Browsing Category

אישי

אמנות מסוכנת

בדרך לאולפנים של הטלויזיה החינוכית (ז"ל) נזכרתי בנסיעה לשם לפני כ- 7 שנים, שנתיים לפני שהצגתי את תערוכת גיבורות בפעם הראשונה.

חדר האיפור נראה בדיוק כמו אז, מאוד התרגשתי כשאחת המאפרות שאלה: את הצלמת שצילמה נשים נפגעות אלימות מינית, נכון?

בחדר ההמתנה פגשתי את המראיין, שקבע מראש שהוא לא מאמין שאמנות יכולה לשנות משהו.

(אבל נדבר על זה בשידור. כן. בטח)

ואז הגיעה האוצרת הראשית של המוזיאון, סווטלנה ריינגולד, ומרואיינים נוספים, ביניהם יחזקאל לזרוב (התנהגתי קצת כמו אחרונת המעריצות) הכשרוני והמקסים.

הזכרתי לו שלפני כך וכך שנים, כשאני הייתי תלמידה בקמרה אובסקורה והוא רקדן באנסמבל בת שבע, עשינו פרוייקט (פורץ דרך בראשוניות שלו) עם האנסמבל.

לקח לי שלושה ימים לעכל את המכבש שעבר עלינו שם, על סווטלנה ועלי, ממנו יצאנו מבולבלות ומופתעות (מאוד לא לטובה) ולהושיב את עצמי לראות את השידור שאישי היקר הקליט.

שלושה ימים אני מגלגלת בראש את מה שהיה שם, כועסת על עצמי שלא עניתי, שלא אמרתי מספיק, שלא קמתי והלכתי.

הייתי כל כך נינוחה, זו לא הפעם הראשונה שאני מתראיינת בטלויזיה, פטפטתי הרגע עם איש שאני ממש מעריכה והייתה לי הזדמנות להגיד לו את זה, האנשים נחמדים, לא איפרו אותי יותר מדי ואני נראית די בסדר.

ואז הכניסו אותנו לאולפן הקפוא (!!!) ואיש כוחני וגס רוח בקושי נתן לנו לדבר.

(אולי לא מציגים אותך בגלל איכות עבודתך? ג'יזס, ראית עבודות שלי? מה אתה יודע עליי?)

ללא הודעה מוקדמת הפסיקו את סווטלנה באמצע משפט וכשהסתכלנו עליו בתמהון (מה? זהו?) הוא הסביר לנו שזה היה אייטם של חמש (!!) דקות ונתן לנו להבין שאנחנו, איך להגיד? לא ידענו לנצל אותן.

איכשהו, אני מקווה שהמסר עבר, וזה מה שחשוב באמת: יש תערוכה חשובה ויפה במוזיאון חיפה "אמנות מסוכנת".

בואו לראות !

 

גמאני

בעשור האחרון צילמתי שתי תערוכות מקיפות בנושא של פגיעה מינית.

"גיבורות" הציגה את דיוקנאותיהן של 25 נשים נפגעות תקיפה מינית ועלתה לראשונה בשנת 2012, בתקופה שבה היה מקובל עדיין שנפגעות צריכות להסתיר את פניהן.

"נראים" היא סידרת דיוקנאות של 19 גברים נפגעי תקיפה מינית שעלתה בשנת 2016.

יש לי איזה חוב קטן – קודם כל לעצמי, אבל גם ובעיקר לגיבורות ולנראים, ולכל הנשים והגברים ששותפות ושותפים לצונאמי, למהפכה שמתרחשת מול העיניים שלנו, בזמן אמיתי.

שינויים עמוקים בתפיסה חברתית, לגבי מה מותר ומה אסור לעשות.

אני לא מתכוונת להפסיק לדבר על הנושא, רק מבקשת מעצמי קצת לשחרר, קצת להרפות.

ואיכשהו אני מרגישה שהשחרור הזה אולי יגיע אם אפרסם את הסיפור האישי שלי, סוג של סגירת מעגל.

אולי

* * *

לפני כ 15 שנה הזמין אותי עיתונאי להתלוות אליו כצלמת בכתבה בצפון הארץ. בתשלום כמובן. מאוד רציתי להשתלב בעולם הזה, או בכל תחום שאוכל להתפרנס מצילום, ושמחתי על ההצעה. הוא אמר שמדובר ביום שלם, שניסע ברכב שלו, הוא יאסוף אותי מהבית בבוקר מוקדם ויחזיר אותי בערב.

