All Posts By

ali

בת ים

הייתי ילדה קטנה במקום חדש, בקושי הבנתי מה מדברים סביבי. ישבתי מכווצת בשולחן ליד תמר היפה, והמורה דיברה ודיברה על יונה הנביא. אני רואה את הפנים שלה, אישה גבוהה וכבדה עם שיער שחור קצוץ, מנסה להיזכר איך קוראים לה. לאה. השם הזה נתקע לי בראש. אבל לאה הייתה מורה לגיאוגרפיה, צעירה וקופצנית, היא העבירה את הגיר מיד ליד וכתבה על הלוח, פעם ביד ימין ופעם ביד שמאל, כאילו שיחקה בכדור.

המחנכת, אני ממש לא מצליחה לזכור את שמה, לימדה אותנו תנ"ך. ועוד משהו. ספרות אולי? ואני לא בטוחה שאני מבינה נכון מה שתמר אומרת לי. מסיבה ביום שישי. נכון? מותר לי לבוא? מזמינים אותי להיות אחת מהחבר'ה? ומה רבקה, הבלונדינית שכבר הבנתי שהיא מלכת הכיתה, היא מאוד יפה, אמא שלה נוסעת כל הזמן לפריז כי היא משם, ורבקה, נשארת לבד? איפה אבא שלה? מה רבקה תגיד על זה שתמר מזמינה אותי למסיבה ? (היא דווקא הייתה פחות מפחידה ממה שחשבתי, רבקה)

אני לא למדתי אף פעם תנ"ך ופתאום כל הסיפורים על נביאים וחיות היו מעניינים, אפילו יותר מעניינים מכל ספרי האגדות ונשים קטנות ואגתה קריסטי שכבר הספקתי לקרוא. כל כך מעניינים שקיבלתי 97 במבחן על יונה הנביא ותלו את המבחן שלי על לוח המודעות של בית הספר, איזו גאוה, עולה חדשה קיבלה את הציון הכי גבוה בכיתה. אני לא זוכרת איך קרה שהשפה הייתה לי ברורה פתאום, סוג של קסם שרק ילדים בני 11 יכולים לעשות. יום אחד קמתי בבוקר והבנתי הכל. וגם כתבתי יפה, וקצת דיברתי. בטח היה לי מבטא חזק כזה, והיו לי עגילים באוזניים ולאף אחת לא היו. רק למאשה, היא כבר לא הייתה עולה חדשה אבל היא גם נולדה בדרום אמריקה (מה זה משנה אם ברזיל או אורוגואי או ארגנטינה, הכל אותו הדבר, איך עצבן אותי שאמרו ככה). ובשכבה שלנו הייתה ילדה רומניה שצחקו עליה בגלל העגילים באוזניים. אבל עליי לא צחקו. לפחות לא בפנים.

אני רואה אותה, את המורה הגבוהה והנחמדה, והפנים שלה כל כך ברורות. והקול שלה ברור כל כך. ולא מצליחה לדלות מתוך הזיכרון שלי את השם שלה. תמיד זה היה ככה. אני זוכרת פנים של כל מי שפגשתי אי פעם. הפנים נתקעות לי בראש, לפעמים גם הבגד שהאיש או האישה לבשו, לפעמים גם טון הדיבור. ואין לי מושג מה השם. איפה נפגשנו. זה קצת מטריד אותי, החורים בזיכרון. וזה לפעמים קצת מביך, אבל ככה זה.

הספר לקח אותי לגיל הזה, בבת אחת גלשתי לשם, להתאהבות הראשונה, הנשיקה הראשונה, על מה דיברנו בדרך לגן המשחקים? השירים מאז, והשיחות הארוכות אל תוך הלילה עם אילנה, הוא אוהב אותי, לא אוהב אותי

על התהליך

זו השנה הרביעית שאני עובדת עם קבוצת נערות מהרצליה "מחוברות".

רחל, אישה יקרה שלא רק מדברת פמיניזם והעצמה נשית אלא פועלת בדרך הכי טובה שאפשר לחשוב עליה – חינוך נערות – מובילה את הקבוצה ומזמינה אותי לנצח על החלק האמנותי של הפעילות.

עד כה, עבדנו יחד על שלוש תערוכות וסרט.

השנה, התערוכה תעסוק ב"תהליכים" ותוצג בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה וההתרגשות רבה.

כדי לעזור לנערות לחשוב על נושא לעבודה, במפגש הראשון סיפרתי להן על תהליך עבודה אישי.

בפוסט קודם כתבתי על השראה, כזו שמגיעה מהתבוננות מודעת או לא מודעת בעבודות של אמנים.

