Browsing Category

טקסט וצילום

על התהליך

זו השנה הרביעית שאני עובדת עם קבוצת נערות מהרצליה "מחוברות".

רחל, אישה יקרה שלא רק מדברת פמיניזם והעצמה נשית אלא פועלת בדרך הכי טובה שאפשר לחשוב עליה – חינוך נערות – מובילה את הקבוצה ומזמינה אותי לנצח על החלק האמנותי של הפעילות.

עד כה, עבדנו יחד על שלוש תערוכות וסרט.

השנה, התערוכה תעסוק ב"תהליכים" ותוצג בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה וההתרגשות רבה.

כדי לעזור לנערות לחשוב על נושא לעבודה, במפגש הראשון סיפרתי להן על תהליך עבודה אישי.

בפוסט קודם כתבתי על השראה, כזו שמגיעה מהתבוננות מודעת או לא מודעת בעבודות של אמנים.

במפגש ההוא עם הנערות דיברתי על השראה שבאה מהתבוננות בעצמנו, בתשוקות שלנו, בזכרונות שלנו.

*  *  *

כילדה, חלמתי להיות רקדנית. זה לא קרה.

כשלמדתי בקמרה אובסקורה התחלתי לצלם אנשים בתנועה.

מאוד עניין אותי, הפער הזה בין סטילס לבין התנועה שהמצלמה מסוגלת לקלוט, בעיקר זו האנושית.

הוקסמתי מהעקבות שהגוף מותיר בחלל.

בדקתי את הקפאת התנועה מול המריחה שלה, האופן שבו היא באה לידי ביטוי.

במהלך השנים צילמתי הרבה מאוד רקדנים, בהופעות, בסטודיו.

בדקתי מה קורה כשחלק מהגוף קפוא וחלק נע.

 

בדקתי איך נראה רצף של תנועה, המצלמה ביד, מתקתקת בלי הפסקה.

 

ויום אחד התחלתי לרקוד בעצמי. תנועה אינטואיטיבית, כזו שנובעת מההקשבה למוזיקה, בלי לעסוק יותר מדי באיך זה נראה מבחוץ.

גיליתי עולם חדש, של תשוקה עמוקה לתנועה, צורך בסיסי.

וגם בדקתי איך הוידיאו מצלם תנועה, מתוך הקפאון שלו.

כל התהליך הזה – שהתפרש על כמה שנים טובות – התנקז לסידרה שהפכה לתערוכה La Maga.

שנה שלמה צילמתי נשים וגברים רוקדים. רובם לא מקצועיים, פשוט אנשים שאוהבים לנוע.

התערוכה הייתה סוג של שיא בחיים שלי.

אבל,

מבחינת ההתפתחות האישית שלי, ההתבוננות שלי אל תוך עצמי – התהליך שהוביל לתערוכה היה הכי משמעותי.

בשנתיים האחרונות אני ממשיכה לבדוק תנועה מהיבט נוסף, כשאני מחברת בין עולמות של צילום סטילס (לרוב צילום רחוב ) ותנועה אנושית, בסידרה  true love

 

 

 

 

 

 

 

איך חוגגים יומולדת לאיש מת ?

היום יומולדת לאבא שלי, שחגג יומולדת 44 לפני כמעט 40 שנה.
סופשנה ותחילת שנה היו זמנים משמחים וחגיגיים עד שהוא מת.
בשבוע האחרון של דצמבר אשפזו אותו.
הוא השתחרר בערב ה – 31 לדצמבר כי מה פתאום לחגוג שנה חדשה בבית חולים.
בינואר עוד חגגנו לו יומולדת אופטימית, אתה תהיה בסדר, חייב שתהיה בסדר.
כל אותו חודש חלמתי זוועות.
ואז הם פסקו. בבת אחת.
ב- 12 לפברואר, באותו גיל ובאותו תאריך שאבא שלו מת, הוא התעורר אל מותו.
שיעולים כבדים וויכוחים – ברור שאני הולך למשרד, לקוחות מחכים לי.
והנפילה אל השטיח הרך, שכמעט ולא נשמעה.
והניסיון להנשים, להחזיר חיים שכבר לא.

