Browsing Category

טקסט וצילום

פאולינה

בספטמבר כבר אפשר לדמיין את הקייץ.

בימים המעטים שלא יורד גשם, לאחר מנוחת הצהריים, אנדרס יוצא אל המרפסת ומתיישב על כסא העץ שלו, הצמוד לקיר. הוא משעין את היד השמאלית על השולחן הקטן, ובידו הימנית, היציבה,טובל עוגיה מתוקה בתוך התה החם שרוסיטה מזגה ברגע שהיא ראתה אותו יוצא מחדר השינה.

התאנה מתחילה להראות סימני עירנות.

עדיין אי אפשר להריח אותה, ועוד אין בכלל פירות. אבל יש בה עלים גדולים ירוקים ובשרניים, וביום ראשון תגיע הילדה ואנדרס ישב בכסא שלו ויסתכל עליה, מתרוצצת בגינה, משחקת עם טאבו הכלב, מטפסת על הסולם ועל ענפי העץ, כמו קוף היא מטפסת, עד שהיא מגיעה לצמרת, מתיישבת על ענף אחד מוצק ורחב, וקוראת לו: אנדרס, יש כבר פירות קטנים וירוקים בעץ, בוא תראה.

כשכולם עסוקים בתוך הבית הקטן, שיודע להכיל כל כך הרבה אנשים בלי להרגיש צפוף, מבשלים, מדברים או קוראים ספרים, אנדרס שומר על הילדה. הוא לא אומר לה, כי גם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עוד נחשב לזר ועוין במשפחה הזו, ואין לו זכות להגיד לה, אבל הוא אוהב אותה, והוא אוהב לשבת בחוץ ולהסתכל עליה, שלא תיפגע, שהכלב לא יחנוק אותה מרוב אהבה, שלא תיפול, שלא תאכל יותר מדי תאנים ותכאב לה הבטן.

אנדרס מסיים לשתות את כוס התה שלו, בה הוא טבל את אותן עוגיות מתוקות שרוסיטה אופה כבר עשרים שנה, ולא קם מהכסא שעות ארוכות. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא לא מרגיש צורך לשמוע רדיו, או לראות טלויזיה, הוא מעדיף להקשיב לקולות הציפורים, ורחש הרוח בעלים, ונביחות הכלב.

רק ספטמבר, וכבר חם באופן חריג ומפתיע. לקראת ערב האויר מתמלא בחשמל מבשר רעות. אנדרס יושב בכסא שלו ומביט על הענפים החזקים של התאנה רוקדים ברוח שהולכת ומתחזקת. הוא מרגיש איך העולם סביבו רועד, מתחיל להריח את טיפות הגשם הראשונות, רואה את טאבו הכלב רץ ביללות אל תוך הבית, שומע את רוסיטה מציעה לו חתיכת בשר שתרגיע אותו.

אנדרס עוצם עיניים ומרגיש את הקרירות הנעימה מתפשטת בגוף שלו, שהולך ומתקרר.

הוא שומע את פאולינה קוראת לו מרחוק.

פאולינה היפה.

אנדרס האמין בכל ליבו במהפכה של טרוצקי. אבל היא נכשלה מול כוחו האדיר של סטלין והוא הבין שגם עליו לוותר ועלה על האניה הראשונה שהפליגה לאמריקה.

אל ביתה של משפחת פירוצקי המכובדת מביאים אותו, רעב וחולה, פליטים ותיקים ממנו שהספיקו להתיידד עם תושבי רוסריו הקטנה והמשפחתית.

פאולינה צעירה ויפה כל כך, גם היא האמינה במהפכה, אבל היא אמא לשני ילדים וכבר אין לה זמן לחלומות. בעלה הוא יהודי שומר מצוות שמדיף ריח זיקנה. היא מטפלת באנדרס במסירות עד שהוא מבריא ומתחזק. שעות ארוכות הם מדברים על המולדת הרחוקה והחלום לשנות עולם.

