Monthly Archives

ינואר 2004

הלמוט ניוטון

Each photo should look like a frame from a film"". גישה חדשנית ומהפכנית שלא הייתה נהוגה עד שניוטון החל לצלם בתחום האופנה.

 

הלמוט ניוטון  נהרג בסוף השבוע האחרון בתאונת דרכים.

מגיע לו פוסט שהוא מחווה קטנה. האיש הזה קבע אמות מידה חדשות לצילום אופנה, כאשר הפך את הצילום המגזיני לאמנותי יותר, בוטה יותר, זוהר יותר, מיני יותר. ניוטון הוציא את הדוגמניות מהסטודיו אל הרחוב, אל היומיום, אל הסביבה הטבעית.

ההשפעה שלו ניכרת לא רק בצילום האופנה, אלא בצילום אמנותי בכלל כמו גם בקולנוע.

ניוטן יצר נרטיב מורכב שהנושאים המרכזיים שלו סובבים סביב המין והארוטיקה, מקורות הכוח וזוהר.

 

ניוטון מצא את העניין המרכזי בגוף האישה. יותר נכון, בגוף העירום והמושלם של האישה.

הוא קומם פמיניסטיות, קיבל הכרה מהממסד האמנותי, צילם עבור עיתוני האופנה הגדולים בעולם, גרם לאנשים לעשות כרצונו כדי להצטלם עבורו.

 

ניוטון נולד בברלין בשנת 1920 למשפחה יהודית אמידה. בגיל 16 הוא החל ללמוד אצל הצלמת איוה (Yva) שהתמחתה בצילום אופנה, עירום ודיוקן.

הוא התגורר באוסטרליה, בפריז ובמונקו. משנת 1957 עבד עבור מגזיני האופנה היוקרתיים, צילם דיוקנים של אייקונים של העולם הזוהר והעשיר: אמנים, אנשים מתעשיית הקולנוע, פוליטיקאים, האנשים שעושים את האופנה.

בצילומי הדיוקן שלו רואים את הכוחניות שהפעיל על המצולמים: הוא שיחק באנשים המוכרים והחשובים כרצונו: גרם להם ללבוש בגדים ואביזרים משונים, העמיד אותם בפוזות מוזרות. הוציא מתוכם את הקיצוני, האמיתי, בצילומים מוקפדים ואסטטיים להפליא.


Raquel Welch Beverly Hills 1981 – Helmut Newton

ניוטון טען, שהוא שטחי, שהצילום שלו לא עמוק, שהוא לא אמן, שטעם טוב הוא אויב האופנה, אויב הצילום, אויב האישה, אויב הארוטיקה.

למרות טענה זו, הממסד האמנותי חיבק אותו באהדה רבה. הוא הציג בתערוכות רבות ברחבי העולם, הוציא לאור ספרים עם עבודות אישיות ששיקפו את הגישה הצילומית שלו.

 

אפשר לראות בעבודות שלו התייחסות לאמנות, דוגמת "נשים ערומות, נשים לבושות", שלי אישית הזכיר את ה- maja  הלבושה והעירומה של גויה.


Naked-Dressed Helmut Newton

אחת העבודות המוכרות שלו – Big Nudes צולמה בהשראת צילומי טרוריסטים מבוקשים שהפיצה המשטרה: צילומי גוף שלם על רקע לבן, שעשו רושם "עירום" על הלמוט ניוטן. 



Big Nude – Helmut Newton 1980

 

הסידרה "Cyberwoman"  מציגה דוגמניות שמצטלמות בסיטואציות מהיומיום האמריקאי הזול וחסר הזוהר: נוצר פער ענק בין הדמויות המושלמות לבין הרקע הלא איכותי של היומיום האפור הזה. 


Cyberwomen – Helmut Newton 2000

הסידרה בפירנצה – עבור The Firenze Convention Bureau

 

Florence by Helmut Newton

הסידרה Autoerotica – עבור וולקסווגן

 

Autoerotic – Helmut Newton

 

על אמנות, פוליטיקה וחופש הביטוי

ביום שבת חיבל צבי מזאל, שגריר ישראל בשבדיה, במיצב "שלגיה והשגעון על האמת" של האמן הישראלי לשעבר, דרור פיילר.

