ארכיון קטגוריה: אישי

מעגלים

לפני 9 שנים, בראשון למאי בצהריים כיביתי את הנייד. זה היה כשבועיים אחרי פסח. תקופה מורכבת רגשית, מתישה. ניסיתי לנוח, להתנתק מעט מהעולם. כשהתעוררתי הייתה הודעה קולית מדוד שלי, שבישר לי שאמא נפטרה. היא הייתה אישה לא בריאה בנפשה, אבל המצב הגופני שלה היה סביר. ובאוקטובר הקודם רק חגגנו לה 70. היו לנו כרטיסים מוזמנים […]

nunca mas

העולם סוגר עליי בפברואר. זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד. זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת. היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר. אף פעם. אף פעם. nunca mas. כל כך הרבה שנים. חיים […]

שנה טובה

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה בית דפוס. ביליתי שעות רבות איתו, עוקבת אחרי האצבעות השמנמנות שלו מסדרות את האותיות, אחת אחת על פלטות מתכת, מסתחררת מהריחות, מהרעש המחריש של המכונות. ובסוף התהליך – הקסם הזה: האותיות הפכו למילים, לשמות של אנשים, ציורים עדינים. הוא הדפיס כרטיסי ביקור, והזמנות לחתונות, וכרטיסי ברכה. אני הייתי הילדה היחידה […]

דרך דמעה שקופה

כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי. כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו. לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, […]

chiche

אומרים שהזמן מרפא פצעים. אז אומרים. כתבתי את הטקסט הזה לפני 12 שנה (פברואר) היום ספרתי 38 שנה. חיים שלמים בלי אבא. כלום לא השתנה. *** עשרים וארבע שנים עברו ואף לא דקה, זה לא רחוק כל כך. לקחת איתך פיסת חיים, נשארת לגור בתוך העור. הרופא אמר שצריך ללכת. שבוע אחרי שהשתחררת מהבית חולים […]