Monthly Archives

יוני 2003

ארטיק 5

במוזיאון רמת גן מוצגת תערוכה רבת משתתפים של זוכי מלגת שרת לאמנים צעירים.
האמת, צריך להגיע לשם מספר פעמים כדי לראות את כל העבודות בתשומת לב הראויה לעבודת אמנות.

מגיע לכל בן אדם שמציג, ולא משנה מה דעתו של הצופה על העבודה, שהמבקר יקדיש כמה דקות מזמנו, להביט בעבודה.
בהתחשב במספר הרב של המציגים, העבודות מוצגות בחכמה, יש מקום לכל אחת ואחת, עם כל הכבוד המגיע להן.
טענה אחת [גדולה] יש לי למי שאצר את התערוכה: להרבה מאוד עבודות השם "ללא כותרת". הרבה אמנים קוראים כך לעבודות שלהם, אבל, למה אי אפשרת ללוות את העבודה בטקסט הסבר, כמה שורות היו מספיקות. של האוצר או של האמן. אולי כך אפשר היה להבין טיפה יותר את כוונות האמנים. גם לכאלה שעדיין לא סיימו את הדוקטורט שלהם בתולדות האמנות עם התמחות באמנות עכשווית.

בחרתי להתמקד בעבודה אחת, שמאוד הרשימה אותי: עבודה בשם "שולחן ערוך" של הילה עמרם.
בכניסה לאחד האולמות – הפתעה: שולחן ארוך ערוך לסעודה. עם כיסוי לבן, כסאות עץ משני צידי השולחן.

 

                             

על השולחן – צלחות, כוסות, אגרטלים. מרחוק זה נראה כמו שולחן חגיגי בהמתנה לאורחים.
כאשר מתקרבים – מתחילים לגלות עולם ומלואו: צלחות מעוטרות בפרחים עדינים מודבקות לשולחן. השולחן מחולק אזורים-אזורים. כל אזור – עולם ומלואו: במרכז השולחן עיגול כחול, מין אקוואריום קטן עם שני דגיגים. מתחת למים, דמות של אישה. מדי פעם היא זזה. או שהתנועה של הדגים היא זו שמזיזה אותה.

 

                          

 

אי קטן של מים גועשים, חריצים-חרכים דרכם מציצים אל תוך עולמות שבתוך בתים, גייזרים משפריצים מים, אדים עולים מתוך המים, הר קטן נישא מעל בריכה, דשא מתפרץ מתוך גביעי יין.
תחושה של הצצה – השתתפות בתוך מספר עולמות. מקומות שמוכרים אבל לא בדיוק מזוהים, מקומות שיכולים להיות בכל אזור, בכל מדינה, בכל פינה. אבל הם לא מזוהים עם מקום מוגדר.
מין מאקט של העולם: יש בו מים ושלג ודשא והרים וצמחיה ודגים ומטבחים ואנשים ישנים מתחת למים ופינות שיזוף עם שמפניה ומכונות.

 

            

            


רק אנשים לא היו שם.
וזה נורא העציב אותי.
עולם מלא באפשרויות, טבעיות וכאלה שיצר האדם. אבל האנשים אינם.

LOOK AT ME

לתערוכה הזאת יש פן אישי ומאוד רגשי עבורי, כי הבת שלי מציגה שם. אז כמובן שאני לא אוכל להיות אובייקטיבית. אבל – כשמבקרים בתערוכות אמנות, אף פעם לא יכולים להיות אובייקטיבים. בהמשך לדיון המעניין ששוקי עורר כאן ברשימות על אמנות, אנחנו מגיבים לאמנות כאשר העבודות נוגעות בנו, מעוררות בנו סוג של גירוי: רגשי, אינטלקטואלי, חושי.
קבוצה של שבע בנות צעירות מאוד (בגילאים 15-20) עובדת כבר כשלוש שנים, פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים עם מורה נפלאה, איה פלדמן.
התערוכה מגוונת, רעננה, אפשר לראות בעבודות של כל אחת מהבנות את "כתב היד" שלה. את הקו שמאפיין כל אחת מהן. כל אחת עובדת שונה: אחת עם המון צבע, אחת רק שחור-לבן, אחת עם התפרצות  רגשות, אחת מאופקת ומחושבת.
מה שהדהים אותי בתערוכה הזאת, קודם כל, היא הרצינות של הבנות. בגיל כל כך סוער מבחינה רגשית, הן נוגעות בנושאים שמעניינים אותן: דימוי גוף, הדימוי הנשי, מקומו של הפרט בעולם הענק והאינסופי, אלימות, הגוף המתכלה, הגוף החבול.
הידע הטכני הרב שלהן מאפשר להן להפליג עם הדמיון למחוזות שהראש שלהן לוקח אותן אליהם.
יש משהו בראשיתי מבחינת הגישה, הן יודעות ומכירות אמנות, עתיקה וחדשה. הן יודעות מה יוצרים עושים בעולם. הן לא מנסות להמציא שום דבר חדש. אבל הכל כל כך רענן, חדש, מעניין, בוסרי מבחינות רבות, אבל בעיקר בתחושה שהן מעבירות לצופה: החיים רק מתחילים, העולם פתוח לפניהן.
הנאה צרופה. ומגיע להן פירגון.

