Monthly Archives

דצמבר 2003

יומן מסע (9): La Boca

שכונת "לה בוקה" (הפה) היא שכונת עוני שנושקת לאזור המטונף ביותר של ריו דה לה פלטה. ארגנטינאים מתגאים בכך שזהו הנהר הרחב ביותר בעולם (מה שנכון).

כאן נמצא מגרש הכדורגל של אחת משתי קבוצות הכדורגל הגדולות בארגנטינה "בוקה ז'וניור".

השכונה שופצה ונצבעה בצבעים עזים, היא מוקד תיירות מעניין בגלל הצבעוניות שלה, בתי הקפה עם הופעות הטנגו וחנויות שמוכרות מעילי עור משובחים במחירים מופקעים לתיירים.

 

 

השכונה יפה מאוד, יש בה מדרחוב שקוראים לו "קמיניטו" ובית קפה מיתולוגי באותו שם. קרלוס גרדל, זמר הטנגו הגדול בכל הזמנים שר שיר מקסים לרחוב הזה.

כשטיילנו שם התמקמה לה קבוצה של רקדנים לבושי נוצות ואנחנו צפינו, שמענו ונהנו וגם שלשלנו כמה מטבעות לכובע שהעביר בקהל אחד מחברי הלהקה.

 

 

קרקס

 

 

 

תהיתי, כמה מאיימת או מפחידה יכולה להיות לוליינית שמתנדנת גבוה- גבוה מעל הראש שלך.

(התשובה טמונה בפחדים שלך)

היא הרי לא יודעת פחד מהו,  רק פורסת את נוצותיה המרהיבות, כדי שתביט בה.

ותאהב אותה.

 

 

יומן מסע (8): הביקור שלא היה

4.12.2003

 

תכננו להגיע היום לבית הקברות.

העיניים מתמלאות דמעות כשאני מדמיינת את עצמי מול הקבר. חוששת מהעזובה שאמצא, לא רוצה לחשוב יותר מדי על המשמעות של אבא שלי שוכב שם מתחת למצבת אבן פשוטה, עשרים אלף קילומטר מהבית שלי.

עשרים שנה לא ביקרתי בקבר, עשרים שנה ביקרתי את אבא במחשבות שלי, שיתפתי אותו בחוויות שלי, בכיתי לו ברגעים קשים.

הוא חי בתוך הנפש שלי, הוא חלק מכל תא בעור שלי.

מה כבר יוסיף לי ביקור בקבר שלו? הוא הרי לא שם. ואם אני אחשוב ולו לרגע שהוא שם, לא אוכל לעזוב לעולם את המקום הזה.

 

 "los muertos están en cautiverio y no nos dejan salir del cementerio"

                           [המתים כלואים ולא נותנים לנו לצאת מבית הקברות]

אומר ז'ואן מנואל סראט, משורר וזמר ספרדי.

יומן מסע (7): – השתנית !

 

! Cambiaste  –

,Si

es un modo razonado y razonable

de estar ausente

 

Yaki Setton

 

– השתנית !
כן,
זו דרך מחושבת
להיות
נעדר

שאקי סיטון

(תרגמה: רוני גלבפיש)

 

ישבתי בבית קפה מול איש מזוקן, שהביא לי את ספר השירים הראשון שלו.

הייתי קצת מופתעת ממנו. כמעט לא השתנה. אותן תנועות ידיים, עיוות קל של השפה התחתונה כשהוא נבוך. והוא זכר. את השיחות שלנו, את בית הקפה "שלנו", את השירים שכתבנו במחברת ילדים, איך חיברנו את השמות שלנו לשם אחד וכך חתמנו.

אני הרי זוכרת כמעט הכל. אבל זו לא חוכמה גדולה. הזמן שלי בעיר הזו נעצר לפני יותר מעשרים שנה, כשעזבתי. תפאורה שהוקפאה על כל שחקניה.

