Monthly Archives

נובמבר 2003

Bill Brandt

 

ביל ברנדט הוא צלם מגוון ופורה מאוד. הוא נולד בגרמניה ב- 1904, ובשנות ה- 20 שלו עבר לפריז. שם הוא היה אסיסטנט ותלמיד של מן ריי, שהשפיע על ברנדט בתפיסה הסוריאליסטית שלו.

בצילומים הראשונים של ברנדט רואים את השפעותיהם של צלמים כמו אנדרה קרטז ויוג'ין אטג'ה.

 

ביל ברנדט חי ועבד רוב חייו בלונדון, תיעד את העיר בתקופת הבליץ עבור ממשלת אנגליה, היה צלם של אירועים חברתיים שונים. הוא צילם אנשי תרבות ורוח, כגון פרנסיס בייקון, רנה מגריט והנרי מור.

 

בשנות ה- 60 הוא פרסם את גוף העבודה המוכר (והמעניין – לפי דעתי) ביותר שלו – "Perspectives of nudes".

ברנדט צילם עירום נשי בזוויות חדשות ומפתיעות, הוא עשה שימוש חכם ושונה באופטיקה של המצלמה, שינה את הפרספקטיבה ואת הפרופורציה ה"מקובלת", פיסל בחלקים אנושיים ובנופים גם יחד, שיחק עם טקסטורות, עם אור וצל, עם גוונים של צבעים.

 

האווירה שברנדט יוצר היא אווירה מסתורית, חידתית. הוא מאלץ את הצופה להביט שוב ושוב בצילום. לנסות ולהבין מה קורה בצילום, מהן הטקסטורות וממה מורכבים המשטחים שמרכיבים את הצילום. שום דבר לא מובן מאליו, צריך להתעכב, להביט בתשומת לב ולהנות מהקומפוזיציה, מהצבעוניות החזקה, מהסיפורים שהעין המיוחדת כל כך שלו מספרת.

 

ביל ברנדט יוצר עולם חדש וקסום, בו המציאות והפנטזיה מתערבבים.

 

"צלם צריך להביט על המציאות דרך עיניו של ילד קטן שרואה את העולם בפעם הראשונה" – מילים שכתב ביל ברנדט ומשקפות את התפיסה הויזואלית המיוחדת שלו, כפי שהוא הביא אותה לידי מימוש.

 

                     

                     

                     

 

                      

 

                     

  © Bill Brandt                                                     

 

עוד על ביל ברנדט: www.billbrandt.com

 

Kill Bill

סופסוף ראיתי את הסרט החדש של טרנטינו.

כבר חצי שנה אני שומעת עליו, ראיתי טריילר שפתח לי את התיאבון. במהלך ארוחת השחיתות המסורתית של שבת נפלה החלטה משפחתית: היום הולכים לראות את "להרוג את ביל".

ראשית – וידוי: אני מאוד מאוד אוהבת את מה שטרנטינו עושה.

מאוד אהבתי את ספרות זולה וכלבי אשמורת. סרטים גדולים, יצירתיים, שונים. מדי פעם אני רואה אותם שוב והם תמיד מפתיעים אותי מחדש. את ג'קי בראון לא ראיתי.

דור כבר ראה את הסרט (אבל רצה עוד פעם) והזהיר אותי שיש הרבה אלימות שם.

מה שבאמת נכון.

אבל, כמויות הדם המושפרצות בסרט הן כל כך מוגזמות, שהן ממש לא מצליחות להפוך את הקיבה. לי בכל אופן. בסרט יש כל כך הרבה מעבר לדם והאלימות: הסרט בנוי פרקים-פרקים, לא עוקבים מבחינת הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות, הוא קופץ קדימה ונסוג לתחילת הסיפור, הסרט כולו הוא מחווה לז'אנרים שונים של סרטי פעולה: סרטים יפניים וסרטי מאפיה איטלקיים ומערבונים אמריקאיים. קולנוע פוסטמודרני במיטבו. טרנטינו מצטט את הז'אנרים הללו. הוא לוקח מהם אלמנטים ודמויות, מערבב ומנער, מוסיף סאונד שהוא דיסוננטי לחלוטין, כלומר, לא הסאונד שהיינו מצפים או שמורגלים לו בסצנות כאלה. בונה דמויות חדשות מתוך סטריאוטיפים מוכרים: הלוחם והגיבור, האכזרי והנוקם(ת) ומעניק להם מימדים חדשים.

 

ילדה לבושה בתלבושת בית ספר עם גרביים לבנות עד הברך, היא רוצחת חסרת רחמים ומסוכנת.

 

Go-Go Yubari

 

הכלה היא אישה יפה, בלונדינית, מתוחכמת, חזקה, שכמעט נרצחת ביום חתונתה, בהריון מתקדם, כל האורחים שלה מתים בטבח (רק לי זה מזכיר את שרון טייט, אשתו ההרה של רומן פולנסקי, אמן סרטים מדממים בפני עצמו?). היא שורדת את הטבח, מתעוררת לחיים לאחר 4 שנות תרדמת והולכת לנקום באלה שפגעו בה.

 

הכושית חסרת הרחמים שמנסה לדחות "כאילו" את הקרב כדי שבתה הקטנה לא תהיה נוכחת בו, ונרצחת מול עיניה.