 

                                     
                                            מעין וייץ                                               שי הייבלום

                                                             

                                   

                                                          מאיה וסרשטרום

                 

                                       
                                                            נרקיס שחף

 

סדנת צילום תיעודי

בסדנה נחקור את נושא הצילום התיעודי.
מסה צילומית (Photo essay) הוא גוף עבודה של צילומים, שמטרתו לספר סיפור, השתלשות מאורעות, חוויות ומצבי חיים .
התיעוד הצילומי מאפשר ייצוג של המציאות והוא אמצעי לניתוח חברתי.
המטרה היא תיעוד נושא ייחודי במציאות, אבל התיעוד אינו נאיבי, אלא הוא ביטוי ותוצאה של רעיונות ומחשבות, הוא קול החיים של החוקר שמצלם כדי לזכור, לחשוב, להרגיש.

הסדנא תעסוק באופן בו מעלים רעיון לסידרה צילומית, מגבשים אותו, מנתחים אותו, חוקרים אותו ומצלמים אותו. נבין את המשמעות של צילום לכתבה מגזינית חד פעמית בסטודיו ומחוצה לו, מול סידרה תיעודית, מתמשכת.
נתבונן וננתח עבודות של צלמים מהארץ והעולם, בכל מפגש המשתתפים יקבלו משימות לביצוע, שיקדמו אותם בתהליך העבודה, תוך הדרכה מעשית, מקצועית וטכנית, שיעזרו לפתור מגוון רחב של מצבי התמודדות.
במהלך הסדנא נדון ביחס שבין הצילום התיעודי, האובייקטיבי לכאורה, לבין המבט הייחודי והאמירה האישית של כל צלם.

הסדנה היא סדנת פרוייקט, בה כל משתתף יבחר נושא לעבודה ויפתח אותו במהלך, תוך התנסות פרקטית, הנחיה אישית וקבוצתית ודיון בביקורת על העבודות.

הנושא ייבחר מתוך רשימת נושאים מוצעת על ידי המנחה או יועלה על ידי המשתתף.
במהלך הסדנה נקבל משימות שמטרתן להנחות ולהוביל את העבודה, נראה וננתח עבודות של צלמים אחרים שעוסקים בצילום תיעודי, נשמע הרצאה של צלם, נצא יחד לצילום בשטח, נראה וננתח את עבודות המשתתפים ונעקוב אחר ההתפתחות של הפרוייקט של כל משתתף ומשתתף.

טוטאלי

במוסף סוף שבוע של ידיעות פורסמה כתבה גדולה ומפרגנת על מיכל רובנר.
מיכל רובנר היא אמנית ישראלית שחיה ויוצרת בניו יורק, מוכרת ומוערכת בקנה מידה בינלאומי, נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה.
העבודה של רובנר היא מורכבת, מרתקת, מסועפת.
הכתבה התמקדה בעיקר באופן העבודה של רובנר, בהתמסרות הטוטאלית שלה אל האמנות.

מיכל רובנר הייתה פעם נשואה לאיש, כבר הרבה שנים היא בחרה בדרך חיים שהיא לא הדרך שהחברה הייתה מצפה ממנה (לא רק ממנה, מכל אחד ואחת): היא לא נשואה, לא ילדה וכנראה גם לא תלד.
כל חייה מוקדשים לאמנות. זה מה שהיא רוצה לעשות וזה מה שהיא עושה.

אנשים כמוה מעוררים בי קצת קנאה: היכולת להתמסר באופן טוטאלי לצרכים שלה, לרצונות שלה, לדחפים שלה. לעבודה המפרכת, הסיזיפית, המתסכלת והמשמחת של היצירה.

