Monthly Archives

פברואר 2004

וירוס

 

"ברוכים הבאים.
אתם לא תשמעו כאן דברים שלא שמעתם קודם.
אתם לא תראו כאן דבר שלא ראיתם כבר קודם.
אתם לא תראו כאן דבר ממה שהייתם רואים כאן תמיד.
אתם לא תשמעו כאן דבר ממה שהייתם שומעים כאן תמיד.
אתם תשמעו את מה שבדרך-כלל ראיתם.
אתם תשמעו את מה שבדרך-כלל לא ראיתם כאן.
אולי ציפיתם למשהו.
אולי צפיתם למשהו האחר.
אתם ציפיתם לאווירה.
אתם ציפיתם לעולם אחר.
אתם לא ציפיתם לעולם אחר.
בכל אופן ציפיתם למשהו.
ייתכן שציפיתם למה שאתם שומעים כאן עכשיו.
אבל גם במקרה זה אתם ציפיתם למשהו אחר"…
פיטר הנדקה

 

 

מתוך וירוס, להקת בת שבע. צילום: גדי דגון

קיר אפור שהוא לוח לרוחב הבמה מהווה את כל התפאורה למופע המופלא הזה. מעל הקיר קריין לבוש חליפה מדבר כמעט כל הזמן. טקסט מטריד, לא מרפה, מודע לעצמו ומכריח את הצופה להיות חלק פעיל במופע.

 

בתחילת המופע רקדנית נעה צמוד לקיר ומציירת עליו בגיר לבן. דיאלוג בלתי פוסק בין השפה המדוברת, השפה הכתובה, הציור על הקיר, התנועה של הרקדנים, הצלילים של המוזיקה, נשימת הרקדנים, הצליל שמפיק הגיר על הלוח.

 

המופע של להקת בת שבע, כוריאוגרפיה של אוהד נהרין, מבוסס על המחזה של פיטר הנדקה "העלבת הקהל".

 

הלבוש מינימלי, המוסיקה, שחיברו עבור המחזה חביב אללה ג'אסל וקרני פוסטל, היא ערוב של מוזיקה מזרחית חזקה וקולנית וצלילים עדינים ושקטים, ורגעים ארוכים של שקט כמעט מוחלט. יש רגעים בהם הנשימה של הרקדנים, הצלילים שהם מפיקים עם כל תנועה, הצליל שהם מפיקים מציור או כתיבה על הלוח, החיכוך של הרגליים של הרקדנים על הרצפה, הם הצלילים היחידים שנשמעים באולם. וכמובן, ההקראה של הטקסטים המטרידים, המלחיצים לעיתים. הטקסט מחזיק את הצופה כל הזמן במתח: הנה עכשיו יבקשו ממני לעשות משהו, לזוז, להשמיע קול.

 

הטקסט לא מאפשר לצופה להיות רק צופה. הוא שואל שאלות, דורש התערבות מתמדת של המחשבה, לא מאפשר רק להנות מהתנועה, מהצבעים, מהמוזיקה. והוא גם פוגע, מנער, מטלטל. כמו מנטרה המילים חוזרות על עצמן, סותרות את עצמן, דורשות מהצופה להיות קשוב, להיות חלק. שאלות שנשאלות על תפקיד הצופה ותפקיד המציג, האלמנט ה"בידורי" שכרוך בסוג כזה של צפיה, של מבט על גוף מתנועע בחלל הבמה, של הקשבה לסיפור המסופר.

 

ראיתי הרבה מופעים של הלהקה ומכולם נהנתי. אני אוהבת את השפה התנועתית של בת שבע, את הנושאים, את התפאורה, את הסאונד. אולם, את "וירוס" הכי-הכי אהבתי, כי הוא חכם, מעורר מחשבה, עוסק בנושא מעניין, לא שגרתי, פונה הן אל הרגש והן אל השכל.

שווה כל שניה. בהחלט.