ראיתי בטלויזיה את השגריר מסתובב בקור רוח מסביב לבריכה עם הנוזל האדום ומנתק את התאורה. מעשה מחושב מראש, לא פרץ זעם. הוא ידע מה הוא הולך לראות שם, החליט מראש מה הוא עושה עם האינפורמציה הזו, וביצע (הוא בעצמו אומר את זה בראיון).

השגריר טוען, ושר החוץ וראש הממשלה תומכים, שהמיצב הילל את מעשה ההתאבדות של המחבלת שהתפוצצה במסעדת מקסים בחיפה, ובמילים שלו: "ראיתי את המחבלת, מאופרת היטב, ושטה בשלווה על נהרות הדם של אחיי, של בני המשפחות שנרצחו".


מצד שני, טוען האמן כי הוא: "קשור לארץ ומגנה בתוקף את המתאבדים, אך מבין את ההיגיון המעוקם שמביא אותם לייאוש"
.


עד כאן, פחות או יותר, העובדות.

נשאלות כאן הרבה שאלות.
זו שהכי מטרידה אותי, היא בנושא חופש הביטוי. שאלה מורכבת, ובעלת שני פנים, (הרבה יותר, למעשה) שאכן יצירת אמנות יכולה להתפרש בדרכים רבות. והפירוש שנותן לה האמן הוא רק אחד מהם.

ההתנהגות של השגריר בוטה, אלימה, כיאה למדיניות הכיבוש הרומסת ולא מכבדת את הזולת.

אבל,

האבל הוא גדול, וכאן באה שאלה שמופנית לאמן (הספציפי ולאמנים בכלל): האם בשם האמנות אפשר להגיד/להציג כל דבר? גם כאשר האמירה היא לא מוסרית בעליל (תמיכה במעשי התאבדות לצורך רצח עם, לא משנה מה הסיבה, היא ללא ספק לא-מוסרית).

ההתנהגות של השגריר היא התנהגות מסוכנת, מכיוון שהיא יכולה להוות פתח להגבלה בחופש הביטוי, לצנזורה, לחבלה ביצירות אמנות מכל סוג שהוא. הרי, איש-איש ופרשנותו על מה שהוא קורא/רואה.

האמירה שהאמן מביע במיצג היא מסוכנת באותה מידה, מכיוון שהיא מבינה (שלא לומר מצדיקה, מהללת או נותנת לגיטימציה) את תגובת הפלשתינאים לכיבוש (הלא מוסרי, בהחלט) באמצעות מעשי טרור.

גויה: לוס קפריצ'וס

במוזיאון תל אביב מוצגת סדרת תצריבים של פרנסיסקו גויה, בשם "לוס קפריצ'וס". המשמעות שניתנה למונח "קפריצ'וס" במאה ה- 18 היא חוסר הגיון מוחלט, או המצאה אמנותית המנותקת מכללי האמנות המקובלים.

 

בימינו יש למונח זה כמעט אותה משמעות, אבל קצת מורחבת: התעקשות, גחמה.

 

סידרה זו התפרסמה לראשונה בשנת 1799. היא נמכרה בחנות בשמים ומשקאות חריפים במדריד.

בהודעה שהתפרסמה בעיתון של מדריד הסביר גויה את משמעות התמונות: הוא משוכנע שהביקורת על טעויות וחטאי האדם יכולה להעשות לא רק באמצעות שירה וכתיבה, אלא גם באמצעות ציורים.

הוא טען, שמתוך שלל מגרעות האדם, הוא בחר את הנפוצות שבהן. הוא הבהיר, שבציוריו לא הסתמך על אנשים מסויימים, כי מגרעות אלה קיימות בטבע ובדמיון האנושי. הוא גם הסביר, שלא התכוון לשים ללעג אנשים קונקרטים. וגם, שהציור, כמו השירה, בוחר מתוך הכלל רק את הדברים שמשמשים לו למטרותיו.

ידוע שגויה, בוטה מצד אחד ודואג לחייו ופרנסתו מצד שני, נעזר בחבר טוב שלו – המשורר מורטין
(
Moratin) על מנת לנסח את דבריו, הן אלה שליוו את הציורים והן אלה ששוחררו לעיתונות.

 

הנושא המרכזי של הקפריצ'וס של גויה הוא רשימה ארוכה של מצבים חברתיים חריגים והתנהגויות שגויה.

