Monthly Archives

ספטמבר 2003

במדבר: בת שבע בתמנע

     

ביום חמישי בצהריים ארזנו קצת בגדים ומעט דברים שאי אפשר בלעדיהם (מסתבר שזה לא מעט) וירדנו לנגב.

לפני שנה פספסתי את "פאזה מורגנה במדבר", מופע של להקת בת שבע בפארק תמנע. ומאז אני מחכה שזה יחזור.

המדבר הזה הוא מדהים. פשוט מדהים.

השקט, הנוף אדיר המימדים, הנקי כמעט מעקבות אדם.

המדבר עוטף אותך, נכנס פנימה לתוך הגוף, עושה שקט בראש.

השקט הזה שאין לנו בבטון של העיר.

יש זמן, אין לאן לרוץ.

האמת שגם אי אפשר כל כך. הרוח והחום לא בדיוק מאפשרים ריצות מטורפות …

המופע של בת שבע מתקיים בפארק תמנע, למרגלות עמודי שלמה.

        

לכבוד הארוע מקימים שם במה ואמפי, עם תאורה מתאימה וכסאות מסודרים.

האווירה קסומה, תאורה רכה, כמעט חושך, אוכל טוב, שתיה, מוזיקה נעימה.

ישבנו שם כמעט שעתיים, רקדנית אחת מתנועעת על צלע ההר, לצלילי המוזיקה המתנגנת כל הזמן ברקע.

ואז קראו ברמקולים להתקרב לאזור של הבמה.

אני חייבת לעשות כאן קצת יחסי ציבור לארגון, כמובן שאין לי שום עניין אישי.

הכל שם עבד בכזו מקצועיות ונינוחות, שראוי לפרגן להם. בלי לחצים, בלי לעמוד שעות בתורים מעצבנים (והיו שלוש בדיקות בטחוניות במשך הלילה הארוך הזה). שום דבר שיכול היה לקלקל את הכיף. והרי יש כל כך הרבה אירועים שהארגון החפיף יכול להרוס את התענוג…

להקת בת שבע העלתה שני מופעים, ביום חמישי את "אנאפזה" המוכר וביום שישי "סופר דקה -דאנס".

המופע הזה מורכב ממספר מופעים שונים שלהקת בת שבע העלתה במשך השנים, בניצוחו של אוהד נהרין, המנהל האמנותי המוערך כל כך של הלהקה.

קטעים נבחרים שעברו שיפורים ושיפצוצים והתחברו למופע קוהרנטי אחד.

אני מודה ומתוודה, אני מאוד מאוד אוהבת מחול עכשווי. אני מרגישה שהחושים שלי עובדים שם: תנועת הגוף, הצבעים, התאורה, המוזיקה, הטקסטים.

יש במופע הזה קטע קצר מאוד שכבר ראיתי במופע אחר של בת שבע: סרט וידיאו מוקרן על בד בהיר, שרקדנית מחזיקה. הסרט מוקרן על הבד ולחילופין על הגוף העירום שלה, שמתנועע. אין לי מספיק מילים לתאר את העונג, את הריגוש, את המיזוג הטוטאלי בין מה שהעיניים רואות והאזניים שומעות.

      

בקטע אחר, אוהד נהרין עומד על משטח מוגבה באיזור האחורי של הבמה ומקריא טקסט.

הוא אומר שם משפט, שהעלה לי דמעות לעיניים:

"טיפש הולך לישון בלילה וקם טיפש בבוקר. רצחן הולך לישון בלילה וקם רצחן בבוקר. רקדן צריך לרקוד בלילה כדי לקום רקדן בבוקר".

הסבירות שאני לא מדייקת בטקסט היא גבוהה מאוד.

אבל הנוסח המדוייק לא ממש חשוב.

לי, לפחות.

כי הרי כל יוצר יכול להחליף את ה"רקדן" בהווית היצירה שלו: צייר, צלם, סופר, פסל, נגן.

כמה יפה, ככה פשוט.

המארגנים מצהירים על כוונתם להפוך את הארוע הזה למסורת. כל שנה, אותו מקום.

בדרך חזרה לחדר בקיבוץ בו ישנו, אמרנו שבשביל ערב כזה, שווה לנסוע 4 שעות.

       

צילומים של המדבר, בקרוב.