 

יומן ויזואלי

Nan Goldin, Self Portrait on the train, Germany 1992
I'll be your mirror הוא שמה של תערוכה רטרוספקטיבה של עשרים וחמש שנות עבודה של הצלמת נאן גולדין. כך שמו של סרט שהופק עבור הבי בי סי ובבימויו של Edmund Coulthard האנגלי, על חייה ועבודתה של נאן גולדין.

נאן גולדין מגדירה את עבודתה "יומן ויזואלי": "אלה חבריי, זו משפחתי, זו אני. אין הבדל ביני לבין מה שאני מצלמת"
גולדין רצתה שהמצלמה שלה תהפוך לחלק אינטגרלי בחייה, שתתעד באופן אובססיבי כל פרט בחייה.
ברור שהמצלמה לא יכולה לעשות זאת בעצמה. המצלמה יכולה להציע מבט חטוף על העולם, פיסות מציאות ממסוגרות, כאשר למיומנות הצלם, בחירת הפריימים, העדשה, הסרט, החדות והצבעוניות, האינטראקציה עם המצולמים, יש תפקיד מכריע ומשפיע על התוצאות.
הרי צלם לא מביא את המציאות האובייקטיבית: הוא בוחר, עושה החלטות, יש לו נקודת מבט משלו: מוסרית, שיפוטית, אטית וגם אסטטית.
גולדין מספרת סיפורים באמצעות הצילומים שלה. היא מצלמת את עצמה וחבריה, היא תמיד נוכחת בצילומים, גם אם לא תמיד פיזית. נקודת המבט קרובה, לא מתנשאת ולא מציצנית. האינטימיות שנאן גולדין יוצרת בצילומים שלה עם המצולמים שלה ועם עצמה, גורמת לצופה להרגיש שהוא המציצן ולא הצלם. לרוב, בייחוד בסוג צילום כמו של גולדין, הצלם הוא זה שממלא את תפקיד המציצן.

 

                Nan Goldin, Self portrait in my room NY 1983

 

עבור גולדין הפרטי הופך ציבורי. המצולמים שלה קרובים אליה, משתפים איתה פעולה. היא משתפת פעולה עם מעשה הצילום שלה. חושפת בפני עצמה את חייה, את חבריה, את אורח החיים שלה. באופן הכי פשוט והכי ישיר. זה הסיפור שלה, חייה.
היא קוראת למצולמים בשמם, מוציאה אותם מהאנונימיות שלהם. יש להם פנים, שם, סיפור. החברים של נאן.

 

Nan Goldin, Greer and Robert on the bed, NYC 1982
צילום של זוג בחדר, כל אחד פונה לכיוון אחר: עיניו מביטות אל נקודה כלשהי ברצפה מחוץ לפריים, עיניה בוהות במצלמה שמולה. יד אחת שלה כמו תומכת בידה השניה, שלא תיפול. שתי מסכות מפלסטיק צעוני תלויות מעל ראשם. תחושה של הפרדה, של חוסר תקשורת, של זרות, בין שני אנשים אלה שאולי הם זוג. נאן גולדין אומרת על צילום זה: לעיתים אני חוששת שנשים וגברים הם זרים ללא תקנה אחד לשני, לא ניתנים לחיבור, כאילו היו שייכים כל אחד לפלנטה אחרת. אבל קיים צורך עז בזיווג, על אף הכל. גם כשהיחסים הם הרסניים, אנשים נשארים ביחד. זוהי תגובה ביוכימית…אהבה יכולה להיות סוג של התמכרות…אני מנסה להבין מה כל כך קשה בזיווג.

