ארכיון קטגוריה: אישי

מעגלים

לפני 9 שנים, בראשון למאי בצהריים כיביתי את הנייד. זה היה כשבועיים אחרי פסח. תקופה מורכבת רגשית, מתישה. ניסיתי לנוח, להתנתק מעט מהעולם. כשהתעוררתי הייתה הודעה קולית מדוד שלי, שבישר לי שאמא נפטרה. היא הייתה אישה לא בריאה בנפשה, אבל המצב הגופני שלה היה סביר. ובאוקטובר הקודם רק חגגנו לה 70. היו לנו כרטיסים מוזמנים […]

nunca mas

העולם סוגר עליי בפברואר. זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד. זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת. היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר. אף פעם. אף פעם. nunca mas. כל כך הרבה שנים. חיים […]

שנה טובה

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה בית דפוס. ביליתי שעות רבות איתו, עוקבת אחרי האצבעות השמנמנות שלו מסדרות את האותיות, אחת אחת על פלטות מתכת, מסתחררת מהריחות, מהרעש המחריש של המכונות. ובסוף התהליך – הקסם הזה: האותיות הפכו למילים, לשמות של אנשים, ציורים עדינים. הוא הדפיס כרטיסי ביקור, והזמנות לחתונות, וכרטיסי ברכה. אני הייתי הילדה היחידה […]

דרך דמעה שקופה

כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי. כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו. לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, […]

על בנות ועל בנים

בשנים האחרונות אני גם "מטפלת" בספרים (לצד טיפול מסור בצילומים…). בעודי מחפשת בין המדפים, מצאתי כמה אוצרות נשכחים, וביניהם הספרון "חינוך מיני לילדים". אני זוכרת איך קיבלתי אותו, לא זכרתי שהוא עדיין אצלי, הרי כל כך הרבה ספרים אבדו כשעלינו לארץ, וחזרנו לארגנטינה, ושוב עלינו. הייתי בת 6 או 7, וכבר התחלתי לגלות עניין רב […]