שעות רבות טיילנו בחנויות של ספרים משומשים, מתעטשים בגלל האבק ונדהמים מהעובדה, שאנחנו עדיין  אוהבים את אותם הספרים.

 

 

 

יומן מסע (6): 24 שעות בכיכר

11.12.2003

  

היום לפני עשרים שנה נפל המשטר הצבאי בארגנטינה. עידן של טרור מחשבתי, אלימות ברוטלית כלפי כל מי שנחשד שמתנגד לשלטון, אכזריות לא אנושית, התעללות ואונס באו אל קיצו. שלושים אלף נעדרים ועוד מספר דומה של נרצחים היו קציר הדמים של שלטון האימים של צבא ארגנטינה.

בתקופה חשוכה זו התארגנה לה קבוצה של אמהות, נשים שלא ידעו מהי פוליטיקה או מה המשמעות העמוקה של שליטים רודנים ויצאה אל הרחוב. האמהות קבעו יום בשבוע ונפגשו בכיכר מאיו, הכיכר של העיר, מול la casa rosada, הבית הורוד של הממשלה. מכיוון שההתקהלות במקומות ציבוריים הייתה אסורה על פי החוק הצבאי, הן צעדו במעגלים מסביב לכיכר.

לראשיהן מטפחות לבנות, כל אחת רקמה או ציירה את שם יקיריה שנעלמו במטפחת.

האמהות הפכו לסמל המאבק בשלטון הצבאי, הן דרשו מידע על הנעדרים. הן הביאו לתודעה של הציבור את דבר הילדים שנעלמו.

הילדים האלה היו צעירים, חלקם הספיקו להתחתן ולהרות. עד היום אין כמעט מידע על גורלם, גם לא של הילדים שנולדו בשבי, של הנשים שהיו הרות כאשר נשבו וגם כאלה שידוע שהרו לסוהרים שלהן.

לפני עשרים שנה ביקרתי בארגנטינה וקיבלתי מחבר צילומים של האמהות. הפעילות שלהן הייתה סודית-ציבורית. אסור היה לדבר עליהן, אבל רבים מהתושבים של העיר היפה זו ידעו על קיומה ושתקו. פחדו.

שאלתי את אותו חבר, אם הן עדיין עושות את הסיבוב המסורתי שלהן בכיכר.

הוא אמר לי את היום ואת השעה.

היום היה יום מיוחד, עשרים שנה מלאו להפלתו של השלטון הידוע לשמצה.

 

 

הגעתי לכיכר וראיתי אותן. אני יודעת שהפעילות שלהן קיבלה מפנה פוליטי מובהק, שהן מהוות גב לכל מיני קבוצות פוליטיות שאין להן קשר לנעדרים.

על הרצפה בכיכר ומסביבו מצוייר הלוגו של האמהות, המטפחת הלבנה. עדות חזקה לפעילות שמתרחשת כאן, מול בית הממשלה.

 

 

לכבוד המאורע, הן בילו עשרים וארבע שעות בכיכר. נשים מבוגרות, מטפחת לבנה על הראש, מלוות בצעירים וצעירות, עושות מדי יום חמישי את הסיבוב שלהן בכיכר.

 

 

צילמתי ובכיתי, ההתרגשות אחזה בחוזק את הגרון שלי. אמרתי לעצמי, תתגברי, תצלמי.

במרכז הכיכר פירמידה, שריד מימי שחרור המדינה מידי הספרדים. הפירמידה הייתה עטופה בדגלונים, כל דגל נושא תמונה, שם ותאריך.

אלפי עיניים מביטות בהמון שמגיע לכיכר, עיניהם של הנעדרים שעדיין לא מצאו להם קבר אליו תוכל להגיע המשפחה ולהניח זר פרחים.

 

 

האמהות דורשות מידע. הן מבקשות משפט חוקי עם הרוצחים של הילדים והנכדים שלהן. הן יודעות שלא יזכו לראות את הילדים האלה. הן רוצות לדעת, מה עלה בגורל האנשים האלה. ושהאחראים להיעלמותם ימותו בכלא.