Monthly Archives

אוגוסט 2003

הגיע הזמן …

היום קראתי את הידיעה הזו בווינט.

לפני כחודשיים העלתי לכאן סידרה של רשימות בנושא "אמהות כיכר מאיו".

יש שם קצת רקע, למי שלא שמע על הזוועה ו/או רוצה לדעת קצת יותר.

אולי בכל זאת יש סוג של צדק בעולם.

לא שזה יעזור לאנשים הרבים שנרצחו, נעלמו, עונו וכו'.

אבל אולי, יעזור ולו במעט לאנשים שנלחמו למענם.

לדעת שאפשר להעמיד את החיות האלה לדין.

 

 

 

ברסלונה, צילומים בגוונים של אפור

                

                                                      La Pedrera

הרובע הגותי

הרובע הגותי

               

                                                        Park Guell

                

                            פרט מתוך השער, כנסייה La Sagrada Familia

               

                                                   רחוב La Diagonal

הנמל, מול בית המכס

פסלים אנושיים, רחוב La Rambla

 

זהו. פרק אחרון על ברסלונה. עד הפעם הבאה …

 

ברסלונה יומנמסע – חלק שלישי

בברסלונה ראיתי שתי תערוכות מופלאות בחינם (?!) – אחת של קנדינסקי, באחד מהבניינים של גאודי, שהוא אתר "עליה לרגל" – La Pedrera, והשניה של ספנסר טוניק.

כשביקרתי בתערוכה של קנדינסקי הרגשתי דחף בלתי נשלט להוריד 2-3 תמונות מהקיר ולקחת אותן איתי הביתה: המוזיקה שמתנגנת מהציורים שלו, התחושות השונות שהוא מצליח לעורר, הכתמים המעטים שאומרים כל כך הרבה: המבט נודד מהציור אל תוך הנפש, וחזרה אל הציור.

 

               

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על ספנסר טוניק, צלם שנודד בעולם ומצלם קבוצות אנשים בערום. זה היה כאשר טוניק ביקר בברסלונה. ועכשיו ראיתי את העבודות שלו, פנים אל פנים. וגם סרט המתעד את הצילומים שהוא עשה בבואנוס איירס.
ראיתי הרבה עבודות של טוניק מודפסות וגם על הרשת, אבל, כמו כל יצירה, אי אפשר להשוות בין הדבר האמיתי והספר או צג המחשב.
רוב התמונות גדולות, אפשר להבחין בהרבה יותר פרטים באנשים, להסתכל להם בעיניים, לראות את הכפלים ונקודות החן.
האמת, צילום טוב מרגש אותי. מאוד. וכמה מהצילומים של טוניק הם ממש-ממש טובים. מרגשים. כל ההמון הזה, שהופך לחומר בידי הצלם, נענה לרצון שלו. הוא מפסל במרחב בעזרת גוף האדם. קומפוזיציה אנושית.
ומול כל צילום שאלתי את עצמי: מה יש באיש הזה, שכל כך הרבה אנשים באים, מורידים את הבגדים שלהם ומשתפים פעולה. מצטלמים !! הרי כצלמת, אני כל פעם ניצבת מול חרדות האנשים שאני רוצה/מתבקשת לצלם.
רולאן בארת, פילוסוף שכתב, בין היתר, ספר מקסים בשם "מחשבות על הצילום" טוען, שזוהי חרדת מוות. הרי כאשר בן אדם מצטלם – רגע אחד בחיים שלו, רגע אחד וייחודי שלא יחזור לעולם, מוקפא על הסרט. והוא יישאר שם תמיד, גם כשהאדם בשר ודם לא יהיה יותר בין החיים.
אז לאן טוניק לוקח את החרדה הזו ?
בסרט שמתעד את הצילום בבואנוס איירס רואים את האנשים מתפשטים במקום הכי מרכזי בעיר, רצים ברחובות ערומים ומאושרים, מצייתים להוראות המפיקים. הם מביטים למצלמה בעיניים, אם הם מתבקשים לעשות זאת. אין מבוכה, אין חרדה. אולי רק הצורך הזה בהנצחה, ברגע המיוחד הזה בו הם הופכים להיות חלק מיצירת אמנות.