הוא הסביר לי מה המסלול, קבענו יום ומאוד התרגשתי לקראתו.

יום לפני הוא הודיע לי, שהתוכנית התארכה, ושיש עוד מקומות שהוא אמור לכתוב עליהם ושנישן איפשהו בצפון. היססתי, אבל היה לי חשוב, כאמור, אז הסכמתי, בתנאי שידאג שנישן בחדרים נפרדים. הוא אמר שידאג שכך יהיה.

בבוקר הוא הגיע לאסוף אותי, ונסענו צפונה. היה יום חורף שמשי ונעים, הכרתי מקומות ואנשים מקסימים, צילמתי, ולקראת הערב הגענו לצימר בשומקום. אי שם בצפון הארץ.

בעלת הצימר ליוותה אותנו עד לחדר, ואז ראיתי שמדובר בחדר מיוחד כזה, עם מיטת מים ואביזרים, ג'קוזי פתוח בתוך החדר, נדנדה תלויה מהתקרה ועוד. התמונה ברורה, אני משערת.

ואז היא פנתה ללכת, ואני שאלתי את העיתונאי, ואיפה החדר שלך?

הוא ענה לי – אין כזה, אנחנו באותו חדר.

אמרתי שבשום אופן, אני לא ישנה איתו בחדר. אני זוכרת שישבתי במרפסת כשאני מחבקת את התיק שלי ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה. הייתי קפואה מקור ואמרתי שאין דבר כזה. שילך לדבר עם האישה ושתסדר עוד חדר. שלא אכפת לי איך.

הוא הסביר שהיא מארחת אותנו תמורת כתבה בעיתון, ושהוא לא יכול לבקש ממנה עוד חדר. ושאין לה חדרים פנויים. (כמובן שאת כל זה הוא לא אמר בשיחה בה הוא הבטיח שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים.) ושמה אני עושה מזה עניין.

היה לילה, רחוק מכל מקום ואני בלי רכב. לרגע חשבתי להתקשר לבנזוגי ולבקש ממנו לבוא לקחת אותי. ואז דימיינתי איך הוא מגיע ומפרק אותו במכות (תרחיש מציאותי לחלוטין, בשיחה לאחר מעשה הוא אמר שזה מה שהיה עושה, אני לא יכולה להאשים אותו על המחשבה הזו)

אמרתי לו לצאת החוצה, לא מעניין אותי אם הוא ימות מקור. נעלתי את החדר מבפנים, התקלחתי, התלבשתי שוב ונכנסתי למיטה.

הוא דפק בדלת והתחנן שאתן לו לישון על הספה. האמת, קצת ריחמתי עליו. אמרתי לו שבסדר, אבל שלא יעיז להתקרב אליי.

באמצע הלילה (לא ישנתי דקה) הוא התקרב וניסה לגעת בי. הרחקתי אותו בכוח, בצרחות.

בבוקר ביקשתי ממנו שיקפיץ אותי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם נסעתי הביתה. הוא כעס עליי, אמר שאני עושה דרמות מכלום ושהוא חשב שיהיה לנו כייף ושאני כבדה וכו וכו

רציתי להמשיך הלאה בחיים שלי. הוצאתי את האיש מהסביבה שלי. לא דיברתי איתו מאז. עברו הרבה שנים…

הייתה תקופה שהצלחתי לשכוח. בקורס מתנדבות במרכז סיוע סיפרתי על המקרה. הבנות חיבקו אותי ושיבחו אותי על הכוח והחוזק שלי.

לקח לי המון זמן להבין שאיכשהו, זו אחת הסיבות שחשבתי על פרוייקט גיבורות. כמובן שלא היחידה.

ומאז שהבנתי, אני שואלת את עצמי שוב ושוב למה לא דיברתי על זה. למה הסתרתי את השם שלו. ואולי הוא פגע בעוד נשים. אולי צעירות ממני, "חלשות" ממני. והמחשבה הזו לא עוזבת אותי.