סיפור על הרוג

לפני שנה וחצי מחבל מתאבד שאני לא יודעת את שמו פוצץ עצמו בתוך מסעדת מצה בחיפה.
במסעדה הזו ישב קרלוס ירושלמי ואכל שם צהריים עם חבר שלו, קרלוס וגמן.
קרלוס וגמן מת במקום.
קרלוס ירושלמי מת אחרי יומיים.
הוא היה בן 51.
בן זוגה של פאולה, אבא של מאיה ובועז.

נולד בארגנטינה, היה שחקן בתאטרון וצילם סרטים.
עלה לארץ בשנות העשרים המאוחרות שלו, כשהוא כבר אבא לילדה קטנה.
כי הוא רצה לחיות כאן.
קרלוס האמין בשלום. בדו קיום. הוא שנא את הכיבוש.
האמין באדם.
לפני חודש, כשבועז עמד מתחת לחופה עם כל המשפחה האוהבת, אבל בלי אביו, חשבתי כמה קרלוס היה גאה בבן המקסים שלו.
אם רק היה בחיים.
בין המוזמנים ישב איש שליבו של קרלוס פועם בגופו.
פאולה עדיין מאמינה בשלום. היא לא שונאת. היא אומרת שזאת הייתה טעות סטטיסטית.

 

תומר ליכטש כתב לפני על איברהים מחמוד, שלא היה לו סיכוי לשרוד את הפיגוע בבית קפה הירושלמי.
כשקראתי את הרשימה שלו לא יכולתי להתאפק.
ורציתי להביא לכאן את הסיפור הזה על הרוג אחר, שלא היה לו סיכוי לשרוד. מזוית אחרת, מאותו גיהנום.

המלחמה הזו מטורפת, אנחנו מטורפים שחיים במציאות כזו.
הכיבוש משחית את כולנו. כלום לא מוצדק, לא הגיוני.
צריך לצאת משם ועכשיו.
אבל אני לא יכולה בשום אופן להצדיק או להבין את מעשי ההתאבדות, את ההרס.
באותה מידה שאני לא יכולה בשום אופן להבין או להצדיק את ההתקפות על האוכלוסיה הפלסטינאית.

תערוכת בוגרים – קמרה אובסקורה

 

תערוכות בוגרים של בתי ספר לאמנות תמיד מעניינות. זהו רגע מיוחד במינו. אפשר ומותר להתפרע, לחדש, להפתיע. הזדמנות בלתי חוזרת שיגלו אותך, שמישהו ישמע עליך.
התערוכה הזו מוצגת במוזיאון רמת גן המרווח, מקום שנותן הרבה כבוד לעבודות המוצגות בו.

 

העבודה הראשונה שתפסה את עיניי, בגלל המקוריות שבה, האינטראקטיביות והכייפיות שלה, היא עבודתו של אריאל אלמוס, "מגרש המשחקים הוירטואליים". לוח ענק מלא קוביות מרצדות על הרצפה, על הקיר ליד תלוי פוסטר המסביר את הוראות המשחק.
המשחק הוא משחק פשוט, מהראשונים שנראו על צגי מחשב: בכל צד מלבן מהבהב, קוביה שמטיילת לאורך, לרוחב ובאלכסון על הצג. צריך להזיז את המלבן כך ש"יחזיק" את הקובייה שזזה, שהיא לא תברח מהקצוות של המסך. רק שבמשחק המסורתי מזיזים את המלבן בעזרת העכבר, הג'ויסטיק או המקדלת.
במגרשו של אריאל הגוף של המבקרים בתערוכה הוא זה שמפעיל את המלבן. עומדים בצידי הלוח וזזים ימינה- שמאלה. ה"צופה" כמשתתף פעיל ביצירה. הצופה שהוא כבר לא צופה, הוא זה שנותן חיים לעבודה, בלעדיו יש לוח ומלבנים וקוביות מרצדות. צריך לפחות שני אנשים להפעיל את המשחק. אבל אפשר יותר משניים, ככל שיש יותר אנשים שמשתתפים במשחק – כך הוא מורכב, מעניין ודינמי יותר.
על פניו – עבודה טכנית מאוד. אבל, היא שואלת שאלות לגבי מעורבות ופרשנות הצופה בתערוכה. על השקט שאמורים לשמור במקום מכובד כמו מוזיאון. לא עוד צופה שעובר מעבודה לעבודה, מהנהן בראשו בניסיון להבין מה הוא רואה.
באים, משחקים, נהנים, צוחקים, צועקים הוראות לאלה שעומדים מולנו. וגם מזמינים אחרים להשתתף בחגיגה.