ביקרתי גם במוזיאון לאמנות עכשווית, שם התרשמתי במיוחד מצלם בשם Hans Peter Feldmann, אותו לא הכרתי ועליו יהיה לא עוד מה להגיד. יש לו תערוכה בשם "מאה שנים", בה הוא מציג 100 צילומים של אנשים שונים, מגיל אפס עד מאה. בתוך מרחב המחייה שלהם, בבתים, בחצרות, ליד המכונית.
השנים חולפות על פניהם של גברים, נשים וילדים. הזמן מותיר אותותיו, משנה את החזות של משפחת האדם.

 

 

הלכתי קילומטרים ברגל, לא מפסיקה להנות לרגע מהיופי שעטף אותי מכל עבר. המודעות לאסטטיקה בכל כל כך חזקה וניכרת בכל פינה, בכל חלון ראווה, בכל מנה שמגישים בבארים הכי פשוטים. אולי זה החיבור לשורשים, לנופי הילדות. אני די בטוחה שלא רק.
לא רוצה לסכם כי לא רוצה להפסיק לחיות את החוויה הזו. אבל, אסיים בהערה מאוד חשובה: בברסלונה מדברים קטאלנית, השלטים בקטאלנית, השמות של המנות במסעדות בקטאלנית. אז אם מישהו מהקוראים את הרשימה הזו מתכנן לנסוע לשם ולא יודע קטאלנית, אני מתנדבת ללוות אותו/ה. לא בשבילי. כדי שלא תלכו שם לאיבוד, בג'ונגל הקטאלוני.

 

                        

 

ברסלונה יומנמסע – חלק שני

ועכשיו, קצת אמנות (איך אפשר בלי …)

ברסלונה היא עיר מרתקת במיוחד לאנשים שהאמנות קרובה לליבם: בעיר הזו נולדו ויצרו גאודי, פיקאסו ומירו. והעיר יודעת לחלוק כבוד לגאונים שלה.

במוזיאון פיקאסו אפשר לראות גם עבודות מוכרות פחות. פשוט להתעלף מהגאוניות של פיקאסו בן ה- 14, מהרישומים העדינים שלו, שם כבר רואים את מגע היד שלו, את הכשרון העצום, לפני שלמד ולפני שנהייה אמן די ממוסחר ואחד המוכרים בעולם.
פיקאסו עשה מחקר על הציור המוכר של ולסקס – לס מנינס
פיקאסו לקח את הציור ופירק אותו לגורמים, הרכיב וצייר מחדש. ציור אחד "שלם" גדול וכמה ציורים קטנים יותר, חלקם שחור-לבן, חלקם צבעוניים יותר. כולם פרטים מתוך הציור המתפרק.
ויש שם את התקופה הכחולה שלו והציורים הגרנדיוזיים – רנסנסיים, שצייר בתחילת דרכו כי אבא שלו ציפה שכך יצייר.

 

                       

                                                              Las Meninas, Velazquez

 

                     

                                                       Las Meninas, Picasso

אצל מירו מעניין לראות את התפתחות הסגנון היחודי שלו: ההשפעות השונות של הזרמים האמנותיים בראשית דרכו, הגישושים אחר "כתב יד" משלו, הדרך אל המינימליזם, הקווים המעטים שאומרים כל כך הרבה.
ולמטה, בקומה התחתונה, אליה לא כולם מגיעים, (סתם כי השילוט לא מספיק טוב וקל לפספס את זה) אולם גדול עם עבודות של אמנים רבים וחשובים ממקומות שונים בעולם.
אמנים שתרמו עבודות למוזיאון מירו, כהומאז' לאמן הענק הזה.