לואי בוכה בחדר שלו. הבכי שלו חרישי, אבל אמא מסוגלת לשמוע את הבן שלה כואב גם כשהוא לא משמיע קול. אנדרס מלווה את פאולינה לבית החולים, ולאחר בדיקה קצרה מכניסים את לואי לחדר הניתוח.

פאולינה יוצאת סוערת אל הרחוב. כל כך חם ולח. רוסריו שוממה בשעה הזו, עוד מעט השמש תשקע וגברים יצאו אל מפתן הדלת, לבושים בגופיה לבנה, מכנסיים רחבים מכותנה אפורה, שרפרף קטן ביד אחת, מַאטֱה ביד השניה. שעות ארוכות הם יושבים שם, משוחחים מדלת לדלת, מעבר לכביש צר שמכוניות מעטות חולפות בו.

הנשים יוצאות גם הן, עומדות בפינות הרחוב ומרכלות על הפליטים הרוסים, הגויים, ועל הבושה. איך משפחה מכובדת ומה יהיה על שמירת המצוות, ואיך יסתכלו להם בעיניים בשבת בבית הכנסת.

אבל כעת שעת הסייסטה. ובשעת הסייסטה שומרים על שקט. כולם שוכבים מעולפים מחום במיטות שלהם.

פאולינה מחזיקה את ידו של אנדרס ובכוח לא אופייני לה היא מושכת אותו, בצעדים מהירים, אל תחנת הרכבת.

החיים היו נעימים ושקטים בבית הקטן שמחוץ לעיר.

אנדרס מתעורר לרגע, הגשם כבר מצליף בכוח על הפנים שלו.

מות נשיקה זה מוות ששמור לאנשים טובים, הוא אומר לעצמו.

נושא לחלום

כשהיית ילדה קטנה וסחבו אותך כמו בובה ממדינה למדינה, היה לך קשה להרדם במיטה חדשה. פחדת ממפלצות, מגנבים, ממחבלים, מזרים. כל רשרוש נשמע לך כמו פלישה. לא הכרת את הקולות האלה שהאוזן, האף והעיניים מתרגלים אליהם אחרי תקופה שישנים באותה מיטה, באותו בית.

היית מתעוררת באמצע הלילה, משוכנעת שעוד שניה יתנפלו עליך עם סכין, אקדח, משהו מאיים ומפחיד. שכבת מאובנת במיטה, מנסה להקשיב, לפענח את הרעשים החשודים, את התנועה החטופה שראית בדלת, את הריח המוזר שעמד באויר.

היית כל כך קטנה במיטה הגדולה הזאת, כל כך לבד בחושך המעיק הזה. ובכלל לא חשבת שאת יכולה לקרוא להורים.

עברו שנים (בטח שניות) והבנת שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לעצום עיניים. לעשות כמה שפחות רעש. לנסות לישון. אבל היית מפוחדת וערנית ולא הצלחת להרדם. אז התחלת לספר לעצמך סיפורים. למשל סיפורי אהבה. איך הילד הקנדי ההוא מהאולפן מזמין אותך לסרט. שם הוא מחבק אותך ואומר לך חצי אנגלית חצי עברית שאת כל כך יפה והוא אוהב אותך. חמימות נעימה פשטה בראש שלך ולאט לאט נרדמת. או שאולי העייפות הכריעה אותך.

באור הדברים נראים אחרת. אבל בלילה, כאשר באו המפלצות, את המצאת לך סיפורים שנמשכו אל תוך השינה הנעימה והעוטפת.

.

רקל

כשסבתא רקל מתה, הלכתי לסדרנית העבודה והודעתי לה שסבתא שלי מתה ושאני נוסעת לאמא שלי.

היא כעסה עליי, איך היא תמצא ככה ברגע האחרון מחליפה למחר. מישהי שיכולה לעבוד במטבח. לא סתם עובדת, אלא אחת שיכולה לבשל אוכל צמחוני טעים, לא משהו פשוט, לבשל אוכל למאתיים איש.

