Monthly Archives

יולי 2003

האיש הזה

 

היה איש שאהב כל כך את החיים, שבלע אותם בטרוף, עד שלא יכול היה להכיל יותר את עצמו. לא רצה או לא יכל להתמודד עם החיים ומת. מוקדם מדי בשבילו, מוקדם מדי בשביל אלה שאהבו אותו.

לאיש הזה הייתה רגישות לאור ולצבע וליופי. הוא אהב לצלם. הוא ידע ואהב להסתכל מסביב ולהקפיא רגעים קסומים. לא היו לו מחשבות ולא זמן ליומרות אמנותיות. לא הכיר זרמים אמנותיים, את תולדות הצילום או תיאוריות פילוסופיות. התהלך בעולם וצילם. הוא צילם במצלמה פשוטה ובכלל לא מתוחכמת.

האיש הזה הותיר אחריו אלפי צילומים, כמה טובים, כמה סתמיים, הרבה משנים צבעם, נהרסים.

כשהייתי בת עשר הוא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי.
אני חייבת לו הרבה, ולא היה לי מספיק זמן לידו כדי להודות לו על המתנה הענקית הזו שהוריש לי: האהבה והרגישות ליופי, לצבע, לתנועה. האהבה לצילום.

אני נותנת לו כאן במה קטנה, וגם אומרת תודה, אבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

מירב הימן – בית הבליעה

מירב הימן פרסמה מודעה באינטרנט ובעיתון, בה היא פנתה לאנשים, זוגות או משפחות להשתתף בארוחה מצולמת, לפרוייקט אמנותי.
היא בחרה מספר משתתפים מתוך אלה שהסכימו להשתתף בפרוייקט וליהקה אותם בהרכבים שונים לשש משפחות פיקטיביות, כל משפחה מורכבת בצורה שונה: משפחה מסורתית של אבא, אמא ושני ילדים, משפחה של שתי סבתות ושני נכדים, משפחה של שתי אימהות, דודה ושלושה ילדים.
לצילומים התבקשו המשתתפים להגיע לבושים בצבע מסויים, לאכול באופן טבעי אבל בדממה ולסיים את הארוחה תוך עשרים דקות.
הארוחות צולמו בשוט אחד, ללא חזרות. העריכה היחידה שהימן עשתה לאחר הצילום הייתה הקרנת הצילומים בהילוך אחורי מואץ.

על שולחן ארוך מוצבים חמישה מוניטורים, כל אחד מהם מקרין ארוחה בצבע אחר: צהובה, כתומה, אדומה, שחורה ולבנה. הארוחות מתחילות ומסתיימות ביחד, הן מוקרנות בלופ, הסאונד שמלווה אותן מורכב מהקולות שעולים משולחן האוכל: קולות מתכתיים, של כלים שזזים מפה לשם, ללא קולות אנושיים כלשהם.

הארוחה השישית מוקרנת על קיר נפרד. הארוחה הזו מתרחשת תוך כדי ריצה של המשפחה בנוף, הם אוכלים מתוך שקיות: במבה, ביסלי, פחיות שתייה.

הימן מתייחסת בעבודה זו אל פנטזיה של אינטימיות שמתרחשת בחיק המשפחה.

הישיבה הזו מסביב לשולחן, שבהרבה משפחות היא הרגע היחיד בו כולם יושבים ביחד, אוכלים ביחד, מדברים, מתקשרים; הופכת לרגעים ריקים מתוכן ומכל אינטימיות משפחתית: המשתתפים הם שחקנים בהצגה מתוכננת ומתוזמנת היטב, הם ממלאים תפקיד של "אוכלים" בלבד, לא מדברים, רק משחקים תפקיד בהמי בלבד: ממלאים את הקיבה שלהם.

התערוכה מוצגת במוזיאון הרצליה

בית נודד – שרון פז

עבודת הוידיאו של שרון פז Home Wandering מבקשת להגדיר מחדש את מושג הבית.

חדר של בית שיכול להיות כל בית, עם שני חלונות דרכם נשקף הנוף. הפריים לא משתנה, החדר סטטי. בחלונות רץ סרט נוף, כזה שרואים כשמסתכלים מבעד לחלון ברכבת או במכונית. הבית לא זז. זה הנוף שחולף על פני הבית.