במפגש ההוא עם הנערות דיברתי על השראה שבאה מהתבוננות בעצמנו, בתשוקות שלנו, בזכרונות שלנו.

*  *  *

כילדה, חלמתי להיות רקדנית. זה לא קרה.

כשלמדתי בקמרה אובסקורה התחלתי לצלם אנשים בתנועה.

מאוד עניין אותי, הפער הזה בין סטילס לבין התנועה שהמצלמה מסוגלת לקלוט, בעיקר זו האנושית.

הוקסמתי מהעקבות שהגוף מותיר בחלל.

בדקתי את הקפאת התנועה מול המריחה שלה, האופן שבו היא באה לידי ביטוי.

במהלך השנים צילמתי הרבה מאוד רקדנים, בהופעות, בסטודיו.

בדקתי מה קורה כשחלק מהגוף קפוא וחלק נע.

 

בדקתי איך נראה רצף של תנועה, המצלמה ביד, מתקתקת בלי הפסקה.

 

ויום אחד התחלתי לרקוד בעצמי. תנועה אינטואיטיבית, כזו שנובעת מההקשבה למוזיקה, בלי לעסוק יותר מדי באיך זה נראה מבחוץ.

גיליתי עולם חדש, של תשוקה עמוקה לתנועה, צורך בסיסי.

וגם בדקתי איך הוידיאו מצלם תנועה, מתוך הקפאון שלו.

כל התהליך הזה – שהתפרש על כמה שנים טובות – התנקז לסידרה שהפכה לתערוכה La Maga.

שנה שלמה צילמתי נשים וגברים רוקדים. רובם לא מקצועיים, פשוט אנשים שאוהבים לנוע.

התערוכה הייתה סוג של שיא בחיים שלי.

אבל,

מבחינת ההתפתחות האישית שלי, ההתבוננות שלי אל תוך עצמי – התהליך שהוביל לתערוכה היה הכי משמעותי.

בשנתיים האחרונות אני ממשיכה לבדוק תנועה מהיבט נוסף, כשאני מחברת בין עולמות של צילום סטילס (לרוב צילום רחוב ) ותנועה אנושית, בסידרה  true love

 

 

 

 

 

 

 

איך חוגגים יומולדת לאיש מת ?

היום יומולדת לאבא שלי, שחגג יומולדת 44 לפני כמעט 40 שנה.
סופשנה ותחילת שנה היו זמנים משמחים וחגיגיים עד שהוא מת.
בשבוע האחרון של דצמבר אשפזו אותו.
הוא השתחרר בערב ה – 31 לדצמבר כי מה פתאום לחגוג שנה חדשה בבית חולים.
בינואר עוד חגגנו לו יומולדת אופטימית, אתה תהיה בסדר, חייב שתהיה בסדר.
כל אותו חודש חלמתי זוועות.
ואז הם פסקו. בבת אחת.
ב- 12 לפברואר, באותו גיל ובאותו תאריך שאבא שלו מת, הוא התעורר אל מותו.
שיעולים כבדים וויכוחים – ברור שאני הולך למשרד, לקוחות מחכים לי.
והנפילה אל השטיח הרך, שכמעט ולא נשמעה.
והניסיון להנשים, להחזיר חיים שכבר לא.

בדרך לקבר, חברה של ההורים אמרה לי, אל תאמיני למי שיגיד לך שהזמן עושה את שלו. זה כמו לאבד יד. כל חייך תחסר לך.
ואני בכלל הרגשתי שהלב שלי נקבר שם, יחד איתו.
מאז, כל תחילת שנה, המועקה הזו.
שחררי כבר, את אומרת לעצמך.
אז כן, חסרה לך יד, היד שלו. הלב שלך חי ופועם ואוהב ומתרגש.

והשבוע סיפרו לי סוד שהסתירו ממני, שצבע באור חדש את הקשר העמוק שהיה לי, שיש לי איתו.

רק הוא היה שם בשבילי בחודשים הראשונים לחיי.

כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁהִזַּלְתָּ עַל הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי הָיוּ לַחֲלַב הָאֵם שֶׁלִּי

 

 

מורן, שנה למותה

לפעמים, תאריכים, מספרים, יש להם חיים משל עצמם.
אצלי, לפחות.
הם, המספרים האלה, לובשים צורה פתאום מול העיניים שלי.
17 לינואר
היום שמורן מתה.

עד הרגע האחרון עוד ציפיתי לנס.
כל כך רציתי, שמורן החכמה, המוכשרת, היפה, תבריא, תקום על רגליה, תנער מעליה את כל הכאב, הפיזי והנפשי.
תחייך ותמשיך בחייה.

