Browsing Category

טקסט וצילום

ככה וככה (סיפור עם צילום ומתכון)

בשבוע הראשון שלי בקיבוץ עבדתי במכבסה. בשבוע השני בבית ילדים. בשבוע השלישי במטבח.

ואז הלכתי לסדרנית עבודה ואמרתי לה שאני רוצה להשאר שם. היא שאלה אם אני לא רוצה לסיים את סבב הענפים לפני שאני מחליטה. שעוד לא עבדתי ברפת, בלול, בחדר האוכל ובבית תינוקות.

אמרתי לה שלא, שאני בטוחה. אז שאלנו את האחראי על המטבח, שלמד בישול ב"תדמור" אם יש מקום בשבילי בצוות, והוא אמר שכן, אפילו שאני ארגנטינאית (היה רוב של אורוגואיים במטבח) העיקר שאני מדברת ספרדית.

עשר שנים עבדתי במטבח. הייתה שם אוירה מדהימה. שרנו מרסדס סוסה בין הסירים, רבנו עם האקונום שלא הסכים לשנות את התפריט הקבוע, שתינו קפה מחוזק בברנדי בחורף והעברנו את משטחי העבודה לתוך המקררים בקיץ.

כל בוקר היינו מגיעים (בשש בבוקר, ברור שאחרתי) והאחראי היה מחלק תפקידים. החדשים תמיד קיבלו "הכנות" (לשטוף ולקלף ירקות, בעיקר) וככל שהוכחנו יכולת בישול, יצירתיות ורצינות, נתנו לנו אחריות: להכין ארוחת בוקר, או מרק, או את התוספת למנה העיקרית. אני הייתי צמחונית אדוקה ולמדתי מהר איך להתנהל במטבח הענק הזה. עם הזמן קיבלתי את האחריות על המנה הצמחונית, ואפילו אפשרו לי לתכנן אותה, וגם את התוספת הצמחונית.

אמנם באופן רשמי ניהל את המטבח אותו בוגר תדמור, אבל מי שניהלה אותו באמת הייתה הדסה, בשלנית מיתולוגית עם ידע עצום בבישול בייתי, אותו תרגמה לכמויות גדולות בהצלחה רבה.

אם הדסה אהבה אותך – שיתפה איתך את כל סודותיה (טוב, הרוב). אם היא לא אהבה אותך, היא מסרה לך בשמחה מתכונים שתמיד החסירה מהם מרכיבים.

הבנתי כמה למדתי כשישבנו באחת מארוחות עשר המושחתות של הצוות והיא הכתיבה למישהי מתכון ומייד ידעתי מה חסר בו.

מהדסה למדתי איך צולים חצילים על האש, ושמספיקים שני חצילים כאלה בסלט חצילים עם ארבעים חצילים שנצלו בתנור, כדי להוסיף לסלט טעם מעושן ומיוחד.

אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהדסה הוא לסמוך על האינטואיציה שלי. להמציא, להיות יצירתית ולא לפחד לנסות.

היא לימדה אותי להשתמש בחושים שלי כדי לעשות אוכל טעים. להריח, לטעום. לדמיין איך זה ייצא. להעיז. כשהייתי שואלת אותה, כמה מלח לשים ברוטב הלבן שאני מכינה לפשטידה (פעם היה רוטב לבן בפשטידות, סליחה, בקישים) היא הייתה עונה, ככה וככה.

כמעט כל יום הכנו פשטידה, על אותו בסיס של רוטב לבן, ירקות משתנים וביצים. לארוחה של שישי, שהייתה צריכה להיות מיוחדת וחגיגית, היינו מוסיפים בצק ומילוי שונה.