 

גויה מבקר את הגישה החשוכה לחיים באותה תקופה: החינוך הקלוקל, עיוותי הדין, שלטון הכמורה הנצלני והתאוותני, האמונות התפלות, יחסי נשים-גברים, חוסר הבגרות, הרכילות, הרוע, ההתנגות החשוכה לנאורות, אינטריגות פוליטיות, מנהג האשמות השווא, מנהג הבגידות ועוד כהנה רעות חולות.

 

סידרה זו היא הראשונה מבין ארבע סדרות של הדפסים שפרסם גויה. אחרי 1810 פורסמה הסידרה "זוועות המלחמה" (Desastres)  שתוקפת את חוסר ההיגיון והאימה שבמלחמה (כמה מתאים לזמננו).

ב- 1816 פרסם את "טאורומכיה"(Tauromaquia), סידרה שמתארת מלחמת שוורים.
והסדרה האחרונה – "הבלים"
(Disparates). בסידרה אחרונה זו מתאר גויה את הייאוש והכאב של אדם נאור, שתופס את ההגיון כמרכיב החשוב ביותר לשינוי ושיפור העולם (שוב, כמה מתאים לזמננו …).

 

החשש מהשלטון הבלתי מעורער ומטיל האימה של הנצרות, בדמות האינקוויזיציה, גרם לגויה להפסיק את המכירה של ההדפסים. הוא מסר למלך את 80 הלוחות המקוריים של עבודתו וכל ההדפסים שלא נמכרו. כך הוא ניצל מזרועה הארוכה של האינקוויזיציה והעולם זכה לראות את עבודתו המופלאה, שבביקורתה העוקצנית והאסטטית מעוררת חשיבה גם לגבי החברה העכשווית.

 

 

Ya tienen asiento בספרדית – tomar asiento, sentar cabeza – "להושיב את הראש", "לתפוס ישיבה" – משמע להתבגר, להתמסד. נשים קלילות דעת (כאן הוא מתייחס לנשים, אבל היחס הלועג והביקורתי גם מגיע בתורו לגברים) יתבגרו, יחכימו, רק כאשר הכסא יישב על ראשן.

 

 

Nadie se conoce אנשים לא מכירים אחד את השני. העולם הוא מסכה: הכל מזויף. כולם מעמידים פנים, כולם מרמים. אף אחד לא מכיר את השני.

 

 

Lo que puede un sastre מה שיכול לעשות חייט האמונות התפלות גורמות לאנשים בורים להעריץ ולהשתחוות לגזע עץ שהלבישו אותו בבגדי קדוש (או כומר).

 

 

אתר על גויה (ספרדית-אנגלית)

 

 

גויה: לוס קפריצ'וס

במוזיאון תל אביב מוצגת סדרת תצריבים של פרנסיסקו גויה, בשם "לוס קפריצ'וס". המשמעות שניתנה למונח "קפריצ'וס" במאה ה- 18 היא חוסר הגיון מוחלט, או המצאה אמנותית המנותקת מכללי האמנות המקובלים.

 

בימינו יש למונח זה כמעט אותה משמעות, אבל קצת מורחבת: התעקשות, גחמה.

 

סידרה זו התפרסמה לראשונה בשנת 1799. היא נמכרה בחנות בשמים ומשקאות חריפים במדריד.

בהודעה שהתפרסמה בעיתון של מדריד הסביר גויה את משמעות התמונות: הוא משוכנע שהביקורת על טעויות וחטאי האדם יכולה להעשות לא רק באמצעות שירה וכתיבה, אלא גם באמצעות ציורים.

הוא טען, שמתוך שלל מגרעות האדם, הוא בחר את הנפוצות שבהן. הוא הבהיר, שבציוריו לא הסתמך על אנשים מסויימים, כי מגרעות אלה קיימות בטבע ובדמיון האנושי. הוא גם הסביר, שלא התכוון לשים ללעג אנשים קונקרטים. וגם, שהציור, כמו השירה, בוחר מתוך הכלל רק את הדברים שמשמשים לו למטרותיו.

ידוע שגויה, בוטה מצד אחד ודואג לחייו ופרנסתו מצד שני, נעזר בחבר טוב שלו – המשורר מורטין
(
Moratin) על מנת לנסח את דבריו, הן אלה שליוו את הציורים והן אלה ששוחררו לעיתונות.

 

הנושא המרכזי של הקפריצ'וס של גויה הוא רשימה ארוכה של מצבים חברתיים חריגים והתנהגויות שגויה.