אני מתבוננת בעיניים שלה מדי פעם ומתמלאת עצב וכעס.
על חייה, על מותה.

מורן בחרה למות כי לא יכלה לשאת את הכאב.

מדי יום, אני מזכירה לעצמי, לסובבים אותי, מסבירה לכל מי שמוכנה להקשיב.

לא להרפות, להמשיך להיאבק, לעלות מודעות, לשים לב, לא לשכוח ולו לרגע.

פגיעה מינית רוצחת. את הנפש ואת הגוף.

מורן ליד תמונתה בתערוכת גיבורות צילום: דור שחף

על ההשראה

צילום בהשראה הוא נושא מרתק, אחד הנושאים שאני הכי אוהבת ללמד.

אני תמיד מסבירה לתלמידות שלי, שההשראה נמצאת כל הזמן בסביבה שלנו. אם זה בהווה, ממש מול העיניים, או בעבר, בחוויות שחווינו, בספרים שקראנו, בסרטים שראינו, בצלילים ששמענו, ביצירות בהן צפינו; וזו כמובן רשימה חלקית מאוד.

כל הזמן שואלות אותי: איך אני אמצא נושא לעבודה? וגם: נגמרו לי הרעיונות, על מה אני אעבוד עכשיו?

ואני אומרת – תתבוננו מסביב, תפתחו את הלב והאוזניים והעיניים והנחיריים אל העולם, אל מה שמותיר בכן רושם, אל מה שאתן זוכרות, אל מה שהשפיע עליכן.

אל תפחדו לפתח רעיון שהתחיל מצפייה ביצירת אמנות שאתן ממש אוהבות.

מהרעיון הזה תצמח עבודה חדשה, שתהיה רק שלכן.

מדובר בהשראה, לא גניבה ולא חיקוי, דיאלוג שנוצר בין היוצרת לבין מקורות ההשראה שלה.

לפעמים אפשר לראות את ההשפעה בניואנסים, לפעמים זה נראה כמעט כמו שחזור של המקור.

והנה סיפור אישי על מקורות השראה:

שרה פון שוורצה, אישה אהובה ושחקנית נפלאה, כתבה לפני כמה שנים מחזה בשם "בין שני עולמות", שהוצג בהצלחה רבה בתאטרון הקאמרי.

יחד עבדנו על סידרת צילומים, כל צילום שיקף באופן ישיר או אסוציאטיבי סצנה ו/או רעיון מתוך המחזה.

אחד הדימויים ששרה הציעה שנצלם היה דיוקן שלה במדים של הצבא הנאצי.

הצילומים הראשונים במפגש הזה היו סתמיים, מין "פוטו רצח" כזה.

צילמתי ושוחחנו, ותוך כדי שיחה שרה פתחה את הז'קט לצדדים. ואז דיברנו על הנשים היהודיות שאולצו לשמש כשפחות מין של הנאצים. שרה הזכירה צילום שהיא ראתה שעסק בנושא.

משהו בצבץ במוח שלי, שלה.

הבנתי שזה יכול לעבוד. צילמתי כמה פריימים, שגם לא היו מספיק טובים. היה חסר שם משהו.

דיברנו על ארץ הלדתה, גרמניה, חשבנו שנקרא לצילום הזה made in germany

ואז, כמו בסרט מצוייר, נדלקה לי נורה בתוך הראש, עם כיתוב שביקש: תכתבי את זה עליה.

שרה הסכימה, כמובן. כתבתי לה על החזה made in germany.

בינגו.

מתוך הקטלוג של התערוכה "דיוקנאות קיין" באוצרותו של פרופסור חיים מאור, שהוצגה באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחר כך חיפשתי את הדימוי ששרה דיברה עליו. וגם נזכרתי שכבר ראיתי אותו. אולי כשלמדתי בקמרה תולדות הצילום. אולי במקום אחר.

מתוך הקטלוג של התערוכה "דיוקנאות קיין" באוצרותו של פרופסור חיים מאור, שהוצגה באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין ספק שהצילום הזה ישב לנו בתודעה. אין ספק שהוא היווה השראה, אולי לא מודעת במאה אחוז, לצילום של שרה.

הצילומים דומים ומאוד שונים. הם קשורים אחד בשני בנושא, בקומפוזיציה.

אבל הם שונים במהות, יש היפוך, הפוך על הפוך. וזו יצירה לגמרי חדשה, בהשראה של יצירה אחרת.

על צילום בהשראה נרחיב בקורס צילום פרוייקט אישי שנפתח בתחילת פברואר.

לפרטים והרשמה – כאן: http://bit.ly/2zTfKuK

*  הטקסט כתוב בלשון נקבה, אבל הוא פונה לכל המינים.