היא גם לא הבינה למה אני צריכה לנסוע לאמא שלי לרמת השרון, כשסבתא מתה בארגנטינה לפני שלושה ימים, (אבל רק עכשיו הודיעו לנו). ומתי תחזרי, את נוסעת לארגנטינה ללוויה שלה?

כל הדרך לרמת השרון, שלושה אוטובוסים, אני חושבת על הנסיעות באוטובוס מבואנוס איירס לרוסריו, אני וסבתא באוטובוס מיוחד כזה, שנוסע מרחקים ארוכים, יום שלם באוטובוס, בדרך לחופשת קיץ ברוסריו, אצל דודה פלורה.

היינו הולכות לחוף הים, ולאכול גלידה, וסבתא רקל הרשתה לי ללכת לישון מאוחר ולצחוק יחד איתן מהבדיחות הגסות שהן היו מספרות.

אמא סיפרה לי, שבאחת מחופשות הקיץ ברוסריו, סבתא רקל לקחה אותי לסרט "למבוגרים בלבד". היא הסבירה לי שהיא לא מרשה לי לראות סרטים כאלה כי יש שם דברים שאני לא יכולה להבין ויכולים להזיק לי.

אין לי שום זיכרון של הסרט הזה, רק את הסיפור של אמא אני זוכרת.

סבתא רקל ואני ביומולדת שנה שלי

 

כְּשֶׁמְּחַלְּלִים אֶת הַגּוּף

היה מרגש ומחכים ומלמד ביום העיון (הראשון בסידרה) השבוע שארגנה רותי ברנשטיין.

היום הוקדש לזיכרה של מורן וורנשטיין, אישה מופלאה, יפה מבחוץ ומבפנים, נפגעת אלימות מינית בתוך המשפחה, שהומתה המתת חסד בינואר השנה.

רותי ביקשה שארצה בכנס וכמובן שמייד הסכמתי.

לאחר דברי תודה קצרים, נערך פאנל בהנחייתה של אסנת כהן גנור עם שישה נפגעי אלימות מינית. התבוננתי בהם מכסאי בקהל והרגשתי קצת כמו אמא גאה, שמקשיבה לדברי חוכמה של ילדיה:  כולם הצטלמו לשתי התערוכות שלי – גיבורות ונראים.

עליתי לבמה לאחר הרצאה מעלפת של מאיר ברנד (קצת חששתי, האיש הוא מרצהעל, ולפי התאור מקרה עליו הוא דיבר, הוא פסיכולוג נפלא).

בהרצאה שלי אני מדברת -בין היתר – על האמונה שלי בכוחו של הצילום להשמיע את קולם של אלה שהחברה לא מקשיבה להם, על המחוייבות שלי כאמנית לעשות שימוש בידע שיש לי כדי להצביע על תופעה חברתית ולנסות להשפיע.

אני מספרת בקצרה על התהליך שהתחיל בחלום-רעיון והסתיים (ממשיך, דבר לא הסתיים) בשתי תערוכות דיוקנאות של נשים (גיבורות) וגברים (נראים) נפגעי אלימות מינית.

הפעם בחרתי לסיים את ההרצאה עם טקסט קצר שמורן כתבה לתערוכה במרכז ענב לפני 5 שנים, ליד הצילום שלה מהתערוכה.

רציתי שהאנשים שבקהל יקראו בעצמם את המילים של מורן, אבל היה קשה לקרוא על המסך, אז ביקשו שאקריא. לא הצלחתי להוציא מילה נוספת, נחנקתי מדמעות, רותי הקריאה את המילים המכאיבות והמדוייקות של מורן.

לאחר ההרצאה שלי הייתה הפסקה קצרה והרבה אנשים ניגשו אליי, בירכו אותי על היוזמה, חיזקו אותי ואמרו כמה התרגשו.

