פעם אחרונה, פעם ראשונה

לפני הרבה שנים ביקרתי יחד עם פ. בת דודתי בתערוכה של סופי קאל במוזיאון תל אביב.

יכול להיות שאני לא מדייקת, אבל אני די בטוחה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי עבודות שלה.

אני כן זוכרת בבירור, שההסתובבנו בתערוכה, ואני הסברתי לפ. את העבודה. כלומר, היא שאלה שאלות ולי היו תשובות לכל שאלה שלה.

אני גם זוכרת את התחושה הזו, שהאמנות של סופי קאל מתקשרת איתי ישר לתוך הראש. והבטן. כמו שיר שאת שומעת בפעם הראשונה וישר נקלט, ואז את מוצאת את עצמך מזמזמת אותו שוב ושוב. ומחכה לשיר הבא שאותה להקה  תיצור. שכמובן תאהבי. כי את מבינה את השפה, והקצב הפנימי. בכל פעם מחדש.

וכך, כשאני רואה עבודה של סופי קאל, היא מדברת אליי, היא מרגשת אותי. אני מבינה אותה, ממש מבינה אותה. כי היא כל כך פשוטה. וכל כך מורכבת. כל כך יומיומית וכל כך איקונית.

וכבר הרבה מאוד זמן אני רוצה לכתוב על העבודה של  סופי קאל. ואז אני חושבת על זה שוב ומבינה שאין לי מספיק מילים כדי לכתוב עליה.

כי העבודה של סופי קאל היא קונספטואלית, שכלתנית, כל כך מדוייקת, שאני מרגישה שכל מילה מיותרת. היא כבר אמרה הכל. הכל שם, מול העיניים, בעבודה שלה. היא לא צריכה את ההסברים שלי, את הניתוח שלי. של אף אחד.

ובכל זאת, כשקראתי על העבודה שסופי קאל הציגה לאחרונה במוזיאון Sabancı University's Sakıp Sabancı  שבאיסטנבול, הבנתי שאני חייבת לכתוב עליה. כי סופי קאל צוללת לתוך העולם של אלה שאינם רואים (ליטרלית או מטאפורית). וזה עולם שמפחיד אותי ומרתק אותי. והאופן בו סופי קאל מטפלת בו כל כך ריגש אותי שהייתי חייבת לשתף.

התערוכה, שנקראת Son Kez, İlk Kez   (פעם אחרונה, פעם ראשונה) מחולקת ל- 3.

בחלק הראשון – "הפעם האחרונה" – היא מבקשת מ- 13 אנשים שאיבדו את הראיה לתאר את הדבר האחרון שהם ראו.

החלק השני הוא מיצב וידיאו – "הפעם הראשונה" – היא לוקחת אנשים לראות בפעם הראשונה בחייהם את הים.

החלק האחרון מכיל שני משפטים שלה על הים והעיוורון וצילום של הים.

Sophie Calle©

Share

גיבורות באקדמיה: הזמנה לאירוע באוניברסיטת תל אביב

צילומים מהאירוע

Share

ma

היום לפני 5 שנים היא ויתרה סופית. הזמן קצת מרפא, היא כבר כמעט זיכרון.

אז נזכרתי כמה יפה היא הייתה. ואיך אהבתי לקרוא לה ma, זה הרגיש קרוב יותר, איכשהו.

אמא ואני, במאה הקודמת

 

 

Share

הזמנה לתערוכה: שיח נשים

שיח נשים- נשים מדברות על בית

אילת נבנצל / נופי רותם / אליסיה שחף

תערוכה קבוצתית

אוצרת: נופי רותם

גלריית "הסוכה"

פתיחה ביום שבת 21.4.2012 בשעה 20:30

התערוכה תוצג עד ה 30.5.2012

לתיאום ביקור, רונית או חגית 04-6289867

מה גורם לאדם לרצות להתחכך בביתו שלו, שם נמצאים חלומותיו הדמיוניים והליילים, שם נמצא מזונו הפיסי והנפשי, שם אהוביו ואוהביו, או שלשם רוצה להזמינם.

הבית מכיל אותנו ואנחנו אותו, כי בעצם קיומיינו אנחנו יוצרים אותו, אחרת לא היה כך, בכל מקרה הוא היה אחר, אם בכלל. יש קשר עמוק וסמביוטי בין האדם לביתו ובין הבית לדייריו אחד בתוך ומחוץ לשני.