 

גויה מבקר את הגישה החשוכה לחיים באותה תקופה: החינוך הקלוקל, עיוותי הדין, שלטון הכמורה הנצלני והתאוותני, האמונות התפלות, יחסי נשים-גברים, חוסר הבגרות, הרכילות, הרוע, ההתנגות החשוכה לנאורות, אינטריגות פוליטיות, מנהג האשמות השווא, מנהג הבגידות ועוד כהנה רעות חולות.

 

סידרה זו היא הראשונה מבין ארבע סדרות של הדפסים שפרסם גויה. אחרי 1810 פורסמה הסידרה "זוועות המלחמה" (Desastres)  שתוקפת את חוסר ההיגיון והאימה שבמלחמה (כמה מתאים לזמננו).

ב- 1816 פרסם את "טאורומכיה"(Tauromaquia), סידרה שמתארת מלחמת שוורים.
והסדרה האחרונה – "הבלים"
(Disparates). בסידרה אחרונה זו מתאר גויה את הייאוש והכאב של אדם נאור, שתופס את ההגיון כמרכיב החשוב ביותר לשינוי ושיפור העולם (שוב, כמה מתאים לזמננו …).

 

החשש מהשלטון הבלתי מעורער ומטיל האימה של הנצרות, בדמות האינקוויזיציה, גרם לגויה להפסיק את המכירה של ההדפסים. הוא מסר למלך את 80 הלוחות המקוריים של עבודתו וכל ההדפסים שלא נמכרו. כך הוא ניצל מזרועה הארוכה של האינקוויזיציה והעולם זכה לראות את עבודתו המופלאה, שבביקורתה העוקצנית והאסטטית מעוררת חשיבה גם לגבי החברה העכשווית.

 

 

Ya tienen asiento בספרדית – tomar asiento, sentar cabeza – "להושיב את הראש", "לתפוס ישיבה" – משמע להתבגר, להתמסד. נשים קלילות דעת (כאן הוא מתייחס לנשים, אבל היחס הלועג והביקורתי גם מגיע בתורו לגברים) יתבגרו, יחכימו, רק כאשר הכסא יישב על ראשן.

 

 

Nadie se conoce אנשים לא מכירים אחד את השני. העולם הוא מסכה: הכל מזויף. כולם מעמידים פנים, כולם מרמים. אף אחד לא מכיר את השני.

 

 

Lo que puede un sastre מה שיכול לעשות חייט האמונות התפלות גורמות לאנשים בורים להעריץ ולהשתחוות לגזע עץ שהלבישו אותו בבגדי קדוש (או כומר).

 

 

אתר על גויה (ספרדית-אנגלית)

 

 

התבוננות

לפני כשבועיים ביקרתי בארט פוקוס 2004, תערוכה שהוצגה במוזיאון אסירי המחתרות.

עבודה אחת שראיתי שם לא עוזבת אותי, לא נותנת לי מנוח.

בחדר חשוך מסך בגודל אדם, בערך.

על המסך אנשים בשורה, אחד אחרי השני, מתקרבים למסך, מביטים במשהו שמעבר, פנים עצובות, חתומות, סובלות. מתבוננים כמה שניות ומפנים את גבם למצלמה, נוגעים או מביטים בזה שבא אחריהם.

וזהו. אחד אחרי השני עושים את הדרך הזו, מתקרבים, מביטים, מאופקים, מפנים את הגב ויוצרים קשר כלשהו עם הבא בתור. וחוזר חלילה.

הכל בשקט מוחלט.

עמדתי שם ובהתחלה לא כל כך הבנתי. לאחר שלושה אנשים, פשוט הוצפתי ברגשות: לא משהו מדוייק, משהו שאפשר לקרוא לו בשם. הסיטואציה נראית מוכרת, אך לא מוגדרת.  אפשר להתחבר אליה מהמקום הכי פנימי שלך, מתוך ההיסטוריה הפרטית שלך, מתוך הדברים הכי כואבים: ביקור במיטת חולה, קבורה של מישהו אהוב, תאונת דרכים, פיגוע קטלני, בן אדם שהתאבד. כל אחד והכאב הפרטי שלו.

התבוננות הוא שם העבודה. כמה קצר, כמה קולע, כמה נכון.

 

                              מתוך העבודה של ביל ויולה, "התבוננות", ארט פוקוס 2004

 

האתר של ביל ויולה