כמו בכל מפגש בו יצא לי לדבר על שתי העבודות האלה (שהן למעשה אחת)  אנשים שיתפו אותי בסיפור קורע לב על פגיעה מינית שעברו בילדותם או בבגרותם.

דר' אבינועם דאר ביקש להציג את תערוכת גיבורות בכנס שעוסק ב"שתיקה והשתקה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית" שיתקיים בשבוע הבא באוניברסיטה בר אילן.

כשחזרתי הביתה חיכתה לי במייל הודעה מרגשת מאוד של שבתאי מג'ר, פסיכולוג ומשורר, בה הוא הודה לי על ההרצאה ועל העבודה שלי.

שבתאי שלח לי שיר שכתב ואני משתפת אותו, באישורו כמובן.

כשמחללים את הגוף

לָכֵן, כְּשֶׁמְּחַלְּלִים אֶת הַגּוּף

מִתְפָּרַעַת הַנְּשָׁמָה. סִפּוּר חַיִּים נִקְרַע

הַדֶּבֶק הוּתַךְ וְכָל הַחִיבּוּרִים נִזּוֹקוּ.

לָכֵן אֵין מְחִילָה כְּשֶׁמְּחַלְּלִים אֶת הַגּוּף

הַבַּלָּהָה מַשְׁבִּיתָה אֶת נִצָּנֵי הַשִּׂמְחָה

לִפְנֵי זְמַנָּם. סוֹדוֹת נֶחְשְׂפוּ

וְלֹא נוֹתַר מְקוֹם מִסְתּוֹר לָרוּחַ.

הַגּוּף הַפָּצוּעַ הוֹפֵךְ מִיָּד לְטָהוֹר

סְבָכִים וּמוֹתָרוֹת קְדוּמִים פּוֹרְצִים

אֶל פְּנֵי הַשֶּׁטַח וְהָאֵלֶם עֵדוּת לִקְדֻשָּׁה.

הַבֶּכִי אוֹסֵף קוֹלוֹת לִתְפִלָּה

מְחַבֵּר מֵחָדָשׁ נִצּוֹלִים

לְפֵשֶׁר גָּדוֹל וְנוֹרָא. אוֹר יְקָרוֹת

בְּרֵאשִׁית.

יוני 2017 שבתאי מג'ר

גיבורות, מרכז ענב פברואר 2012. צילום: דור שחף

נראים, מרכז ענב יוני 2016 צילום: דור שחף

מרים, עשירת תודה

טקסט מרגש שכתבה לי מרים(קצת ארוך, כל כך שווה לקרוא אותו)

מרים ברוק כהן

אליסיה יקרה

לפני כמה שנים שאל אותי דר’ יוחאי רוזן אם אסכים להיות מצולמת לסדרת דיוקנאות של צלמת שהוא מעריך מאד, הוא סיפר שכבר צילמה את אביו. היססתי, בדרך כלל לא נוח לי  שמצלמים אותי. ניסיתי שוב לבדוק למה אני כל כך לא נינוחה כשמישהו מצלם אותי, חברים אמנים התלוננו לפעמים שאני ‘נעלמת לתוך עצמי’ כשהם מנסים לצלם אותי.

הרהרתי רבות על כך שכיום בתרבות של ‘הכל מצולם’, אי אפשר להבין כמה מפתיע שיש לי, ילדה  שנולדה ב-1943 במחנה פליטים בשווייץ, אלבום תמונות של שנותיי הראשונות.

מסיפורים ששמעתי וממסמכים שקראתי בשנים האחרונות אני יודעת שלהוריי כמו לכל הפליטים שהיו עמם לא היה מספיק מזון,  אז צילומים היו ממש מותרות.

אבי היה צלם חובב עוד לפני מלחמת העולם, אבל לא הייתה לו מצלמה שם [בקושי היו לו מספיק בגדים] והוא גם לא היה עם אמי ואתי באותו מחנה.