השינוי שמתרחש בתוך הבית קורה כמעט מבלי שמרגישים אותו: הבית מתפשט ממושגיו, גם ויזואלית. החפצים שבו נעלמים, הם נוטשים אותו.

החפצים המעטים שנותרים בחדר מכוסים, לא רואים אותם, לא שמישים. האור בפינה נכבה. ובחוץ, הנוף ממשיך את המרוץ שלו. אדיש לחלוטין למה שקורה בפנים.

זווית הראיה, מהפנים אל החוץ, שואלת שאלות על המקום הזה שנקרא בית, איך אנחנו תופסים את המרחב המוגן הזה, כמה החוץ חודר פנימה אל תוכו, היכן מתרחשים השינויים ואיך שוכני הבית חווים אותם.

             

 

            

 

             

 

            

             

התערוכה מוצגת במוזיאון הרצליה

 

 

דואן מייקלס

בתולדות הצילום העכשווי, מעטים הם הצלמים שהיוו נקודת מפנה בהתפתחות השפה הצילומית: דואן מייקלס הוא אחד מאותם צלמים. מייקלס נולד ב- 1932 בפנסילבניה, ארה"ב. למד אמנות באוניברסיטת דנבר ועיצוב בניו יורק.
הוא צילם את צילומיו הראשונים בשנת 1958 בביקור בברית המועצות. מאז עבד כצלם פרילנסר מקצועי עבור המגזינים המוכרים והנחשבים ביותר בתעשייה.
מייקלס לא למד מעולם צילום, וכפי שהוא בעצמו ציין בהזדמנויות רבות – עובדה זו רק סייעה לו בהתפתחות השפה הצילומית שלו: הוא מגיע אל הצילום ללא ידע מוקדם על מה נהוג ומה רצוי לעשות. כך, הגישה שלו יכולה להיות הרבה יותר פתוחה, סקרנית וחוקרת.

 

"And in not learning the rules, I was free. I always say, you're either defined by the medium or you redefine the medium in terms of your needs."

הוא עושה שימוש בטכניקות של צילום מעובד. מתוך הפרספקטיבה של שימוש אינטנסיבי במחשבים, זה נראה היום כדבר של מה-בכך, אבל הטכניקות של מייקלס הן טכניקות מסורתיות של צילום: שעות רבות של עבודה מדוייקת במעבדה, שעות של לימוד, ניסוי וטעייה.
מייקלס השכיל לפתח קריירה מוצלחת מאוד כצלם, מבלי לדעת הרבה על מגבלות וטכניקות צילומיות. הוא עוסק בלי הרף בבדיקה והמצאת המהות של הדימוי הצילומי. כאשר מייקלס החל לצלם בראשית שנות ה- 60, הגישה הצילומית הרווחת הייתה תיאור המציאות על גווניה ונושאיה השונים.
מייקלס פיתח סגנון ייחודי. ראשית בסדרות שלו, עליהן החל לעבוד בשנת 1966. הסדרות מעלות שאלות בנושאים כמו אוטונומיה ויעילות של הדימוי היחיד יחד עם הבימוי של הסצנה הצילומית, גישה שתקבל משנה חשיבות ותוקף בזמן הופעת הגישות הפוסטמודרניות באמנות בשנות ה- 80.

 

                           

                         

                          

                          

                           

                           

 

ייחודו של מייקלס בא לידי ביטוי בפן נוסף של עבודתו האמנותית: משנת 74 משלב טקסטים בגוף העבודה שלו. הטקסטים באים לחזק ולהדגיש את האימג' הצילומי.

 

             

           

מייקלס הוא משורר, פילוסוף וצלם. הוא מצליח לשלב את שלושת המוזות האלה אל תוך גוף עבודה ייחודי ומיוחד. הטקסטים שלו, שמופיעים ליד הצילומים, מתקבצים לסיפור אחד ויוצרים עבודה מעוררת מחשבה על מהות החיים, התמודדות עם פחדים קיומיים ומבט נוקב אל תוך נפש האדם.
מייקלס הפנה את מצלמות וחזונו פנימה, בניסיון להתמודד ולתאר את הנופים הלא מוחשיים של פחדיו, רגשותיו, תשוקותיו וחלומותיו. 