                    
בשנת 1986 הופיע סיפרה הראשון: 'The Ballad of Sexual Dependency'. היא מקדישה אותו ל"זכרון האמיתי של אחותי, ברברה הולי גולדין".
נאן גולדין נולדה בוושינגטון בשנת 1953. בגיל 11 הייתה קרובה מאוד לאחותה בת ה- 18 וידעה על כמה בעיות שלה הקשורות להתנהגותה המינית. בעיות אלה כנראה דחפו אותה להתאבד תחת גלגלי רכבת. מספר ימים לאחר ההלם של ההתאבדות, גבר מבוגר ממנה פיתה את גולדין. שני האירועים האלה, שהתרחשו בסמיכות זה לזה, היו לגורמי השפעה חזקים מאוד בדרך חייה ואמנותה של גולדין. מצד אחד, הכאב הבלתי נסבל על אובדן האחות האהובה וגילוי התשוקות המיניות החזקות שלה, מצד שני.
נאן פחדה ללכת בעקבות אחותה, לכן בגיל 14 עזבה את הבית וגישת הדיכוי המיני ששררה בו. היא חיפשה את דרכה, וכך הגיעה למגורים משותפים עם עוד כשישה בני נוער שהפכו למשפחתה.
גולדין אומרת, שהעיסוק האובססיבי בתיעוד חבריה קשור למות אחותה, מתוך תחושה שהיא יכולה להחזיק אותם בחיים, את הזכרון שלהם, אם רק תצלם אותם מספיק, דבר שלא עשתה עם אחותה.
 
כמה משפטים, שמסבירים את עבודתה של גולדין, מתוך הספר (בתרגום חופשי למדי):
 
"…זה היומן שאני מאפשרת לאנשים לקרוא. היומנים הכתובים שלי הם פרטיים, הם מהווים מסמך סגור של העולם שלי ומאפשרים לי להתרחק ממנו ולנתח אותו. היומן הויזואלי שלי הוא פומבי; הוא צומח מהבסיס הסובייקטיבי שלו יחד עם ההתערבות של האנשים האחרים.
…צילומים אלה יכולים להוות הזמנה להיכנס לתוך העולם שלי, אבל הם צולמו כדי שאני אוכל לראות את האנשים שנמצאים בעולם הזה. לפעמים אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי מישהו עד שאני מצלמת אותו. אני לא בוחרת את האנשים שאני מצלמת, אני מצלמת ישר מתוך החיים שלי.
…הרצון שלי הוא לשמר את מהות החיים של האנשים. אני רוצה להראות בדיוק איך נראה העולם שלי, בלי להאדיר אותו, בלי להפוך אותו לזוהר יותר ממה שהוא.
…כולנו מספרים סיפורים שהם גרסאות של הזכרון ששמרנו מההתרחשות המקורית.
…זכרון אמיתי הוא שילוב של צבע, ריח, סאונד ונוכחות פיזית, טעם החיים…"
 

Nan Goldin, Vivienne in the green dress, NYC 1980 פורטרט של אישה צעירה לבושה בשמלה ירוקה, עומדת בסמוך לחלון פתוח בחלקו. גולדין אומרת: "רגע הצילום הוא רגע של חיבור רגשי ושל בהירות עבורי. ישנה תפיסה עממית הטוענת, שהצלם הוא מציצן, האחרון שמזמינים למסיבה. אבל זוהי המסיבה שלי"

 

 בספרה , 'The Other Side' שיצא לאור בשנת 1993, גולדין מתארת איך היא ראתה לראשונה, בשנת 1972 דראג קווינס ברחובות בוסטון, עקבה אחריהם וצילמה אותם במצלמת סופר 8. מספר חודשים מאוחר יותר, יצרה קשר הדוק עם מועדון דראג בבוסטון, וצילמה אותם ואת חבריהם.
באותה תקופה נאן גולדין מחליטה שהיא רוצה להיות צלמת אופנה ולהתפרסם בצילום דראג קווינס כדוגמנים עבור מגזיני אופנה כמו "ווג". היא לומדת צילום בקורס ערב והיא מציגה לראשונה בקיימברידג'. סידרת צילומי שחור לבן זו מהווה את הבסיס לסדרות שלה 'The Boston Years'.
 
 

Nan Goldin, The Other Side, 1972-1992

                         
בשנת 1974 היא לומדת בבית הספר של מוזיאון האמנות בבוסטון. בתקופה זו היא עוברת מצילום בשחור לבן לצבע, מצלמת רק בעדשה 35 מ"מ (שהיא בעלת זווית רחבה) על סרטי שקופיות, מדפיסה את התמונות על "סיבכרום" שהיא הדפסת הפוזיטיב (שקופית). תהליך הדפסה זה יוצר צילומים בעלי צבעים עזים וחדים מאוד.
 