(כעת, יחד עם פרסום הפגיעה, גם דיווחתי למאגר של "אחת מתוך אחת" את השם של הפוגע)

האירוע הזה – אפשר לקרוא לו זניח, האיש הרי לא נגע בי – נחרת בנפשי. מאות פעמים שחזרתי את הסיטואציה, ניסיתי להבין איפה טעיתי, אולי לא הייתי ברורה, אולי שידרתי שדרים מבלבלים.

וכל פעם מחדש, הבנתי שאני מתנהגת כלפי עצמי כמו האנשים האלה ששומעים על פגיעה מינית ושואלים מה היא לבשה, מה היא שתתה או באיזו שעה הסתובבה בחוץ.

כל פעם אני מזכירה לעצמי שהאשם לא בי אלא באיש שניסה לכפות את עצמו עליי, בתחבולות ובשקרים.

#metoo

תהיי יפה ותשתקי (not)

 

מעגלים

לפני 9 שנים, בראשון למאי בצהריים כיביתי את הנייד. זה היה כשבועיים אחרי פסח. תקופה מורכבת רגשית, מתישה. ניסיתי לנוח, להתנתק מעט מהעולם. כשהתעוררתי הייתה הודעה קולית מדוד שלי, שבישר לי שאמא נפטרה. היא הייתה אישה לא בריאה בנפשה, אבל המצב הגופני שלה היה סביר. ובאוקטובר הקודם רק חגגנו לה 70.

היו לנו כרטיסים מוזמנים לשבוע בברסלונה: התקיים שם בפעם השלישית אירוע של אמנות דיגיטלית מגניב שממש ציפיתי להגיע אליו סופסוף.

מאוד התלבטנו, האם לנסוע לפני תום השבעה, או לבטל. החלטנו לנסוע.

אני לא מתחברת לטקסים ומנהגים דתיים מכל סוג שהוא. אבל בנסיעה הזו הבנתי את המשמעות העמוקה של השבעה: זה לא קשור לדת. זה לא קשור לשחרור המת. זה הצורך העמוק להפנים, להבין את ה”לא עוד”, לאפשר למוח ולגוף להתאבל.

כמובן שלא הייתה לי סבלנות לפסטיבל. החלטנו לשכור אוטו ולנסוע צפונה. הדרך הייתה כל כך יפה, צילמתי אינסוף בתים בין עצים וליד הים. כשהגענו לפיגרס ירד מבול והמוזיאון של דאלי היה סגור.

סיכמנו שנחזור. שנעשה "תיקון" לנסיעה הלא כל כך מוצלחת הזו.

השנה החלטנו שלא נשארים בארץ בפסח. ושנוסעים לצפון ספרד ולפורטוגל. התכנון המקורי היה לנחות בברסלונה, וישר לנסוע לפיגרס. ברגע האחרון הרגשתי שאני חייבת יום אחד לפחות בברסלונה.

אז תכננו לנו איפה נהיה כל יום, מקומות מסויימים שרצינו לבקר, בדקנו טובטוב שעות פתיחה של מוזיאונים.

ראינו תערוכה נפלאה של Hiroshi Sugimoto, צלם יפני שאני ממש אוהבת.

ותערוכה מעוררת השראה של Andrea Fraser.

והייתה ארוחת צהריים טעימה עם חבר שלא ראינו המון זמן.

ברסלונה הייתה כל כך טובה אליי…הרחוב, האנשים, האוכל (אם כי לא פשוט להיות צמחונית בספרד), הריחות, הקטלונית, הקצב של העיר. הכל אני אוהבת בה.

DSC_5545

כאן מתנשקים

פיגרס חמודה, המוזאון של דאלי היה מפוצץ בתיירים שצילמו וצילמו ולא ראו הרבה. אני לא מעריצה גדולה של דאלי, אבל מאוד נהנתי מהביקור הזה.

הקדשנו בוקר שלם לגוגנהיים בבילבאו, מוצגת שם תערוכה מקיפה ונפלאה של Louise Bourgeois שרק בשבילה שווה להגיע לשם. 

cells, Louise Bourgeois

cells, Louise Bourgeois

בדרך לליסבון ישנו לילה במלון-ארמון בפורטו.

DSC_6083

היינו מלכים ללילה אחד

בפעם הראשונה שעליתי לארץ עשינו את רוב הדרך מבואנוס איירס למעון עולים ברמלהבאוניה. הייתי בת 11 ואני זוכרת בעיקר את הבחילות מהנדנוד האינסופי, הפסטה האיטלקית הטעימה ובמיוחד את ליסבון, אחת מערי הנמל בהן עצרנו בדרך.