כל חיי הבוגרים אני מנסה לגשר על הפער הזה שבין חיי היומיום [מצד אחד]: ילדים, בית, פרנסה [מצד שני] והצורך המטורף הזה ליצור, לעשות רק את זה.
אולי זה סתם תירוץ, אולי חוסר כשרון, אבל מאוד ברור לי, שכשהולכים ככה בין הטיפות, אין צד אחד שיוצא מוצלח במיוחד: תמיד יש סדר עדיפויות (מסיבת הסיום של הילד בכיתה א' יותר חשובה מראיון לתוכנית טלויזיה, לך תדע איזה נזק אני אעשה לו אם לא אגיע…בחיי סיפור אמיתי) תמיד יש הפסקות, תמיד יש הפרעות. תמיד יש וויתורים, תמיד יש פשרות. אין טוטאליות. אין התמסרות מוחלטת.

כי כשאני יושבת עם הילדים שלי ומקשיבה למה קרה היום בבית הספר ובמוח שלי מתרוצצים רעיונות לפרוייקט חדש, אני לא באמת מקשיבה להם וגם לא מקדישה מחשבה עמוקה ורצינית לפרוייקט.  וכשאני יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב משהו, והבת שלי מתקשרת שאבוא לקחת אותה ע-כ-ש-י-ו מהקניון, מה אני אגיד לה? תחכי ? תבואי באוטובוס ? (בטח). וכך הלאה.

ושאף אחד לא יבין אותי לא נכון: בניגוד למאמר שהביאה כרמל על אינסטינקט אמהי, ועם כל הכבוד למחקר של דר' מאירה וייס, אני מאוד בטוחה באינסטינקט האמהי שלי. הוא הגיע לעולם יחד עם הבן שלי (שהיה מעוך וסגול וממש לא יפה בשבועות הראשונים) והכפיל את עצמו עם הולדת הבת שלי (שהייתה מדהימה ביופיה כשהיא נולדה, אבל לא קיבלה יותר אהבה ממנו…).

שבת בבוקר, יום יפה…

שנצא קצת לטייל? קמים בבוקר, בקבוק מים קרים, סוכריות חמוצות, תיק עם מצלמות וסרטים ויאללה לדרך.
יש שבתות שאנחנו הולכים לראות תערוכות. בעיר יותר קל לחנות בשבת, במשך השבוע אין זמן להגיע לירושלים, לחיפה או לעין חרוד. אז שבת זה יום טוב.
יש שבתות שמחפשים מקום נחמד – שמורת טבע, פארק לאומי, חוף – אוספים כמה חברים, מכינים קצת סנדוויצ'ים, סלטים, ונוסעים

ולמה אני מספרת את זה? כי כל פעם שנוסעים למקום כלשהו, נתקלים באותה תופעה: סיוט לנסוע בכבישים. ולא רק בגלל הנהיגה האלימה וחסרת הנימוס של הנהג הממוצע. נוסעים צפונה? על כביש החוף? פקק ליד געש-שפיים. עוד צפונה? איזור גן שמואל? פקק. צומת אלונים? פקק. בית ינאי? פקק. העוגן? פקק. מזרע? פקק. אני באמת לא הולכת למנות את כל אחת מתחנות הדלק לידן עברתי אי פעם. כל אחד יכול להוסיף כמה מההכרות הפרטית שלו.
למה הפקקים האלה? [גם] כי ליד כל תחנת דלק יש מסעדה קטנה או בית קפה, שזה נחמד מאוד. סמוך לתחנות הדלק, מרכזי קניות בגדלים שונים, שם אפשר למצוא מוצרים למשרד ולבית, רשתות אופנה, צעצועים, קוסמטיקה ועוד ועוד. מטיילים שעות בחללים הממוזגים שמציעים מכל טוב.

סמוך למרכזי הקניות, יריד. גדול או קטן, תלוי כמה שטח יש ליד. מה קורה בירידים האלה? מוכרים שם ה-כ-ל: שמלות, קישוטים לבית, צמידים ושרשראות, רהיטים לבית ולגינה, ציורים, בובות, סוגים שונים של אוכל. ואנשים מגיעים בהמוניהם וקונים. שטות פה, אוכל מקולקל שם.

ומי שלא הספיק להגיע לקניות במשך היום, מגיע לקניונים לקנות במוצ"ש, כאשר נפתחות כל החנויות, כאשר גם מי שלא נוסע בשבת כבר מותר לו להניע את הרכב. מאות ואלפי אנשים שקונים, מתעניינים במוצרים שונים, אוכלים שטויות. תרבות בילוי של קניה חסרת מעצורים: קונים מה שצריך וגם הרבה שלא צריך בכלל. קונים מה שיכולים להרשות וגם מה שלא.

ואני שואלת את עצמי: זה הדבר המעניין ביותר שאפשר לעשות בשבת, עם המשפחה, הילדים?