מכתיבים לנו זאת בביצפר, במגזינים, בתנאי קבלה ובשיחות חולין.

האסתטיקה שמושכת אותנו כול כך לפעמים מכשילה את האמן עצמו, שצריך למשוך את עין הקהל שלו, ולהאכיל אותנו בכפית בכול תכולתו.

אז הלכנו לראות את "נשף הקורבנות", תערוכה חדשה של זויה צ'רקסקי בגלריה רוזנפלד. מדובר בחלל פצפון וצפוף, בו מפוזרים הקורבנות של צ'רקסקי, שבמבט ראשון נראים לנו כיצורים החמודים ביותר עלי אדמות וכמו כן, שבורים מנופצים מדממים קשורים מחוררים וחבושים, חסרי רגליים וחסרי שיניים, כולם קורבנות של המערכת, קורבנות החברה.

ההומור השחור קורץ לנו, הצבעוניות ממיסה והביצוע מעורר השתאות, אולי בדיוק משום כך התערוכה הזאת מביאה עמה כול כך הרבה דעות מנוגדות, זה או שתתאהב בה עד כלות נשמתך, או שתשנא אותה מתחילתה עד סופה.

את סגנון הבובות השבורות ניתן בדרך כלל למצוא מודפס על טישרטים בחנויות שחורות עם הרבה ניטים ופוסטרים של להקות צווחניות או מקושקשים בדף האחורי של מחברת מתמטיקה, לא בגלריות שמכבדות את עצמן ובטח שלא תחת עיסוק פוליטי.

כמה טוב שיש מקומות כאלו שמרשים לעצמם מידי פעם לפעם גם לצאת מהתבנית הקבועה של הסו קולד מסגרת אמנותית."

 

 

נרקיס שחף

 

נרקיס שחף

 

אין לי הרבה מה להוסיף. תערוכה מרתקת, משעשעת בעוקצניות שלה. עשויה נפלא. בהחלט שווה ביקור.

 

עוד על התערוכה של זויה, בגלריה רוזנפלד.

 

נשף הקורבנות – זויה צ'רקסקי

אין דבר כזה, אובייקטיבי. התפיסה שלנו את המציאות והתכנים שלה משתנה לפי זוית ראיה אישית. גם כשמנסים לנתח, לבקר, גם כאשר אנחנו אמורים להשתמש "רק" בחלק הרציונלי של המוח.

הרשימה הזו מעט חורגת את הדרך בה אני נוהגת להביא לכאן רשמים מעבודות אמנות שאני רואה.

 

לפני כשנה כתבתי כאן על תערוכה של הבת שלי – נרקיס. נרקיס מציירת. לדעתי (הלא אובייקטיבית כמובן) אבל גם לדעת רבים אחרים, היא מאוד מוכשרת. בשנתיים האחרונות פיתחה סגנון מיוחד במינו. היא מציירת דמויות, בקו גרפי. דמויות לפעמים מוזרות, לפעמים קשות לעיכול, כולן מביטות על העולם באופן ביקורתי (וקיצוני, כיאה לבת 16).

איה, המורה שלה לציור, המליצה לנרקיס ללכת לראות את התערוכה של זויה צ'רקסקי– "נשף הקורבנות". היא אמרה, שנרקיס תאהב את העבודה של זויה. שהיא הזכירה לה את הציורים של נרקיס.

אז הלכנו.

מאוד מאוד התרשמתי מהתערוכה. את נרקיס אי אפשר היה להזיז משם.

 

 

נשף הקורבנות – זויה צ'רקסקי

 

המילים הראשונות שיצאו לה מהפה היו: אז יש עוד מישהו שרואה דברים כמוני, שמדבר בשפה שלי.

 

 

נשף הקורבנות – זויה צ'רקסקי

 

כשראיתי את התערוכה של אלינור קרוצ'י הרגשתי משהו מאוד דומה. משפחה. אני בהחלט יכולה להבין את נרקיס.

וזה מה שהיא אומרת על התערוכה, במילים שלה:

 

" יש להם, ההם, מלמעלה, מושג מאוד ברור לגבי אמנות ותכולתה, אני אישית יכולה לראות את ההבדל שבין המצוי לרצוי, מה שנעים לי לעין ייחשב אוטומטית כאמנות משגשגת ומה שפחות ייחשב לאמנות אצל אחרים, ככה זה כשמדובר בטעם וריח, אבל ההם, מלמעלה, מכתיבים לנו לא פעם בדיוק מה אנחנו צריכים להחשיב כאמנות ומה לא, הם מכתיבים לנו זאת בביצפר, במגזינים, בתנאי קבלה ובשיחות חולין.

