Monthly Archives

אפריל 2004

הכל אודות הקולנוע

 

A petition is a poem

And a poem is a petition

Georges Fontaine, 1966

 

יש יוצרים, שמדברים בשפה שאני מבינה. סוג של מוזיקה שמייד נקלטת ועושה לי נעים, סגנון צילום שמרגש אותי, כתיבה שסוחפת אותי. סרטים שמלווים אותי.

אני חושבת, שכל אחד מכיר את התחושה הזו, יצירות כל כך קרובות לעצמנו, שכשרואים/שומעים/קוראים מתעוררת בנו תחושה שהיא נוצרה במיוחד ורק בשבילנו.

ברנרדו ברטולוצ'י הוא עבורי אחד מאותם יוצרים.

קודם כל בגלל השפה הויזואלית שלו: אסטטית, נקיה, עדינה ועוצמתית כל כך.

והנושאים בהם הוא עוסק: מגוונים, מעניינים, נוגעים.

וגם האופן בו הוא מביא אותם למסך: בלי פשרות, בלי לנסות למצוא חן, תמיד התחושה הזו של ללכת על הקצה, להעיז, למתוח את הגבולות.

 

בכמה מילים, התסריט של "החולמים": אמריקאי מסוגר וביישן מגיע לפריז בסוף שנות ה- 60 (מרד הסטודנטים בצרפת, השפעה מתחזקת של הקומוניזם באירופה, מלחמת וויאטנם), מתחבר לאחים תאומים (בן ובת) ועובר לגור איתם, כשההורים לא בסביבה. שלושתם "חולי קולנוע".

לזוג התאומים מערכת יחסים מיוחדת במינה: ישנים ביחד, מתקלחים ביחד, מתמרדים ביחד. הם חולקים אהבה מטורפת משותפת לקולנוע ומשחק פרטי שקשור לקולנוע: אחד מציג סצנה מסרט, השני צריך לנחש מהי. מי שלא מצליח במשחק – משלם את ה"קנס" שקובע הזוכה.

פעם אחת האח מפסיד ומשלם: הוא צריך לאונן מול צילומה של גרטה גרבו.

פעם אחת האחות מפסידה ומשלמת: היא צריכה לעשות אהבה עם האמריקאי (ולאבד את בתוליה) מול עיניו של האח (שמטגן בינתיים ביצים להנאתו).

 

 

הסרט הזה הוא מחווה ענקית לקולנוע. סרט שאוהב קולנוע, סרט שהוא הקולנוע. יש בו עצב וכאב על אובדן ההתלהבות, היצירתיות, החושניות, התמימות (הבתוליות), הרעננות והנעורים של הקולנוע ה"ישן והטוב".

יש בו  מבט על ההתפוררות והדקדנטיות של אותו קולנוע, הקולנוע הזה שעושה אהבה עם הקולנוע האמריקאי הבלונדיני מדי, בעל העיניים הכחולות מדי, היפה מדי, הכלוא בתוך מערך שלם של דיעות קדומות וטאבויים והתחסדות (אבל שמח להתפלש בדקדנטיות לאחר שכנוע קצר…)

 

היא מלאה בסתירות של ה"עולם הישן", אירופה היפה והתרבותית. היא יפה עד כאב, שומרת את סוד חדרה המצועצע, נקי ומסודר וחיה ב"דיר החזירים" המסריח של אחיה. היא משחקת איתו משחקי אהבה, אבל מוסרת את בתוליה לאמריקאי המלוקק. היא מתמסרת לתענוגות הסקס, אבל בסופו של יום ישנה עם אחיה באותה מיטה.

היא אוהבת אותו אהבת נפש אבל אומרת שתתאבד אם הוריה יגלו את טיב היחסים ביניהם.

 

האח התאום הוא סוג של שטן-ערפד בן כלאיים: מורד בהורים ובממסד, הולך על הקצה, דקדנט אמיתי שמדבר על מהפכות אדומות ונגד הפשיזם אבל מעדיף לרבוץ בבית ולהשתכר מיין יקר ולא לצאת לרחוב יחד עם החברים למהפכה.

 

והאמריקאי, הו מתיו האמריקאי. כמה נקי, כמה מסודר, כמה ביישן. כמה מלא סתירות…כמה ביקורת יש בו על היחסים הלא מקובלים של האחים (אבל הוא רץ לגור איתם ולא זז משם גם כשאין מה לאכול, העיקר להיות איתם). הוא נגד אלימות אבל מצדיק בצורה מסויימת את אלה שהולכים לוויאטנם (אבל הוא סטודנט בצרפת הרחוקה ולא עושה כלום כדי לנסות לשנות את המצב).