האם אפשרי מצב זה של בתוך ומעטפת באותו הזמן? כך הוא על כל פנים, כי הרי אין דרך אחרת. כל אדם באשר הוא משחר ההיסטוריה מחפש ומייצר את ביתו, אם זה מבנה, מערה, אוהל, פחון או משטח קרטון. אין חשיבות לעושר שלו, יש חשיבות לעצם היותו, לכך שאדם מצתפן לו בתוך קונכיותו שאותה הופך לביתו, זו המכילה אותו ועימה הוא חי והיא משתנה איתו בהתאם לצורך, הרצון, האפשרות. אותו בית ההולך איתו לכל מקום.

 הבית, המילה שלפי הא"ב העברי מתחילה באות השניה, אחרי הא'- האני, ומסתיימת באחרונה –ת'. כך גם בית בשבילי הוא העניין כולו מא' עד ת',עבורי, בתוכי ובסביבתי.

בחרתי להזמין נשים לשיח בנושא בית. בית כמקום בו כל אחת יוצקת את עצמה לתוכו מתוכה.

אמניות ממקורות שונים מביאות כל אחת את השאלות שלה.

השילוב של הנשים: ילידת ארגנטינה,דתיה מודרנית וחילונית מייצר שיח פתוח הכולל סוד ומגדר, הבית כמייצג  רבדים שונים של החיים.

נופי רותם

 

Share

דיוקנאות קין

השבוע נפתחה באולם הסנאט שבאוניברסיטת באר שבע התערוכה דיקנאות קין: ייצוגים של "אחרים" באמנות העכשווית בישראל.

פרופסור חיים מאור בפתיחת התערוכה, צילום: דור שחף

פרופסור חיים מאור אצר את התערוכה המורכבת והחשובה הזו, יחד עם סטודנטיות מלימודי אוצרות באוניברסיטה.

יש לי הכבוד להשתתף בתערוכה הזו, יחד עם  כמה מהאמנים המוערכים והבולטים ביותר בארץ, וזו תערוכה מצויינת שדנה בסוגיה רלבנטית ו(תמיד) עכשווית.

העבודות שלי בתערוכה. צילום: דור שחף

"חברה מסמנת היא חברה המשדרת את עובדת היותה חברה מפוחדת, החוששת ממחשבה שונה, מדעה שונה, מהשקפה שונה.

חברה מסמנת היא חברה חסרת ביטחון בדרכה שלה. ה"אחר" הוא בבחינת בד אדום המטריף את חושיה ואת רגשותיה וה"חייתי" שבה מסתער עליו להורגו, או לכל הפחות להרחיקו.

חברה מסמנת היא חברה המעדיפה אחידות במחשבה ובאמונה, במראה ובלבוש. רק חברה המכירה בכך שהשונה איננו משונה וכי כל אחד הוא יחיד ומיוחד; רק חברה שיש לה אומץ לקבל את ה"אחר" ויש בה נדיבות להכילו (אם איננו שולל את קיומה, מסכן ומזיק לה – ) רק חברה כזו היא חברה בריאה, שלמה, הומניסטית"

פרופסור חיים מאור, מתוך קטלוג התערוכה

אמנים ואוצרים בתמונה קבוצתית. צילום: דור שחף

Share

קומפוזיציה 6

Share

ערפול

השעון המעורר שלף אותי ברגע אלים אחד מהשינה אל כאב ראש אימתני.

אני לא צריכה לבדוק בתחזית מזג האויר כדי לדעת שיש חמסין. הגוף שלי, בעיקר החלק העליון שלו, מרגיש ויודע.

רוח מזרחית יבשה ויותר מדי יוניים חיוביים באויר (או שליליים, לא יודעת בדיוק. אני רק יודעת שזה מגביר את הלחץ על הראש שלי) לא עושים לי טוב. בכלל לא.

הייתה לי תוכנית לבוקר: לקום בשבע, לשתות קפה, לצאת לפארק, חמושה באוזניות מחוברות לרדיו הקטן, לצחוק קצת עם טל ואביעד, ללכת-לרוץ שעה, לחזור הביתה, להתקלח, להתלבש ולטפל ברשימת המשימות: לכתוב, להגיש שתי הצעות לתערוכות, לקבוע כמה פגישות לשבוע הבא.

ואז לחכות לבחורה מוכשרת אחת שאני מנחה שתגיע בצהריים. וזוג מתוק בהריון הראשון שלהם שיגיעו להצטלם בסטודיו לפנות ערב.