היינו שם רק יום אחד, אבל כל השנים האלה זכרתי את הרחובות, את החשמליות העתיקות, וצילום שאבא צילם, בכנסיה.

ליסבון עיר מרתקת, יש בה שילוב של ישן וחדש , יש בה אחת הגלידות הטובות שאכלתי (ובתור בתזוג לאיש "חולה" גלידה, ביקרתי בלא מעט גלידריות טובות בחיי)

שלושה ימים בילינו שם, שמענו שירת פאדו עצובה לאור נרות, הלכנו קילומטרים ברגל, טיפסנו על אלפי מדרגות.

ביום האחרון נסענו לבלם, למנזר סאן חרונימו. היה תור כל כך ארוך בכניסה שהחלטנו לוותר ולעשות סיבוב באזור. אחרי שאכלנו והסתובבנו בין החנויות הקטנות שמציעות פיצ'יפקעס לתיירים, עברנו דרך המנזר וכבר לא היה תור אז נכנסנו. ושם זה היה, מין פאטיו עגול ענק עם קשתות ועמודים מפוסלים, הכנסיה שזכרתי מהצילום של אבא.

San Jeronimo

San Jeronimo

הטיסה חזרה הייתה ממדריד, והיה לנו יום שלם להסתובב בעיר היפה והפסיכית הזו, שכל כך מזכירה את בואנוס איירס. אז נזכרתי, שבפעם ההיא, לפני 9 שנים, גם נחתנו במדריד והסתובבנו בה יום שלם כשחיכינו לטיסת המשך לברסלונה. אבל מעבר לעובדה הזו לא זכרתי כמעט כלום.

DSC_6633

plaza mayor, Madrid

חשבתי על המושג הזה, סגירת מעגל. הרבה מעגלים נסגרו לי במסע הנפלא הזה שעשינו במשך כמעט שבועיים. אלה מעגלים שנסגרו כדי לאפשר שחרור ופתיחה של חדשים. וזו הרגשה כל כך טובה.

nunca mas

העולם סוגר עליי בפברואר.

זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד.

זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת.

היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר.

אף פעם. אף פעם. nunca mas.

כל כך הרבה שנים. חיים שלמים בלי אבא. הוא לא היה ברגעים הקטנים, ביומיום שלי, ולא ברגעים המשמעותיים, הגדולים. לא מכיר את המשפחה המופלאה האהובה שלי. זו שאוהבת אותי גם כשאני ככה, עצובה.

כל כך הרבה שנים, והוא קצת מטושטש, אבל עדיין יכולה לשמוע אותו קורא לי.

 

chiche

 

שנה טובה

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה בית דפוס.
ביליתי שעות רבות איתו, עוקבת אחרי האצבעות השמנמנות שלו מסדרות את האותיות, אחת אחת על פלטות מתכת, מסתחררת מהריחות, מהרעש המחריש של המכונות.
ובסוף התהליך – הקסם הזה: האותיות הפכו למילים, לשמות של אנשים, ציורים עדינים. הוא הדפיס כרטיסי ביקור, והזמנות לחתונות, וכרטיסי ברכה.
אני הייתי הילדה היחידה בגן שהזמינה את החברים למסיבת היומולדת עם כרטיס מעוצב עם השם שלי, ועם ציור שאני בחרתי. מין שמחות גדולות כאלה לילדה קטנה וביישנית.
סבא שלי, שקראו לו משה אבל כולם קראו לו פיצ'י, היה האיש הכי טוב בעולם, במובן הכי עמוק והכי לא מובן מאליו של המילה הזו.
מצאתי את כרטיס הברכה המקסים הזה בארגז שהכיל המון תמונות משפחתיות, וחשבתי שאין מתאים ממנו לכתוב עליו ברכת שנה טובה. כי יש בה כל כך הרבה תום, וטוב, והיא כל כך הזכירה לי את סבא פיצ'י.
אז סבא יקר שלי, תפזר מהיכן שאתה נמצא (בעיקר בלב שלי) את הטוב הזה שידעת בחיים שלך.
אנחנו ממש זקוקים כאן להרבה מאוד טוב.
shana2015