בדרך לקבר, חברה של ההורים אמרה לי, אל תאמיני למי שיגיד לך שהזמן עושה את שלו. זה כמו לאבד יד. כל חייך תחסר לך.
ואני בכלל הרגשתי שהלב שלי נקבר שם, יחד איתו.
מאז, כל תחילת שנה, המועקה הזו.
שחררי כבר, את אומרת לעצמך.
אז כן, חסרה לך יד, היד שלו. הלב שלך חי ופועם ואוהב ומתרגש.

והשבוע סיפרו לי סוד שהסתירו ממני, שצבע באור חדש את הקשר העמוק שהיה לי, שיש לי איתו.

רק הוא היה שם בשבילי בחודשים הראשונים לחיי.

כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁהִזַּלְתָּ עַל הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי הָיוּ לַחֲלַב הָאֵם שֶׁלִּי

 

 

מורן, שנה למותה

לפעמים, תאריכים, מספרים, יש להם חיים משל עצמם.
אצלי, לפחות.
הם, המספרים האלה, לובשים צורה פתאום מול העיניים שלי.
17 לינואר
היום שמורן מתה.

עד הרגע האחרון עוד ציפיתי לנס.
כל כך רציתי, שמורן החכמה, המוכשרת, היפה, תבריא, תקום על רגליה, תנער מעליה את כל הכאב, הפיזי והנפשי.
תחייך ותמשיך בחייה.

אני מתבוננת בעיניים שלה מדי פעם ומתמלאת עצב וכעס.
על חייה, על מותה.

מורן בחרה למות כי לא יכלה לשאת את הכאב.

מדי יום, אני מזכירה לעצמי, לסובבים אותי, מסבירה לכל מי שמוכנה להקשיב.

לא להרפות, להמשיך להיאבק, לעלות מודעות, לשים לב, לא לשכוח ולו לרגע.

פגיעה מינית רוצחת. את הנפש ואת הגוף.

מורן ליד תמונתה בתערוכת גיבורות צילום: דור שחף

על ההשראה

צילום בהשראה הוא נושא מרתק, אחד הנושאים שאני הכי אוהבת ללמד.

אני תמיד מסבירה לתלמידות שלי, שההשראה נמצאת כל הזמן בסביבה שלנו. אם זה בהווה, ממש מול העיניים, או בעבר, בחוויות שחווינו, בספרים שקראנו, בסרטים שראינו, בצלילים ששמענו, ביצירות בהן צפינו; וזו כמובן רשימה חלקית מאוד.

כל הזמן שואלות אותי: איך אני אמצא נושא לעבודה? וגם: נגמרו לי הרעיונות, על מה אני אעבוד עכשיו?

ואני אומרת – תתבוננו מסביב, תפתחו את הלב והאוזניים והעיניים והנחיריים אל העולם, אל מה שמותיר בכן רושם, אל מה שאתן זוכרות, אל מה שהשפיע עליכן.

אל תפחדו לפתח רעיון שהתחיל מצפייה ביצירת אמנות שאתן ממש אוהבות.

מהרעיון הזה תצמח עבודה חדשה, שתהיה רק שלכן.

מדובר בהשראה, לא גניבה ולא חיקוי, דיאלוג שנוצר בין היוצרת לבין מקורות ההשראה שלה.

לפעמים אפשר לראות את ההשפעה בניואנסים, לפעמים זה נראה כמעט כמו שחזור של המקור.

והנה סיפור אישי על מקורות השראה:

שרה פון שוורצה, אישה אהובה ושחקנית נפלאה, כתבה לפני כמה שנים מחזה בשם "בין שני עולמות", שהוצג בהצלחה רבה בתאטרון הקאמרי.

יחד עבדנו על סידרת צילומים, כל צילום שיקף באופן ישיר או אסוציאטיבי סצנה ו/או רעיון מתוך המחזה.

אחד הדימויים ששרה הציעה שנצלם היה דיוקן שלה במדים של הצבא הנאצי.