 

סרט עמוס בסמלים, בקטעים מתוך סרטים ישנים, מצולם ומבויים נפלא, עם פסקול משובח (הוא השמיע לי ג'ניס ואני מייד התאהבתי בו). לצד העיסוק בקולנוע (וביחד איתו), מעלה שאלות לגבי מוסר, יחסים בתוך המשפחה ומיניות מתפרצת.

 

 

מרגש, מעציב, מעלה חיוכים, מגרה את המוח. אוהבי קולנוע יהנו מאוד, לדעתי. וימצאו את המקום הפרטי הזה שלהם שברטולוצ'י יצר במיוחד עבורם.

 

עוד על החולמים

אתר הסרט

Closer

אלינור קרוצ'י – Zipper Mark

"… בדרך כלל נושאי הצילום שלי עדיין היו אמא שלי ואני. אבל בלהט האינטנסיביות של העבודה, אינסטינקטיבית, כל מי שהיה מעורב בחיים של שתינו – אבא שלי, אחי פיני, ערן, הסבים והסבתות שלי, האחיינים שלי – כולם נשאבו פנימה. הפריים נעשה גמיש ומסביר פנים.

אלמנטים שקודם ראיתי כשוליים נסחפו אל המרכז ולעתים קרובות הפכו לנושאים בפני עצמם.

מוזר, אבל ככל שהתקרבתי אל הפרטים, ככל שהזום-אין גדל, כך הנושאים התגלו כיותר אוניברסאליים. התנועה פנימה התבררה כתנועה החוצה. העבודה על פרטים זעירים – סימן על העור, תפר, שערה, עין, נשיקה – הובילו את העבודה מעבר לגבולות המשפחה…

… הגבולות האלה בין מה שחשבתי שראיתי בחיים, מה שראיתי בצילומים, מה שחשבתי שראיתי בהם, נעשו בהרבה מובנים מטושטשים, מבלבלים. כמו double take מתמיד, לא תמיד הייתי בטוחה אם משהו – הלך רוח, אנחה, הבעה זועפת – קלטו אירוע ממשי, או שמא אני כופה על הזכרון איזה שבריר שהמצלמה תפסה. לעיתים קרובות אני מרגישה כאילו יש לי שני סטים של זכרונות…

…אני יכולה לומר משהו אוניברסלי על האינטימיות רק באמצעות אינטימיות ממשית. האינטימיות שלי. היחסים הממשיים שיש לי עם אנשים ספציפיים. עם האנשים שאני אוהבת. העומק הכי גדול שאני יכולה להגיע אליו נמצא בתוך מה שהכי מוכר והכי קרוב…"

(מתוך הטקסט שכתבה אלינור קרוצ'י בשיתוף עם גדי טאוב כהקדמה לספרה Closer)

אלינור קרוצ'י – The Hug

מדי פעם זה קורה לי: אני נכנסת לתוך אולם של גלריה ונתקעת שם. מסתכלת על הצילומים התלויים על הקירות ולא רוצה לצאת. לא תמיד אני מסוגלת (ובדרך כלל לא רוצה) להסביר למה צילום זה או אחר מרגש אותי, מדבר אלי. במקרה של התערוכה הזו, של אלינור קרוצ'י – Closer – אני יודעת בדיוק.

הבאתי לכאן חלקים מהטקסט בו היא מסבירה מה היא עושה, למה ואיך, כי אני משוכנעת שכשאמן מסביר את עבודתו, וכל כך ברור ויפה כמו שאלינור עושה, אין צורך בפירושים, ניתוחים או הרחבות.

פעם מישהו אמר לי שהוא מאמין שיש באמנות מושג שהוא קרא לו "משפחה". אנשים שעושים דברים שאתה חושב עליהם, בצורה זו או אחרת. דברים ונושאים שקרובים לליבך. זה היה הסבר שהוא נתן לי בעקבות שאלה ששאלתי אותו – איך יכול להיות שאני רואה לפעמים עבודות שאני חשבתי לעשות. ואיך אני אוכל לעשות עבודה דומה (כי הרי חשבתי עליה לפני שראיתי אותה, ולך תוכיח שאין לך אחות…) אחרי שמישהו אחר כבר עשה אותה.

כשאני מסתכלת על הצילומים של קרוצ'י אני מרגישה בדיוק כך – משפחה: אחות, חברה. מדברת באותה שפה שאני מבינה. ישר לתוך הקרביים, לתוך המקום הכי עמוק והכי אינטימי.

והרי אלינור קרוצ'י מדברת על אינטימיות שהיא אוניברסלית. אז אני יודעת שמותר לי להרגיש קרובה אליה. והשפה שלה היא בטוח שפה שהרבה מאוד אנשים יכולים להבין ולדבר אותה.