חדר האוכל בקיבוץ, שנות ה 90

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה המתכון, כמובטח

אחד הקישים האהובים עליי, בגירסה אישית שלי, את הבצק לימדה אותי הדסה, כמובן

Tarta pascualina (קיש תרד בסגנון ארגנטינאי) 

לתבנית 24

בצק:

ביחס של 3 קמח, 2 חמאה, 1 יוגורט או גבינה או שמנת חמוצה, מלח ופלפל

מילוי:

תרד או מנגולד, מאודה, קצוץ (אפשר במעבד מזון) ומסונן (אפשר להכין יום מראש ולשמור במקרר על מסננת)

בצל בפרוסות

פלפל אדום חתוך בקוביות קטנות

פרמזן מגורר

2 ביצים

מלח, פלפל, אגוז מוסקט מגורר

ההכנה:

לשים את הבצק במערבל מזון עם וו גיטרה, רק עד שהוא הופך לכדור. המגע צריך להיות רך ולא דביק. פורסים חצי מהכמות בתבנית עגולה, (את החלק השני שומרים עטוף במקרר), דוקרים במזלג, מכסים ושולחים אותו להתקרר קצת.

מחממים תנור ל- 200 מעלות ואופים את הבצק עד שהוא מתחיל להשחים מעט – כעשר דקות.

מטגנים את הבצל והפלפלים במעט שמן, מקררים.

מוסיפים את המנגולד או התרד הקצוץ והמסונן, מערבבים יחד עם הפרמזן והביצים.

מסדרים את המילוי על הבצק, מרדדים את החלק השני של הבצק ומסדרים אותו יפה על המילוי, דוקרים במזלג ומברישים בביצה טרופה עם קצת מים. אפשר לפזר קצח או שומשום מעל.

מחזירים לתנור לעוד כארבעים דקות.

הולך טוב עם סלט עגבניות מטובלות בשמן זית, מלח ופלפל וקצת אורגנו.

בתיאבון 🙂

 

הכל קשור

מחר – 25 לנובמבר – מציינים בכל העולם את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים

(ובמקרה או לא – גם את יום ההולדת שלי)

מאירועי השבוע האחרון ומה שיביא השבוע הקרוב:

קמפיין #זו_יכולה_להיות_אני #saloona הכנסו לצפייה בכל המשתתפות, ושתפו. זה המאבק של כולנו. >> https://goo.gl/wh7RYr

מחר, פתיחה של תערוכה בוינה בה אני מציגה עבודת וידיאו ארט, כל הפרטים כאן

 

בראשון בערב, תערוכת גיבורות באודיטוריום ספיר בכפר סבא, בפעם האחרונה, כל הפרטים כאן

וזה אמנם קרה בשבוע שעבר, התראיינתי לטלויזיה על תערוכת "אמנות אסורה" במוזיאון חיפה כל הפרטים כאן

 

אמנות מסוכנת

בדרך לאולפנים של הטלויזיה החינוכית (ז"ל) נזכרתי בנסיעה לשם לפני כ- 7 שנים, שנתיים לפני שהצגתי את תערוכת גיבורות בפעם הראשונה.

חדר האיפור נראה בדיוק כמו אז, מאוד התרגשתי כשאחת המאפרות שאלה: את הצלמת שצילמה נשים נפגעות אלימות מינית, נכון?

בחדר ההמתנה פגשתי את המראיין, שקבע מראש שהוא לא מאמין שאמנות יכולה לשנות משהו.

(אבל נדבר על זה בשידור. כן. בטח)

ואז הגיעה האוצרת הראשית של המוזיאון, סווטלנה ריינגולד, ומרואיינים נוספים, ביניהם יחזקאל לזרוב (התנהגתי קצת כמו אחרונת המעריצות) הכשרוני והמקסים.

הזכרתי לו שלפני כך וכך שנים, כשאני הייתי תלמידה בקמרה אובסקורה והוא רקדן באנסמבל בת שבע, עשינו פרוייקט (פורץ דרך בראשוניות שלו) עם האנסמבל.