במקום כל זה, שכבתי כל היום במיטה, עם עיניים עצומות ורקות פועמות. ביקשתי יפה וקיבלתי לשידה שליד המיטה טישו, מים, כוס קפה וכדורים נגד כאב ראש. (ואת הטבלט, שאוכל להתחבר קצת לעולם).

כל שנה זה מפתיע אותי מחדש, שכך נראה האביב במדבר.

 

חג שמח :)

Share

כתב תנועה

בשנת 2008 הוזמנה האמנית שרון לוקהרט לבקר בתל אביב על מנת לחקור אפשרות של שיתוף פעולה תרבותי בין תל אביב ללוס אנג'לס, על ידי שותפות תל אביב/לוס אנג'לס (יוזמה משותפת של הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס ועיריית תל אביב).

במהלך ביקורה בארץ הגיעה לוקהרט גם למשכנה של קרן נועה אשכול לכתב תנועה בחולון. לוקהרט ניהלה מחקר בארכיונים של הקרן ועקבה אחר פעילות של קבוצת רקדנים שממשיכה את תיווי התנועה של אשכול ומשמרת את המורשת שלה.

נועה אשכול הייתה כוריאוגרפית, תיאורטיקנית של תנועה, מורה ויוצרת מחול ואמנית טקסטיל. יחד עם האדריכל מיכאל וכמן היא יצרה את כתב התנועה אשכול-וכמן לרישום תנועה.

האותיות של הכתב הזה הן סמלים ומספרים המייצגים את היחסים בין אברי הגוף בתנועה ובמרחב, והוא יצר שיטה חדשה שבכוחה לבטא כל תנועה אפשרית של הגוף.

שרון לוקהרט בוחנת את תפישתה של אשכול את הריקוד כשפה, את המימדים המרחביים של התנועה ואת שכלול כתב התנועה על ידי אשכול והתלמידים שלה.

האמנית שרון לוקהרט יצרה, יחד עם חברי "קרן נועה אשכול לכתב תנועה" המוקדשת לשימור מורשתה של נועה אשכול, עבודת וידיאו שמוצגת במרכז התערוכה: על מסכים גדולי מימדים מוקרנים סרטים של רקדנים שרוקדים כשבקרע שטיחי הקיר של אשכול.

התערוכה הוצגה בו זמנית במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ובמוזיאון ישראל בירושלים, שם היא מוצגת עד אמצע אפריל.

בתערוכה במוזיאון מוצג מיצב קולנועי של חמישה ריקודים ותשעה שטיחים של נועה אשכול, צילומים שמייצגים מודלים כדוריים שאשכול עיצבה כדי להמחיש את התנועות של חלקי הגוף השונים ומבחר שטיחי קיר שאשכול עיצבה ושחוברו מאוחר יותר על ידי רקדנים וחברים שלה.

מתוך אתר מוזיאון ישראל

Share

דיוקנאות קין: הזמנה לתערוכה

אני שמחה להזמין אתכם לפתיחת התערוכה, "דיוקנאות קין" שאצר פרופסור חיים מאור בגלריה של אוניברסיטת בן גוריון. הפתיחה ביום שלישי 17/04/12 ב 18:30.

 

 

Share

קומפוזיציה 5

Share

חתונה בשלוש מערכות

Share

ערים תהומות

היה שמח אתמול ברחוב יהודה הימית היפואי. משעות הצהריים המוקדמות התחילו להסתובב ברחוב אנשים מצויידים בדבק דו צדדי, מספריים, מסמרים וחוטים. ציורים, צילומים, עבודות בטכניקות מעורבות, טקסטים, איורים ופסלים, נתלו לאט לאט, ברצינות ועם המון תשומת לב ואהבה על קירות הבתים, על דלתות סגורות של עסקים, בחללים שבין הבתים.

ואז המבקרים התחילו להגיע: משפחות עם ילדים, זוגות, תיירים ושכנים. הלכו עד הקצה של הרחוב ובחזרה, מתעכבים ליד עבודה שעניינה אותם.

הייתה גם פינה של מוזיקה. מוזיקאים הלכו ובאו, כל אחד שר ומנגן בסגנון שלו.

וסטודיו צילום "כמו פעם"

עמי סיאנו מצלם slow portraits

את האירוע ארגנה שונית גל והפיקה שלומית ארביב. הן פרסמו קול קורא ומי שרצה להציג, שלח עבודות והציג.