האסתטיקה שמושכת אותנו כול כך לפעמים מכשילה את האמן עצמו, שצריך למשוך את עין הקהל שלו, ולהאכיל אותנו בכפית בכול תכולתו.

אז הלכנו לראות את "נשף הקורבנות", תערוכה חדשה של זויה צ'רקסקי בגלריה רוזנפלד. מדובר בחלל פצפון וצפוף, בו מפוזרים הקורבנות של צ'רקסקי, שבמבט ראשון נראים לנו כיצורים החמודים ביותר עלי אדמות וכמו כן, שבורים מנופצים מדממים קשורים מחוררים וחבושים, חסרי רגליים וחסרי שיניים, כולם קורבנות של המערכת, קורבנות החברה.

ההומור השחור קורץ לנו, הצבעוניות ממיסה והביצוע מעורר השתאות, אולי בדיוק משום כך התערוכה הזאת מביאה עמה כול כך הרבה דעות מנוגדות, זה או שתתאהב בה עד כלות נשמתך, או שתשנא אותה מתחילתה עד סופה.

את סגנון הבובות השבורות ניתן בדרך כלל למצוא מודפס על טישרטים בחנויות שחורות עם הרבה ניטים ופוסטרים של להקות צווחניות או מקושקשים בדף האחורי של מחברת מתמטיקה, לא בגלריות שמכבדות את עצמן ובטח שלא תחת עיסוק פוליטי.

כמה טוב שיש מקומות כאלו שמרשים לעצמם מידי פעם לפעם גם לצאת מהתבנית הקבועה של הסו קולד מסגרת אמנותית."

 

 

נרקיס שחף

 

נרקיס שחף

 

אין לי הרבה מה להוסיף. תערוכה מרתקת, משעשעת בעוקצניות שלה. עשויה נפלא. בהחלט שווה ביקור.

 

עוד על התערוכה של זויה, בגלריה רוזנפלד.

 

יומן מסע – World of Awe

"המסע יוצר, בהיפוך, חקר האזורים השוממים של הזיכרון שלי".

קלוד לוי שטראוס

 

משתמשים שונים עושים שימושים שונים במחשבים ובחיבור שלהם לרשת האינטרנט: קוראים וכותבים, מנהלים חיי חברה וירטואליים, מנהלים עסקים, מחפשים מידע, כל אחד ותחומי ההתעניינות שלו.

הרשת יכולה אף להוות חלל תצוגה נוסף (או יחיד) עבור אמנים שיוצרים בתחומים שונים. לצד דיסציפלינות אמנות מוכרות (ציור, פיסול, צילום …) מתפתחת האמנות הדיגיטלית, תחום חדש יחסית, שחומרי הגלם שלה הם העכבר, התוכנות, המקלדת והמסך. אפיק אחד של אמנות דיגיטלית הוא אמנות רשת (Net Art), אמנות שמתקיימת ברשת (אבל לא רק) ובאמצעות הכלים הטכנולוגיים של מחשבים, המחוברים לרשת.

 

שולחן העבודה של המחשב הוא מקום אליו לא מייחסים חשיבות מרובה. תפקידו לשרת את המשתמש, לשמש לו מצע נוח עליו אפשר להניח את היישומים איתם הוא עובד.

אפשר לסדר אותו בצורה הנוחה ביותר למשתמש. אפשר לקבוע את המראה שלו, שיתאים לטעם האישי של כל אחד. ואפשר להפוך אותו למשהו אחר לגמרי.

 

יעל קנרק, ישראלית החיה ופועלת בניו יורק, שעבודתה מוכרת ומוערכת ברחבי העולם, החלה בפרוייקט World of Awe – WOA בשנת 1995.

בפרוייקט זה לוקחת יעל קנרק את שולחן העבודה ומשנה את החוקים שלו: על השולחן מונחת העבודה שלה, השולחן הוא בסיס וחלק אינטגרלי מהעבודה שלה. השימושיות המוכרת מעולם ה"חלונות" והמקינטוש עוברת טרנספורמציה. שולחן העבודה הופך להיות חלל תצוגה לעבודת אמנות, חלל שהוא עולם וירטואלי מקביל ותחליפי.