בגילים 4.5 ועד 6.5 אני זוכרת בבירור את אבי מצלם, הוריי לא גרו ביחד אבל  ראיתי אותו כמעט כל יום.  אנשים חלקו אז מקומות לינה, מזון ובגדים מהמעט שהיה להם והרבה פעמים גם בני זוג. הוריי  המשיכו להתראות עם חברים מלפני המלחמה [המעטים ששרדו]  ועם מכרים שהכירו בזמן המלחמה .

רק לכמה היו ילד/ה. כולם היו בהשלמת  הזמן שאיבדו במלחמת העולם, לא היה להם  זמן לילדות קטנות.

בחברה ההולנדית ההיררכית גם ככה מי שצעיר ממך אינו נחשב. אנשים דברו מעל לראש, לעתים קרובות נהדפתי הצידה, למדתי לא להיות נראית .

אמי הייתה עסוקה בשיקום חייה, בנסיון לחפש את עקבות משפחתה הרצוחה, היא אמרה והראתה לי שאני מפריעה. בתם של חברים של הוריי ואני מטיילות לבד. איש לא ראה, לא שם לב. אנחנו לא נראות .

בגיל 6 עליתי ארצה לקיבוץ חוליות שדה -נחמיה.

בגיל 16 נסעתי להולנד לסבים ומשם לג’נבה אל אבי שעבד אז כמתורגמן באו"מ.  בוילה שבה הוא שכר דירונת  נמצאת גם חברתו דאז, דוגמנית שדמותה מופיעה על עיתוני אופנה מכובדים. לעתים  נמצאים שם גם מאפר, ספר וצלם. הרביעייה הזו ראתה בי מטרד והבהירו לי כל הזמן שאני צפרדע מכוערת.

אחר כך זה כנראה כבר היה טבע שני,  מצלמה מכוונת אלי מכניסה אותי לכוננות היעלמות, אני משפילה מבט, מכווצת כתפיים, מכופפת ברכיים ‘ אני לא פה! אתם לא רואים אותי!  אני אוויר.

במשך השנים צוירתי וצולמתי על ידי כל מיני אנשים . ואי הנעימות והלחץ הפנימי העיקו עלי וקלקלו את החוויה. הרגשתי אחר כך רע עם עצמי והרבה פעמים גם עם מה שניבט אלי מהצילום.

אך לאחר שיוחאי סיפר לי עלייך ועל עשייתך, הסכמתי עם קצת פרפרים בבטן.

חיטטתי באתר שלך וראיתי שעשית סדרות צילומיות אנושיות מעומק הלב, כל מצולם ומצולמת נראו נינוחים מכובדים, משהו טוב זרם אלי מכל הדמויות הללו ושמחתי שהסכמתי להיות מצולמת.

הגעת ומיד התחברתי אליך, הצעת שקודם נשוחח והשיחה הייתה מלבבת .  צילמת  אותי בחוץ , עם מצלמה קטנה, כך שראיתי את פניך ואת העין שאינה מביטה במצלמה. ראיתי וחשתי שאני באמת מענינת אותך, אני לא פרויקט אני לא מטרד אני אשה עם סיפור. הרגשתי שאני לא רוצה להסתתר יותר,  אני רוצה שתראי שגם אני יכולה להיות יפה בצילום , כמו כל קרובותיי היפות, כמו כל הנשים היפות. יישרתי כתפיים הרמתי ראש, אני יפה ואת תצלמי את זה.  אחר כך שלחת לי כמה צילומים ושמחתי בהם כל כך. אני יפה בצילום, אני יפה בחיים.    תודה אליסיה  עם לבך האוהב ועינייך החמות.

עשירת תודה לך.

מרים

ואני רק אוסיף, כמה אני עשירת תודה (איזה מושג נפלא לימדה אותי מרים) ליוחאי שהפגיש אותי עם מרים.

מרים ברוק כהן