 

     

 

גאודי היה ארכיטקט מחונן, שעיצב בניינים בעלי אופי לא שגרתי: האיש לא אהב קווים ישרים, הבניינים מלאים פיתולים ופרטים פיסוליים, צבעוניות מעניינת. מה שגאוני בסגנון הבנייה של גאודי, הוא שעל אף העיצוב המורכב והלא שגרתי, הבניינים עומדים בסטנדרטים המחמירים ביותר של בנייה. המבנה של הכנסיה המפורסמת שגאודי תכנן אך לא סיים בחייו – La Sagrada Familia הוא פלא ארכיטקטוני, כמו יתר הבניינים שהוא תכנן: התוכניות שלו נבדקו בעזרת מכשור ומחשוב מתקדם ביותר והתברר, שהתוכניות של גאודי מדוייקות ועובדות, הכל מתאים לחישובים מתמטיים משוכללים שמחשבים יודעים לבצע, אך גאודי כמובן תכנן הכל על נייר ובעזרת שיטה מיוחדת שהוא פיתח, הוא בנה מודלים עם שקיות חול, כך הוא בדק את עמידות הבניינים בפני חוקי הכבידה.

 

  

                                                             Casa Mila – La Pedrera

 

                                                           La Pedrera – הגג

                              

                                                                    Casa Batllo

גואל היה מעשירי ברסלונה, והוא ביקש מגאודי לתכנן ולעצב אזור מגורים מפואר באזור ירוק, עבור משפחות עשירות כמו שלו. הפרוייקט לא הצליח (כנראה טעות שיווקית או משהו) אבל פארק גואל נבנה, וגם מספר בתים.

 

              

                                                                    Park Guell

ברסלונה יומנמסע – חלק ראשון

איזו עיר, ברסלונה…

ארבעה ימים בהחלט לא הספיקו, הרבה מה לספר והרבה מה להראות.
זה יהיה בהמשכים. זה הראשון.

עיר תוססת, אבל לא עצבנית. יפה ואסטטית, גדושה בבניינים יפים-יפים, אנשים לבושים בתשומת לב. בתי קפה ומסעדות בכל פינה, אוכל כל כך טעים ומגוון. והשפה המיוחדת הזו, קטאלנית, שפה שהיא ערבוב של ספרדית-לטינית-צרפתית. מתנגנת, חזקה, נעימה לאוזן.
והים והנמל, והבריזה שמגיעה מהים ומקלה על החום הלא-צנוע, כמעט חום תל אביבי. ואולי מה שעושה את החום ליותר נסבל זה המדרכות הרחבות, העצים הגבוהים והירוקים, האנשים שלא ממהרים ולא נתקלים בך, שלא נצמדים אלייך ומזיעים עלייך. או עצם היותך תייר נטול דאגות מקומיות.

                           

צילום: דור שחף

   

עיר עשירה אבל לא מנקרת עיניים. וכמו בכל עיר גדולה, מצד אחד – מכוניות חדישות ומבריקות, חנויות יוקרתיות; ומצד שני – קבצנים, אנשים מעוותים ונכים שהטבע התאכזר אליהם.

בשבילי, לנסוע לספרד זה כמו להיכנס לתוך מכונת זמן: כל כך מזכירה לי את עיר הולדתי היפה לא פחות: העצים לאורך השדרות, הבניינים היפים, הדודות המבוגרות שעולות לאוטובוס לבושות חליפות בצבעים בהירים, כיאה לעונת הקיץ, עם עגילים ושרשרת תואמים, צבע הנעליים מתאים לצבע התיק שתלוי מהיד, מניפה ביד השניה.
השוק הסגור, מחולק לפי אזורים: דוכני הנקניקים ודוכני הגבינות ודוכני הירקות ודוכני הפירות והמיצים והדגים ופרות הים והבשר והלחם ומה לא.

 

      

 

וחנויות הספרים הגדולות ומלאות כל טוב. בתי הקפה אפופי עשן, שם אפשר לשבת שעות ליד שולחן קטן על כוס קפה וסנדוויץ מאוד לא כשר. ובבתי הקפה, מלצרים מקצועיים מגישים לך בחיוך, בלי לחץ. הם לא מצפים לטיפ, יש להם משכורת מכובדת.