 

במרכז הפרוייקט – יומן מסע של מטייל (או מטיילת) בודד שיוצא דרך "שער" (אמיתי?) במנהטן לחפש אוצר אבוד באזור מדברי ושומם הנקרא "זריחה/שקיעה". היומן נכתב על מחשב נישא, שהתגלה בחפירות שנעשו בבית קברות לחומרה ותוכנה עתיקים.

 

 

צילום מסך מתוך World of Awe

 

יעל מזמינה את המבקר (ועד מהרה שוכחים את יעל ושוקעים בתוך העולם החדש הזה שהיא בנתה) למסע, מסע שהוא גם בודד ואישי ופרטי וגם אוניברסלי-אנושי-עולמי. המסע בתוך WOA הוא לא ליניארי, המבקר בוחר את צעדיו, מה מעניין אותו, מה הוא רואה ומה הוא קורא. אם הוא יירשם – האתר גם יעקוב אחריו ויוכל לשרטט מפה של שיטוטיו.

 

WOA מכיל אוסף של מכתבי אהבה, טקסטים ותמונות נוף  (Nowheres)המתארים את הלך המסע, כמו גם נתונים טכניים על הפעלת הממשק ואופן הניווט המוצע במסע.

 

 

צילום מסך מתוך World of Awe

 

יש גם מוזיקה שנכתבה עבור WOA – לחנים של יואב גל, המלווים את המטייל במסעו. המוזיקה מנסה לשקף את הלך הרוח של המטייל ב WOA: הקיום הבודד, היכן שנוכחות ה"עצמי" מתעצמת מול הנוף המדברי השומם ויוצרת מציאות אמוציונלית.

וישנו גם פורטל Net.Dance – הלחנים מתורגמים לתנועה וריקוד.

כל תיקיה מובילה לעבודה שעומדת בפני עצמה, אבל כולן קשורות זו בזו קשר הדוק, כולן חלק מאותו סיפור מסע בעולם המדברי.

 

הנרטיב של WOA עושה שימוש במסורת העתיקה של יומני המסע על מנת לחקור את הקשרים שבין הסיפור, המסע, הזכרון והטכנולוגיה. הנרטיב משתמש ביומן האישי כאמצעי לחקר המקומות השוממים של הזכרון והדמיון, תוך כדי יצירת נקודות מפגש ומקבילות בין המוח האנושי והטכנולוגיה – אם דרך הצער והכמיהה אל האהוב הרחוק או הצהרת אמונים משעשעת לכונן של המחשב.

 

המסע בתוך (דרך) WOA הוא מסע אל תוך העצמי, מסע שהוא אפשרי באמצעות מעבר לעולם מקביל, וירטואלי ואלטרנטיבי (והיציאה אליו מתאפשרת דרך שער "אמיתי"). המסע הוא מסעו של האיש הבודד, כאשר התיעוד העתידי לקיומו ונוכחותו מתקיים במימד טכנולוגי (המחשב הנישא) ובאמצעות הקבצים שהוא מכיל, בהם המללה של המחשבות שלו (השפה), ההמחשה החזותית של מה שהוא ראה במסעותיו (התמונות והסרטים), האובייקטים שיצר כדי לא להרגיש לבד (הטבעת) והמוזיקה שהלחין.

 

במידה רבה, יש כאן תמצות של מהות הטבע האנושי: המסע והחיפוש, הבדידות, הכמיהה לאהבה, העוצמה של הטבע, החיפוש אחר השפה האישית שמתארת את השקפת העולם האינידבידואלית.

 

 

צילום מסך מתוך World of Awe

 

החיים שלנו הם מסע ארוך, לעיתים שמח ומלא הפתעות, לעיתים משעשע, לעיתים עצוב ובודד. במסע הזה שלנו אנחנו לפעמים משאירים מאחור אהבות וכמיהות, לפעמים אנחנו מחפשים דבר-מה שלא קיים או שאיננו מסוגלים למצוא.

המסע שעושה המטייל ב- WOA הוא מסע מזוקק, הוא (או היא) לבד מול עוצמת המדבר, בחיפוש אחר אוצר חמקמק שאינו נמצא לעולם.

 

זה היה המסע שאני עשיתי בארץ "זריחה/שקיעה" וזוהי ההתרשמות הפרטיות שלי. צאו לדרך ונסו גם אתם…

 

עוד על יעל קנרק