     

 

                                                        * * *

עוד עבודה מעניינת מאוד, שונה מהקודמת בתכלית, היא עבודתה של יפה רנרט, "+70".
שני קירות עמוסים בצילומים. קיר אחד ובו צילומים של ילדות. קיר שני ובו צילומים של נשים מבוגרות.
גם הנשים המבוגרות וגם הילדות עושות פוזות למצלמה, מביטות ישר לתוך העדשה הפולשת, החוקרת, המביאה אותן באופן ישיר ובוטה.
צילומים עדינים מבחינת הקומפוזיציה, התאורה, הצבעוניות שלהם.
התנוחות של הנשים המבוגרות ושל הילדות הן תנוחות שלקוחות מציורים קלאסיים. לאורך השנים ובתקופות שונות ציירו כך נשים: חצי שכובות על ספות או על מיטות. נשענות כמעט תמיד על יד אחת, מביטות ישר לתוך עיניי הצופה, במבט מתגרה, חושפות חלקים שונים של הגוף, לובשות בגדים מאוד נשיים.
האמת, במבט ראשון קצת נבהלתי מהילדות. קשה לי נורא לראות ילדות צעירות בתנוחות שמשדרות מיניות. מישהו עוד יכול להתבלבל ולחשוב שזה לגיטימי.
אבל, בקונטקסט של העבודה, ואחרי מבט שני על העבודה כולה, הבנתי את האמירה, שהיא באה ממקום ביקורתי על תפיסת האישה, הנשיות, המיניות של האישה. והתמונות מתונות. לא פורנוגרפיות. וגם, בהתחשב בכך שאישה צילמה אותן וחיברה אותן יחדיו עם צילומי נשים מבוגרות מאוד, המסר עובר. חד מאוד. ביקורת נוקבת. וחשוב לומר, אסטטית, מוקפדת.

 

 

 

 

                           

                                                       * * *

עבודה נוספת, סידרה של ארבע צילומים נוף, ללא כותרת, של איל צאום. צילומים עוצרי נשימה באסטטיות שלהם, בקומפוזיציה הנקייה והמוקפדת מאוד. ארבעה צילומים עליהם אין צורך להוסיף הרבה מילים. צילומים שבאים מתוך אסטטיקה ומסורת של צילומי נוף, צילום נקי שמביא פיסה של נוף ישראלי, מצולמים בצבעים עדינים, מונוכרומטיים כמעט.
הנאה צרופה. לעמוד מולם ולהנות.

 

 

                                                     * * *

לקינוח, עבודה של אלה מלמד, בשם The lost paradise. שלוש עבודות תלויות אחת ליד השניה: שני ציורים של גוגן הנפלא, באמצע מוקרנת אנימציה שמראה חלקים של התמונות בתנועה, וסאונד של משהו כמו נאכל לאט-לאט.
כשמתקרבים לתמונות, רואים שהן לא צילומים או ציורים: התמונות – העתק של המקור שצוייר על ידי גוגן, מורכבות מאלפי (או מיליוני, לא ספרתי) פיסות קטנות של גזירות נייר, לקוחות מעיתונים ומגזינים.
אלה מקיימת דו שיח עם תולדות האמנות, עם זרם אמנותי ואמן שכולם מכירים, גם אלה שלא למדו תולדות האמנות. אמן שהפך לקלסיקה של הציור בצבעים ובצורות המיוחדים שלו.
היא מפרקת ובונה מחדש את הציורים, על ידי גזירות הנייר וההנפשה של המרכיבים השונים של התמונות. מעניקה להם משמעות חדשה ומעניינת.

 

 

 

 

לסיכום – תערוכה מעניינת, מהנה. חלקים ממנה כמובן בוסריים מעצם היותה תערוכת בוגרים.
אבל, נושבת שם רוח צעירה, חדישה, סקרנית.
בהחלט שווה ביקור (זה אפילו בחינם, ייאמר לזכות קמרה והמוזיאון).

באתר של קמרה אובסקורה גם אפשר לראות סרטוני אנימציה קצרים, ועוד עבודות.