Monthly Archives

מרץ 2004

יוצר אורח: גלעד בנארי (חלק שני)

"כאזרח ישראלי, שחי את שיגרת יומו, עזה היא מקום שנוי במחלוקת שנמצא אי שם בין דפי העיתון. כמילואימניק בעזה, משקפי הקריאה יורדות והמציאות ניצבת מולך בצורה מאד בוטה ומאיימת. מילואים בעזה הם הזדמנות לבחון את האמונות שלי. להתנתק מהמשפחה, מהילד ולהתרגל למדים, לכוננויות, לנשק, לסכנה.

לחזור ל-30 יום להיות עוד בורג במערכת הצבאית בעזה, ולהתבונן עליה מבחוץ ומפנים."

 

צבא אמונה

 

תפילת הדרך

 
 

עם הגב אל הקיר

 

Fired

 
 
 
 

נהר פתוח

חוויית הלידה שלי הייתה כל כך טראומטית עבור אמא שלי, שמאז הלידה היא סבלה ממיגרונות קשות מאוד ותכופות.

היא ניסתה הכל. תרופות, עיסויים, אקופונקטורה, טיפולים פסיכולוגיים: כל מה שהרפואה המערבית והרפואה האלטרנטיבית (שלא הייתה מפותחת במיוחד בארגנטינה של שנות השישים של המאה שעברה). והמיגרנות המשיכו לשבש לה את החיים.

מישהו המליץ לה על מרכז בשם Rio Abierto (נהר פתוח) ש"עושים שמה יוגה" ואולי יעזור לה.

היא ניסתה. לקחה לשם את דודה שלי ואת סבתא שלי ואותי ואת הבני דודים שלי. כשנה מאז התחילה לבקר במרכז (ועד היום) נעלמו המיגרנות כלא היו.

היינו מגיעים לשם, בהרכב משפחתי מורחב. בהתחלה הילדים חיכו במלתחות. אני זוכרת איך היינו צוחקים בשקט על הנשים שהסתובבו שם עירומות, דיברו אחת עם השניה, צחקו. זה היה מוזר. וגם איך נבהלנו כששמענו קולות חזקים שהגיעו מהאולם הגדול. מדי פעם הצצנו. הדלתות תמיד היו פתוחות.

מתישהו גם אנחנו הצטרפנו לפעילות. אני לא זוכרת בדיוק מה עשינו שם. אני זוכרת תחושה טובה, גוף קליל ומאוד-מאוד גמיש, כיף. ואת סבתא שלי תלויה הפוכה על מתקן שתפוס בקיר. ואיך היא סיפרה לחברות שלה איך ה"עינויים" שהיא עוברת בריו אביירטו משפרים את היציבה שלה, ואיך פחתו כאבי הגב שלה. היא אפילו נראתה לי קצת יותר גבוהה. (או אולי זה מה שהיא בעצמה אמרה, לך תסמוך על הזכרון…)

לפני כשלוש שנים, במהלך שיטוטים ברשת, מצאתי את מרכז ריו אביירטו בארץ.

 

 

יצרתי קשר עם אסטרז'ה (שזה כוכב בספרדית), שהקימה ומנהלת את מרכז ריו אביירטו בארץ ושתינו התרגשנו. היא הרי למדה אצל מריה אדלה, אחת המדריכות שזכרתי עוד מהילדות שלי.  אמרתי לה שאבוא. לקח לי שלוש שנים להגיע אליה. השבוע הייתי שם בשיעור ניסיון, כשחלק מהשיעור אני "מסתתרת" מאחורי המצלמה. ברור לי שאני חוזרת לשם. פעם בשבוע. ברור.

אני רוצה להדגיש, שאין לי כוונות לעשות לה יחסי ציבור וגם אם זה מה שיקרה, לא תצא לי מזה שום טובה אישית. רק למי שיגיע.

מה עושים שם? שומעים מוזיקה, רוקדים, משתמשים בקול להביע את מה שרוצים, נוגעים. קבוצה של נשים וגברים, בגילאים שונים, מתנועעים, מתקרבים, נפתחים אל עצמם ואל הסובבים אותם.

 

 

ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה התקרבתי ככה לאנשים שאני לא מכירה (ומי שמכיר אותי אישית יודע איזו ביישנית אני), מתי הרגשתי שמקבלים אותי בזרועות פתוחות, סתם ככה כי אני בן אדם, מתי בפעם האחרונה הרשתי לגוף שלי להתנועע לצלילי המוזיקה, מבלי להיות מוטרדת האם זה נראה טוב, או לתת לצלילים לצאת מהגרון שלי (אני שרה די יפה, אבל מכיוון שכאמור אני ביישנית – זה קורה רק במקלחת, כשאין אף אחד בסביבה).