 

             

 


 

ברברה קרוגר

שנים רבות עבדה ברברה קרוגר בשוק הפרסום כארט דירקטורית, עורכת צילום ומעצבת גראפית. בעבודת האמנות שלה עושה קרוגר שימוש מובהק בשפה האגרסיבית והכוחנית של הפרסום והשיווק על מנת לשאול שאלות, לעורר מחשבות, להחדיר את המסרים שלה.
קרוגרבנתה את השפה האמנותית שלה כפי שבונים מותג בשוק הפרסום. ברור שהיא מבינה לעומק את השפה הפרסומית, היא יודעת היטב איך עושים מסע פרסום, איך בונים מותג מאפס ומריצים אותו, מפרסמים אותו, מחדירים אותו באגרסיביות לשוק. היא יודעת היטב איך ומה יזכור הצרכן: מסר אחד, צבעים בסיסיים. לוגו, צילומים ברורים עם אובייקט אחד או שניים.
העבודה שלה היא קונסיסטנטית מבחינה ויזואלית: צילומים שהיא לוקחת מתוך כתבי עת נחשבים ומוכרים, עליהם היא מניחה קוביות אדומות עם טקסטים בצבע שחור או לבן. תמיד אותו פונט. תמיד אותם צבעים. האימג'ים בהם היא משתמשת דומים בויזואל שלהם. הטקסטים חד-משמעיים, ישירים, בוטים. עיקרון ה- one idea, one message. המסר מועבר כסלוגן. ישיר. מיידי. לא צריך לנתח ולהבין אותו. הוא ברור, חד, נכנס ישר לתוך התודעה.

אני קונה משמע אני קיים


היא עושה שימוש בקלישאות, בתרבות המונים, סטריאוטיפים תרבותיים, על מנת לקבוע את האופי הכוחני של הייצוג ההמוני ולשאול שאלות אודותיו. היא בודקת את הייצוג של הכוח דרך אימג'ינג של מדיה המונית. היא מאמצת את שפת תקשורת ההמונים, מפרקת אותה באופן מילולי וחזותי, משנה את המשמעות ושואלת שאלות שנשארות חקוקות בזכרון ופוגעות ישר בבטן הרכה.

ברברה קרוגר היא אמנית פוסטמודרנית, פמינסיטית, פוליטית. בעבודה האמנותית שלה היא מנצלת היטב את

הידע הרב שלה בשוק הצרכנות והפרסום על מנת להחדיר את המסרים שלה: שאלות נוקבות על תפקיד האישה בחברה, השימוש בגוף הנשי כאובייקט תשוקה בשוק הצרכני, אלימות, צרכנות,  זהות, מיניות.
העבודה שלה בודקת איך הייצוג של המדיה מחזק ומעמיק את ההבדלים המגדריים. באופן מסורתי, נשים מוצגות בפרסום ובקולנוע כאובייקט תשוקה גברי. כאשר האישה היא זו שמסומנת כאובייקט הצרכני, היא הופכת לסובייקט, אבל, היא עדיין מוצגת כאובייקט תשוקה – מכוון לנשים, מתוך פרשנות גברית.

הגוף שלך הוא שדה קרב Your Body is a Battleground

בעבודה זו עושה קרוגר שימוש בפנים של דוגמנית, אותן היא חוצה לאזורים שונים: ימין ושמאל הם פוזיטיב ונגטיב של אותה תמונה, התמונה חצויה לרוחב על ידי הטקסט: הגוף שלך הוא שדה קרב.

בעבודה זו קרוגר יוצאת נגד התפיסה הקלאסית בה הסימטריה היא הביטוי האולטימטיבי של היופי הנשי, תפיסה שקיבלה משנה תוקף על ידי המדיה ושוק הפרסום.

It's a small world but not if you have to clean it

זה עולם קטן אבל לא כאשר את צריכה לנקות אותו.


המסר כל כך ברור, השימוש החכם כל כך בטקסט מוכר (זה עולם קטן), אליו מוסיפה קרוגר הסבר קצר וקולע כל כך המדבר על תפקיד האישה, חשיבות התפקיד של האישה בבית ובעולם בכלל. טקסט טעון כל כך, פשוט כל כך וחד משמעי כל כך.