התמכרותה של גולדין לסמים ואלכוהול הביאו אותה בשנת 1988 לידי החלטה להתאשפז ולנסות להיגמל. במהלך האישפוז נלקחה ממנה מצלמתה, והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. כשהוחזרה אליה המצלמה, היא החלה לצלם את עצמה בצורה אינטנסיבית. צילומים אלה הולידו עבודה בשם 'All by Myself' שהוצגה כמצגת מלווה במוזיקה.

 

Nan Goldin, Gilles in his hospital bed Paris 1993
הצורך של גולדין לשמר את זכרון האנשים הקרובים אליה באמצעות מעשה הצילום בא לידי ביטוי באופן מובהק בצילומים של חברים שמתו מאיידס, שעשתה בראשית שנות התשעים.

שיתוף פעולה בינה לבין הצלם היפני Nobuyoshi Araki, שגם צילם יומנים ויזואליים, הוליד את הספר 'Tokyo Love' בשנת 1994.
נאן גולדין חיה ועובדת בפריז ובניו יורק. בעבר היא התגוררה בלונדון, ברלין, בנגקוק וטוקיו.

 

Nan Goldin, Nan one month after being battered 1984
גולדין מצלמת את עצמה חבולה מאוד, חודש לאחר שחברה תקף אותה. היא עושה זאת על מנת להנציח ולא לשכוח את האירוע.

 

רגעי הימבה

דורי כספי הוא עורך דין שמתמחה ברשלנות רפואית.

מזה מספר שנים הוא עושה הפסקה מהיום יום ומדי כמה חודשים מתנתק מהעולם שלו למספר שבועות.

הוא מגיע לכפר קטן בנמיביה, מקום שהמערב טרם הגיע אליו. דורי חי קרוב-קרוב אל בני הכפר, מתקשר איתם, לומד אותם מגובה העיניים. ומצלם אותם.

איש מקסים, דורי, ללא ספק. שיחה קצרה אחת וכבר אוהבים אותו. שקט, ישיר, פשוט, ללא יומרות.

דורי הגיע אליי דרך "רשימות". שאל אם אסכים לפגוש אותו, סיפר בקצרה על ביקוריו אצל בני ההימבה.

חשבתי – מה כבר יכול להיות? האמת, לא היו לי ציפיות גדולות מהמפגש הזה. אני לא תמיד מתחברת לצילומים בסגנון ה"נשיונל ג'אוגרפיק". יפים מאוד, לרוב. אבל, רק יפים. דורי הגיע אליי הביתה עם קופסה ובתוכה כ- 30 צילומים.

צילומים עוצרי נשימה, בראשוניות שהם משקפים, בצבעוניות של הנשים המרוחות באבקה החומה-אדומה, בישירות המבט. באינטימיות שבין הצלם לבין המצולמים שלו. צילומים אנושיים, נוגעים.

לאט לאט הכניס אותי לעולם הראשוני הזה של בני ההימבה. סיפר על המנהגים שלהם, על דרך החיים שלהם, על הקשר המיוחד שהוא הצליח לרקום איתם.

אנשים שלפני ביקורו של דורי לא ידעו על קיומה של מצלמה. ללא פוזות הם מיישירים מבט אל הקסם הזה שמנציח אותם על הנייר.

שעות רבות ישבנו, כתבנו טקסטים ודיברנו ומיינו צילומים. בצניעות רבה ובנימת התנצלות הדגיש דורי כל הזמן, שהוא לא "אמן" או "צלם". הוא חי את הרגעים האלה עם בני ההימבה. אוהב אותם, מכבד אותם, מצלם אותם.

יש לו זווית ראיה מיוחדת לדורי. הוא חודר באמצעות מצלמתו אל נימי נפשם של אנשים פשוטים אלה. הצילומים שלו יפים, אסטטיים, אינטימיים מאוד, ישירים.