או שאולי זו רק אני …

יופי-יופי של תערוכה – גלריה נגא – אחד העם 60, תל אביב (עד ה- 30 לאפריל)

ועוד הרבה מאוד צילומים באתר שלה.

סטיות

ראיתי (קצת באיחור, הייתי עסוקה בדברים שמחוץ למסך בסופשבוע הזה) את הויכוח שהתפתח באתר של טל איתן.

טל העלה קישור לכתבה על אלימות שוטרים נגד הומואים. הויכוח בטוקבקים לא ממש התייחס לנושא הזה, שלפי דעתי הוא מדאיג, מקומם ומחייב התייחסות נאותה. הויכוח גלש לפסים אחרים לגמרי, מבהילים במיוחד.

מבהיל ומפחיד אותי שלאנשים (נאורים? חכמים? מחזיקים אתר ברשימות?) עדיין מסוגלים להוציא מהפה שלהם משפטים כמו: הומוסקסואליות היא סטייה נפשית על רקע מיני.

לא מבינה. נראה לי, שמשהו לא בסדר בבן אדם שמשחרר לאוויר העולם משפטים כאלה. שבן אדם שאומר כאלה דברים לוקה בסוג הכי מבחיל של מרכיבי האישיות האנושית: דיעות קדומות, שגורמות לאדם לחשוב שיש קבוצות אוכלוסיה טובות יותר מאחרות.

ולא הייתי טורחת על כתיבת מילים אלה עבור איתן כספי בלבד. הבעיה היא שהוא מייצג ציבור מסויים של אנשים שמשוכנעים בצדקתם, כמו השוטרים ההומופובים למשל.

תעצרו רגע ותחשבו על המהות של ההגדרות: סטרייט מול הומואים ולסביות. (ישר מול "עקום"? מי ישר? מה הולך פה?)

האמת, אני מופתעת. אני מנהלת שיחות רבות על הנושא עם הבת שלי בת ה- 16. היא מתנדבת במרכז הנוער "הפוך על הפוך". בין יתר הפעילויות הברוכות שמתרחשות ב"הפוך" (כמו חינוך למין בטוח, למשל), יש שם קבוצת תמיכה לנוער הומוסקסואל, אליה מגיעים נערים ונערות רבים, שנמצאים בתהליך של גילוי הזהות המינית שלהם. כשאני הייתי בגיל הזה לא דיברו בכלל על הנושא. אני אפילו לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו, אם אני אוהבת בנות או לא. כי לא היה מצב לשאלה כזו.

אבל אצל הדור הצעיר הזה השאלות לגיטימיות, והשיח עוזר למבולבלים, ללא בטוחים, לקבל את עצמם, לצאת אל העולם בראש מורם ובלי פחד שיקטלגו אותם בצורה זו או אחרת.

מה שמעניין, שעם כל ההורמונים המתפרצים של הגיל הזה, הדור הזה מתעניין אחד בשני כבני אדם ולא על פי הנטיות המיניות. נטיה מינית היא עבורם כמו צבע עיניים או גובה. נתון בלבד.

ואם בני נוער מסוגלים להתייחס לנטיות המיניות של החברים שלהם כאל עוד נתון, למה, אלוהים אדירים, אנשים מבוגרים יותר, שהדברים "ברורים" להם יותר והם אפילו הורים לילדים (מה תעשה, מר כספי הנכבד אם אחד מהילדים שלך יפתח "סטיה נפשית" כזו? תזרוק אותו מהבית? תאשפז אותו בבית משוגעים?) למה הם מגלים חוסר סובלנות ובורות ושנאת אדם ואלימות כזו גדולה?

ומילה אחרונה על איידס: אין לי השכלה בתחום הרפואה ואין לי מושג על נתונים סטטיסטיים.

אבל, אני זוכרת, שכשהתחילו לדבר על איידס אי שם בתחילת שנות ה- 80, לא מעט "סטרייטים" נדפקו בגלל שהיו בטוחים שזוהי רק "מחלה של הומואים".

חג חרות מדיעות קדומות שמח !

כמה המלצות וקצת הגיגים

 

 

"אני מביטה סביב ואוספת את המראות. אוצרת אותם בליבי, מנסה לקחת עמי את ההרגשה, הנקייה, הצלולה, הבהירה לי כל כך.

 מצלמת."

 

נטלי שיקרי

לימבוס – בן יהודה 159-161, תל אביב. המקלט בגינה.

 

צריך להתאמץ (קצת) כדי להגיע לגלריה הזו. אבל המאמץ כדאי. למקלט מגיעים דרך גינה קטנה ומפתיעה. ריח אביב משכר עומד באוויר. רוח נעימה כזו. התקופה הכי מקסימה בשנה, לדעתי.

"לימבוס" היא גלריה לצילום בעיקר, אבל לא רק.