 

 

הרעיון הבסיסי שמאחורי ריו אביירטו הוא זרימה, פתיחות, קבלה, הקשבה לגוף ולנפש. כל כך פשוט.

חשבתי, שאם יותר אנשים יהיו פתוחים יותר ויקבלו יותר אחד את השני, נהיה יותר מאושרים. או לפחות יהיו לנו כמה רגעים של אושר אמיתי. ואני לא נאיבית. רק מאמינה (או מנסה) באדם.

וגם הגוף יוצא נשכר מהפעילות הזו: בקלילות ובלי לחשוב שמפעילים אותו. עדיין כואבים לי השרירים בידיים וברגליים. כאב כזה של עבודה מאומצת, כמו שצריך. ובכלל לא הרגשתי שאני מתאמצת.

 

 

 

יוצר אורח: גלעד בנארי (חלק ראשון)

לא במקרה בחרתי בגלעד כ"יוצר אורח מקומי" ראשון בסידרה חדשה של רשימות, ואני מתכננת שסידרה זו רק תלך ותתפתח.

מי שנכנס מדי פעם ל"במה" יודע שגלעד מופיע כמעט באופן קבוע כאחד היוצרים האהובים והנצפים ביותר.

זה מאוד מעניין, כי יש בבמה אלפי יוצרים, חלקם עושים עבודה יפה, חלקם פחות (לטעמי, כמובן).

 

גלעד הוא מאוד רב-גוני, יש לו תפיסה ויזואלית מצויינת, גם לצורה וגם לצבע. הוא יודע לקלוט פוטנציאל של מצבים מסויימים ולעלות אותם בדרגה של עניין, יש לו דמיון מפותח מאוד וזויות הראיה שלו לא קונבנציונליות. הוא לא מפחד לביים תמונות, לשנות את הכיוונים שלהן, לטפל בהן במחשב. ואם כל זה לא היה מספק, אז הוא גם חד-לשון: הכותרות שהוא מוסיף לצילומים הן לרוב קולעות, מציעות פן נוסף לאינטרפרטציה של הצילום, מעלות חיוך על פני הצופה.

 

ביקשתי מגלעד לכתוב כמה מילים על עצמו וזה מה שהוא אומר:

 

אני זוכר את עצמי מצלם בערך מגיל 9.

זה התחיל בצורה מקרית, כמו כל דבר. יצאתי לטייל בשכונת מגורי החיפאית וברחוב צדדי נתקלתי בבזאר על תכולת דירה. לא היה לי כסף ולא תכננתי לקנות כלום, אבל מצלמת פוקט קטנה משכה את עיניי ורצתי לאמא, להביא כסף. אחרי שיכנוע ובדיקה של תקינות המצלמה, בחנות צילום שכנה, נפרדתי מ- 9 לירות, והן היו שוות כל שקל. ניחוח ילדותי עולה מסלילי הפילם הדהויים (24 תמונות).

שנים אח"כ, הצילום תמיד היה הנאה גדולה, אך לא יותר מתחביב, עד שהגיעה המצלמה הדיגיטלית ואיתה השחרור הטוטאלי מההשלכות הכלכליות של הצילום. העובדה שיכולתי לצלם ללא הפסקה וללא הגבלה, הביאה אותי לשכלול עצמי של הטכניקה ובמקביל, לליטוש הראייה הצילומית שלי.

ההתפתחות המקצועית שלי, יותר בכיוון של רעיונאות וכתיבה, השפיעה על הצורה שבה התייחסתי לצילום. ומתוך הפריזמה הזאת הצילום נתפס בעיני ככלי להעברה של רעיון, של פרספקטיבה אישית. אחרי הכל, איזה דרך יותר טובה יש לגרום לאחרים לראות דברים מהפרספקטיבה שלך?

אני לא מתייחס אל עצמי כצלם, יש הרבה צלמים טובים ממני.

אני מתייחס לעצמי כקופירייטר עם מצלמה.

 

מתוך אוסף של מאות צילומים, שראיתי ב"במה" ובאתר של יוגנד, בחרתי מספר תמונות שדיברו אליי במיוחד ונראה לי שמשקפות היטב את הכשרון של גלעד.

 

 

לחץ

Up and Away

משחקים אותה

Kodak Moment

לומינריום !

זכרונות

זה לא מקסים…