מלכת העולם התחתון של טוקיו, שסיפור חייה מגולל בוירטואוזיות באמצעות אנימה, סרט מצוייר בסגנון יפני, אישה קטנה שנוקמת את מות הוריה והופכת לעורפת ראשים חסרת רחמים.

 

O-Ren Ishii

גיבורות נשים (פוסט-פמיניזם?) שממלאות את התפקידים הגבריים הסטריאוטיפיים בסרטי פעולה: לוחמות, נוקמות, בלתי מתפשרות, אכזריות, כמעט לא אנושיות בנחישות שלהן להרוג את היריבים שלהן.

הן מחזירות מלחמה כמו לביאות, הקרבות האמיתיים הן של נשים מול נשים. את הגברים הן מוחקות מעל פני האדמה בתנועת חרב מדוייקת.

נצחון הנשים? נקמת המין הנשי? הנשים בסרטים שטרנטינו מצטט היו קישוט, משענת, לפעמים נלחמו על נפשן, אבל הן תמיד היו בצללים, לא לוחמות ולא רוצחות. הן היו כנועות, פגעו בהן, אנסו אותן, השפילו אותן. לא אצל טרנטינו.

 

על כל הנשים האלה מפקד ביל המסתורי (גירסה מרושעת לצ'ארלי מהמלאכיות של צ'ארלי?) האכזרי והכל יכול, הוא שפקד להרוג את הכלה ואורחיה בחתונה. הוא זה שניסה לחסל אותה סופית בירייה אך לא הצליח. הוא מתפייט מול פרצופה המדמם של הכלה ואומר לה: "את חושבת שאני סדיסט? אני עושה עכשיו את המעשה המזוכיסטי ביותר שעשיתי בחיי" ויורה בה. היא מספיקה להגיד לו שהתינוק בבטן שלה הוא שלו.

 

הסרט מחולק לשני חלקים, כנראה כי חששו בהפקה שקיבתם של הצופים לא תשרוד 4 שעות של דם ואלימות.

אני די משוכנעת שטרנטינו לא חשב שמישהו יאמין לסצנות הקרבות כמו שהן: אישה אחת (אמנם לוחמת ונוקמת את אבדן בתה מצויידת בחרב מיוחדת במינה) מול 88 רוצחים משוגעים? נו באמת. גם ברוס לי היה נכשל במשימה, נראה לי. היא מניפה את החרב, מרחפת מעל ראשיהם של ה"משוגעים", מחול אסטטי עקוב מדם וזעקות כאב.

 

The Bride

לסיכום, אני מאוד מאוד ממליצה למי שמסוגל לראות ולהנות מבעד לנהרות של דם. שווה את המאמץ.

 

 * כל הצילומים מתוך האתר של הסרט

 

* * *

הא, כן, עוד משהו על כלות (קשור ? כך נראה לי)

                             Marcel Duchamp

The Bride Stripped Bare by her Bachelors, Even (The Large Glass) (1915-23)

Philadelphia Museum of Art

 

 

היי טק

בן זוגי הוא איש עסוק ומחוזר מאוד על ידי חברות גדולות ושונות. לא רק בגלל שהוא יפה, חכם ובעל מקצוע מעולה (מה שנכון). הוא יועץ (חתול קוראים לו בבית, יש על זה בדיחה מצויינת, בהזדמנות….) מחשוב.

ביום שישי בבוקר התלוותי אליו לאירוע של חברת איתורן. זה היה באוניברסיטה: אולם יפה, אוכל מצויין (ארוחת בוקר שמספיקה לכל היום, אם יש מישהו שמסוגל לדחוס את הכמויות הבלתי אפשריות שהיו שם). הופעה מצויינת ומצחיקה של יצפאן. שכנעו אותי שהחברה רצינית ומשקיעה בלקוחות שלה …

כשיצאנו משם – קפואים מהמיזוג המטורף, אך מחייכים ושבעים – נסטור (זה השם שההורים שלו נתנו לו, באמת אין לי קשר לזה …) סיפר לי סיפור די מדהים:

באחד הכנסים שהשתתף פגש מישהו, שראה בהזדמנויות רבות בתערוכות, כנסים, ימי עיון ואירועים של חברות שונות. מישהו שיצא לו לעבוד מולו לפני שנתיים-שלוש.

נסטור חשב שכדאי לתת לאיש כרטיס ביקור, מי יודע, אולי בחברה הזו צריכים יועץ. הבן אדם לא נח לרגע. (בצדק, כשעובדים על פרוייקטים צריך להיות "עם היד על הדופק" ולחפש כל הזמן חדשים).

נסטור ניגש אל האיש, דרש בשלומו ושאל אותו אם הוא עדיין באותו תפקיד בחברה ההיא, או עושה משהו אחר. מה רבה הייתה הפתעתו כאשר האיש ענה לו: כבר מזמן אני לא עובד שם, למעשה אני מובטל למעלה משנה. אני נמצא כאן עם קבוצה של אנשים במצב דומה, שמבקרים כל פעם בכנס או יום עיון אחר.

במקום לשבת בבית ולהשתגע כי לא מוצאים עבודה; מבלים קצת, פוגשים אנשים, אוכלים טוב (באירועים של חברות היי טק האוכל מצויין, בדרך כלל) וחוזרים הביתה.

נהייה לי נורא עצוב. חשבתי, הנה אחד שבמקום לפשפש בפחי האשפה ברחוב מחפש היכן לאכול בחינם.