לקח לי שלושה ימים לעכל את המכבש שעבר עלינו שם, על סווטלנה ועלי, ממנו יצאנו מבולבלות ומופתעות (מאוד לא לטובה) ולהושיב את עצמי לראות את השידור שאישי היקר הקליט.

שלושה ימים אני מגלגלת בראש את מה שהיה שם, כועסת על עצמי שלא עניתי, שלא אמרתי מספיק, שלא קמתי והלכתי.

הייתי כל כך נינוחה, זו לא הפעם הראשונה שאני מתראיינת בטלויזיה, פטפטתי הרגע עם איש שאני ממש מעריכה והייתה לי הזדמנות להגיד לו את זה, האנשים נחמדים, לא איפרו אותי יותר מדי ואני נראית די בסדר.

ואז הכניסו אותנו לאולפן הקפוא (!!!) ואיש כוחני וגס רוח בקושי נתן לנו לדבר.

(אולי לא מציגים אותך בגלל איכות עבודתך? ג'יזס, ראית עבודות שלי? מה אתה יודע עליי?)

ללא הודעה מוקדמת הפסיקו את סווטלנה באמצע משפט וכשהסתכלנו עליו בתמהון (מה? זהו?) הוא הסביר לנו שזה היה אייטם של חמש (!!) דקות ונתן לנו להבין שאנחנו, איך להגיד? לא ידענו לנצל אותן.

איכשהו, אני מקווה שהמסר עבר, וזה מה שחשוב באמת: יש תערוכה חשובה ויפה במוזיאון חיפה "אמנות מסוכנת".

בואו לראות !

 

פורטרט ציבורי

כשתכננו את הטיול שלנו לנפולי (קצר, קצר מדי) עלתה בי מחשבה, מה אני רוצה לצלם שם, כי בטיולים אני צמודה למצלמה, מה שלא קורה ביומיום. ואם אני כבר סוחבת את המשקל של המצלמה, אז שיהיה לי נושא בראש.

המחשבה התגלגלה לה והפתיעה אותי: אנשים. פורטרטים. מרחוק, ב"גניבה".

איך אנשים ? איך אנשים מרחוק ?

שנים אני מדברת על כך שכדי לצלם אישה (או איש) אני צריכה להכיר אותה, ללמוד אותה, להרגיש אותה, לראות מקרוב את המחוות הקטנות שהגוף שלה מגלה לי, גם כשהיא לא מוציאה קול.

אמנם אני מסתדרת באיטלקית (אני מדברת בספרדית והם עונים לי באיטלקית, מבינים יופי אחד את השני). אבל – כולה שלושה ימים ועם בנזוג היפראקטיבי – סביר להניח שלא יהיה לי זמן לנהל שיחות נפש עם אנשים מזדמנים ברחוב.

אז תצלמי מרחוק, המשיכה המחשבה להפתיע אותי.

שאני אגנוב פורטרטים ? ככה ברחוב ? בלי בושה ?

(צילמתי לא מעט אנשים במקומות שונים בעולם, כשאני מבקשת רשות, יוצרת קשר מינימלי, אפילו נותנת תמורה קטנה)

שווה ניסיון, מקסימום תצלמי רחובות יפים, אוכל טעים, נופים מהממים (גם זה, ברור שגם זה)

 

האמת, זה היה תענוג, המשכתי להפתיע את עצמי, לא רק במחשבה, אלא במבט השונה שאימצתי בטיול הזה.

הפכתי לציידת – גנבת: כל הזמן דרוכה, המבט תזזיתי, מתביית על עיניים, ידיים, מחוות גוף. הראש פועל בלי הרף.

 

הרגשתי שהחיפוש הזה מפעיל לי את החושים באופן שונה לגמרי.

זה כמובן לא מחליף את הצילום האינטימי, האישי, העמוק. שם אני כולי לב, רגש.

אבל זו הייתה חוויה אחרת, ואני בטוחה שעוד אחזור עליה. אולי אפילו קרוב לבית.