הצילומים הראשונים במפגש הזה היו סתמיים, מין "פוטו רצח" כזה.

צילמתי ושוחחנו, ותוך כדי שיחה שרה פתחה את הז'קט לצדדים. ואז דיברנו על הנשים היהודיות שאולצו לשמש כשפחות מין של הנאצים. שרה הזכירה צילום שהיא ראתה שעסק בנושא.

משהו בצבץ במוח שלי, שלה.

הבנתי שזה יכול לעבוד. צילמתי כמה פריימים, שגם לא היו מספיק טובים. היה חסר שם משהו.

דיברנו על ארץ הלדתה, גרמניה, חשבנו שנקרא לצילום הזה made in germany

ואז, כמו בסרט מצוייר, נדלקה לי נורה בתוך הראש, עם כיתוב שביקש: תכתבי את זה עליה.

שרה הסכימה, כמובן. כתבתי לה על החזה made in germany.

בינגו.

מתוך הקטלוג של התערוכה "דיוקנאות קיין" באוצרותו של פרופסור חיים מאור, שהוצגה באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחר כך חיפשתי את הדימוי ששרה דיברה עליו. וגם נזכרתי שכבר ראיתי אותו. אולי כשלמדתי בקמרה תולדות הצילום. אולי במקום אחר.

מתוך הקטלוג של התערוכה "דיוקנאות קיין" באוצרותו של פרופסור חיים מאור, שהוצגה באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין ספק שהצילום הזה ישב לנו בתודעה. אין ספק שהוא היווה השראה, אולי לא מודעת במאה אחוז, לצילום של שרה.

הצילומים דומים ומאוד שונים. הם קשורים אחד בשני בנושא, בקומפוזיציה.

אבל הם שונים במהות, יש היפוך, הפוך על הפוך. וזו יצירה לגמרי חדשה, בהשראה של יצירה אחרת.

על צילום בהשראה נרחיב בקורס צילום פרוייקט אישי שנפתח בתחילת פברואר.

לפרטים והרשמה – כאן: http://bit.ly/2zTfKuK

*  הטקסט כתוב בלשון נקבה, אבל הוא פונה לכל המינים.

על ההתבוננות

לפני הרבה שנים, כשרק התחלתי ללמד צילום, הגיעה אליי אישה להנחיה אישית, ציירת, שביקשה להתנסות בעוד ערוצי יצירה.
לבקשתה התחלנו מנושאים טכניים כמו הכרת המצלמה, מדידת אור. כאלה. (נושאים שאני לא מלמדת בדרך כלל בקורסים שלי).
אחרי שהשתלטה על הצדדים הטכניים, שלחתי אותה לצלם צילום אחד שיהיה בו סיפור.
ואז, במפגש הבא, היא הביאה צילום שצילמה ברחוב.
צילום נחמד, בסדר כזה.
כששאלתי אותה מה הסיפור, היא אמרה לי, הילד שמתנדנד בנדנדה.
אהממ… ילד ונדנה היו בתמונה, אבל הם היו כמו שני זבובונים קטנטנים בתוך ים של פרטים.
והאיש שיושב על הרצפה, נשען על קיר שבין שתי חנויות, ראשו שמוט, התכוונת לצלם אותו?, שאלתי.
לא…
עכשיו,
מדובר בציירת, שמבינה בקומפוזיציה, בצבעוניות, איך היא לא שמה לב? איך היא צילמה רק את מה שעניין אותה ולא ראתה את כל מה שמסביב?
התשובה פשוטה ומאוד מורכבת.
עבודת צילום משמעותית בסיסה בהתבוננות.
התבוננות עמוקה, מדוייקת.
זו נקודת ההתחלה של מסע עבור מי שמעוניין/ת להפיק מהמצלמה ערך אישי, אמנותי, יצירתי ורגשי.
מעניין? מסקרן ? מוזמנות ומוזמנים להצטרף או לשתף (הכי טוב – גם וגם) לקורס "פרוייקט אישי" שאנחה, החל מתחילת פברואר, ברמות השבים.

כל הפרטים כאן:

http://bit.ly/2zTfKuK