אהבתי את התמונות הקטנות, ללא יומרות, שתלויות על הקיר. לא יותר מדי. צילומים של סביבה מיידית ומוכרת: בית. חלון של חדר שינה. ילד מחוייך מתרוצץ על הדשא.

 

 

בתקופה האחרונה אני שואלת את עצמי הרבה שאלות לגבי איך אני אוהבת את האמנות. אם השיח האמנותי-פילוסופי-אינטלקטואלי מדבר אליי. אם אני רוצה לשחק את המשחק הזה ולדבר באותה שפה.

הטעם שלי (וברור שמדובר כאן בטעם) הולך ו"מזדקק" לפשוט, לנקי, ללא מורכב, ללא מסובך, למרגש, לנוגע. החברים הקרובים שלי אומרים, שמה שמרגש אותי ומה שאני קוראת לו "פשוט" הוא בלתי מובן ומסובך עבורם. אז זהו, שהכל יחסי. אני רואה, נושמת, קוראת (וגם קצת עושה) אמנות. כבר הרבה מאוד שנים.

ואולי אני "מבינה" יותר מאנשים שלא עוסקים באמנות.

ובכל זאת.

אני רוצה את ההנאה שבדברים הקטנים, היומיומיים, הקרובים, הישירים. את היופי, את הפשטות. את היצירות האלה שכשאני עומדת מולן ההנאה גדולה כל כך שאני לא צריכה וגם לא מסוגלת לבטא או להסביר במילים.

נהייתי חסרת סבלנות וכבר לא בא לי לנתח שעות יצירות אמנות. משום סוג. אני רוצה להרגיש אותן. להנות.

ואולי ה"מצב" והטרוף הזה שאנחנו חיים בו. כאב וזוועה יש מסביבנו בשפע. אז מה רע בקצת נעים בעיניים?

סיפורים קצרים, שירים קטנים, סרטים שקטים, צילומים וציורים נקיים, ישירים, פשוטים.

הם "עושים" לי את זה.

אבל, כמובן, זו רק אני.

 

 

* בגלריה בינט (פרישמן 15), על החלון שפונה לרחוב, תלוי צילום של אלכס ליבק שעוקב אחרי בניית החומה בירושלים. "גדר זה כאן" שמה של העבודה. הצילום מתחלף כל שבוע.

 

* במוזיאון תל אביב נפתחה תערוכה קבוצתית חדשה. שלוש עבודות משכו את תשומת ליבי: קיר ענק עליו צייר שי צורים ציור בצבעים חזקים וחלקים (מתוך אריזת חלב של תנובה), צילומיו של גיא רז – "המנהרה" והשמלה הענקית והמרשימה של נלי אגסי. לדעתי, יופי של בילוי (אלטרנטיבי, בלי קניות) לפסח. גם לילדים.

אתר המוזיאון

 

 

* ראיתי את הסרט הארגנטינאי "ולנטין" (שבמקור שמו "חלומו של ולנטין"). סרט מקסים, מרגש, מכווץ את הלב. קצת התעצבנתי על הפרסומת שעשו לו בעיתונים (כתוב שם משהו כמו: רק בן 8 וכבר קופידון…) וגם על זה שסיווגו אותו בקטגוריה של "קומדיה". אבל אולי אני קצת קטנונית.

 

הסרט מספר את סיפורו של ילד קטן (אך חכם מאוד) שרוצה משפחה אוהבת בכל מחיר. הוא מתרחש בבואנוס איירס של שנות השישים, ויש התייחסות למציאות פוליטית (הכומר שמשבח את פועלו של הצ'ה), לדיעות קדומות (ההסתייגות מהיהודים) ולחינוך ילדים (הסבתא מגדלת את הילד כי האבא עסוק בדברים שלו, הקלות הבלתי נסבלת שהאבא מרים את ידו על הילד) .ככה זה נראה (ונשמע, הפסקול הוא המוזיקה הנפלאה של הילדות שלי) אז. ובמידה מסויימת, גם עכשיו.

על הסרט ב- IMDB

 

ולקינוח:

ספרה של אנני ספרינקל, בתרגומה של גליה יהב – "פוסט-פורנו-מודרניסטית. 26 שנותי כזונת מולטימדיה". מבט שונה ומעניין על עיסוק במין, פורנוגרפיה ותפיסתה של אנני ספרינקל את העיסוק במין כאמנות. טקסט קריא מאוד המספר את חייה של ספרינקל, את עיסוקה במין מזוויות שונות, התפתחותה בתחום לכיוונים שונים ומפתיעים. (זהירות – לא לילדים, הספר גדוש בצילומים, כמה מהם מבהילים וקיצוניים בהחלט).

האתר של אנני ספרינקל