 

חשבתי, כמה יפה וכמה חשוב להציג עבודות מסוג זה. בלי פלספנות-יתר, רחוקים מאוד בהוויה מעבודות אמנות (שאני מאוד מעריכה, לרוב) שבאות מתוך שיח פנימי של הקהילה האמנותית. שלא צריך להסביר, שלא צריך תואר דוקטור בתולדות האמנות או בשפה הלעיתים אטומה של קהילת אמנים סגורה, שיוצרת בתוך מרחב פנימי, לא מתקשר, שפונה לאינטלקט בעיקר ופחות לרגש, לתחושה, לאסטטיקה הישירה.

 

תערוכתו של דורי כספי תוצג החל מיום חמישי ה- 19 לחודש בגלריה הנעימה והיפה שבבית אהרון שלוש בנווה צדק.

אני גאה בדורי. מאוד. אני חושבת שהוא צלם מצויין. אבל הוא קודם כל בן-אנוש, לא מתנשא, לא מתיימר. הקסם האישי שלו, האמפטיה, הרגש הנקי והמבט הישיר שלו עושים את העבודה הויזואלית לחוויה טוטאלית. נעימה, מרגשת, נוגעת. ואני גאה להיות האוצרת של תערוכה זו. אני שמחה על הכבוד הזה שדורי העניק לי, על האמון שנתן בי כששמע לעצותי בעבודה המשותפת.

 

ראו זאת כהזמנה אישית לבוא ולהתענג על צילומיו.

 

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לירדן לוינסקי ולאורי ברוכין על הבמה המדהימה הזו, שנותנת לי את ההזדמנות לכתוב על אמנות ושאיפשרה לי לפגוש את דורי כספי ולחברתי האהובה רוני גלבפיש, שהמליצה על הצטרפותי לאתר רשימות.

 

 

דורי כספי, רגעי הימבה

 

אבודים

 

אבודים בטוקיו (Lost in translation, במקור) הוא סרט קטן ושקט, שעל פניו לא קורה בו הרבה.
הסרט מדבר על בדידות ועל אהבה וחיבור בין אנשים, אנשים שמחפשים את דרכם בחיים, שמחפשים דרך להיות מאושרים, להנות, לאהוב.
מעולם לא הייתי בטוקיו, אבל בסרט העדין והרגיש הזה היא מצטיירת כעיר ענקית, עם קודי התנהגות פרטיים משלה, שלזרים קשה להבין. עיר רועשת, פעילה, צבעונית מאוד. והשפה. היפנית הבלתי מובנת כל כך. שני אמריקאים נקלעים לעיר הזו, לא מבינים את השפה, לא מבינים את ההתנהלות של האנשים שחיים בה. מנסים למצוא את המקום שלהם, להבין במה מדובר.
חשבתי, איך הייתי מסתדרת לבד בעיר כזו. או בעיר אחרת. ידיעת השפה היא מכרעת, לפי דעתי, להנאה מטיול בכל מקום בעולם. כלומר, אפשר כמובן לטייל בכל מקום, גם במקומות שלא מבינים את השפה, אבל איזה משקל יש לשפה, השפה היא מרכיב כל כך חשוב בהבנת הסביבה, האנשים, היכולת לתקשר, אפילו לאכול. ברור לי שאני נהנית יותר בארצות דוברות ספרדית, אנגלית, איטלקית או פורטוגזית, כי אלה שפות שאני מבינה ומדברת. השפה עוזרת (לי) להרגיש פחות זרה, בטוחה יותר.
מאוד מאוד נהנתי מהסרט הזה, בגלל עוצמת הרגשות, בגלל שהוא קורה לאיטו, בגלל שהוא מדבר על רגשות בסיסיים כל כך: הצורך בקירבה אנושית, בחברות, בהבנה עמוקה של נפשו של האחר, שעוזרת להבין את נפשך שלך. סיטואציה שמתעצמת כאשר נמצאים לבד בעיר זרה, אבל היא קיימת בכל אדם גם כשהוא נמצא במקום מוכר ושייך לו.