הרבה מחשבות על אמנות וחללי תצוגה, שומרי סף ואוצרות עברו לי בראש במהלך השבת וממשיכות להעסיק אותי גם היום. כמה חשוב לנו כאמנים להציג את היצירות שלנו. כמה חשוב לנו שאנשים שונים, רבים ומגוונים ייחשפו לעבודה שלנו. כמה חשובה החשיפה הבלתי אמצעית הזו, של עבודות נסיוניות, של עבודות גמורות, של מחשבה על עבודת אמנות.

והשאלות האלה שעולות וחוזרות אצלי תמיד: מי האדם שיכול להגיד למי שהצורך והרצון ליצור זורם בעורקיו – שמה שיוצא תחת ידיו לא ראוי, לא מספיק, לא נכון?

למי הזכות לחסום את הדרך מהסטודיו אל הקהל? והאם תצוגה על קירות הבתים ברחוב יפואי היא רלבנטית פחות מתצוגה על קירות מוזיאון? או גלריה?

תשובות חלקיות ולגמרי לא מוחלטות לשאלות הללו קיבלתי אתמול כשהסתכלתי סביבי: ללא ספק הייתה זו שבת של שמחה ויצירתיות, של עשייה אמנותית. של המון מבקרים שהתעניינו במה שמתרחש על הקירות, שהגיעו נהנו מהיצירות.

העבודה שלי

ובגדול

Share

mindscapes

Share

קוצ'מוצ'

בשנקר החליטו לקיים ערב בסגנון הפצ'ה קוצ'ה, עם תכנים מעולם האמנות והעיצוב.

בשונה מהפצ'ה קוצ'ה, שם כל דובר מקבל 20 שניות על כל 20 הדימויים שהוא מציג, המציגים בקוצ'מוצ' בשנקר קיבלו 15 דקות תהילה, בהשראתו של אנדי וורהול.

החיבור בין אנדי וורהול לפולה בן גוריון נולד במוחם היצירתי של מארגני המפגש: הקוצ'מוצ' הוא מאכל שפולה בן גוריון נהגה לרקוח במטבחה עבור בן גוריון.

אז מה היה שם?

היה מעניין. מגוון. יצירתי. מצחיק ומאוד מהנה (אם מתעלמים מהעובדה שניסו להקפיא אותנו למוות, מסיבה לא ברורה), בהנחיותו של פרופסור מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב-תחומית שהציג את הדוברים והקפיד שלא יחרגו מ- 15 הדקות המוקצבות.

בתיה קולטון היא מאיירת מקבוצת אקטוס הישראלית.

בתיה דיברה על מקור ההשראה שלה – משפחתה. היא הראתה צילומים משפחתיים, מלווים בסיפורים שהפכו בכישרון עצום לקומיקס.

© בתיה קולטון מתוך הספר "איך לאהוב"

עדי ברנדה הוא צלם, אוצר, DJ ומורה לצילום במחלקה לאמנות רב תחומית ב"שנקר" . הוא השתמש במושג החשיפה כדי לדבר על התחלות, על תכנים שמקורם במציאות ועיבודם לתוצר אמנותי.

© עדי ברנדה, never ending rendez-vous, 2011 , הצבה בתערוכה בגלריה שי אריה

 אלכס פדואה, מעצב תעשייתי מוכשר ומאד מצליח, הראה איך אובייקט שימושי יכול להיות גם אסטטי.

© אלכס פדואה, עיצוב קולטי שמש לכרומגן

 פרופ' לארי אברמסון , צייר ומרצה בכיר ב"שנקר", דיבר על מקומות וציורים מושלמים. (או מה נחשב כמושלם).

© לארי אברמסון, הצרעה

שרון פוליאקין היא ציירת, מרצה במחלקה לאמנות רב תחומית ב"שנקר" וראש המחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה.  שרון דיברה על תהליך העבודה על תערוכת היחיד שלה שתוצג במוזיאון אשדוד, באוצרותו של יונה פישר.

© שרון פוליאקין, פניו של האחר, ישראל , 2004 -20 עבודות שמן על קנבס 30X40 ס"מ, מוזיאון על התפר

ואחרון חביב, רועי קופר , צלם ומורה המחלקה לאמנות רב-תחומית ב"שנקר" , שהיה מורה שלי בקמרה, שהשפיע מאוד על האופן בו אני מתייחסת לצילום, דיבר על תהליך עבודה ממושך על סידרת הצילומים "אטלנטיס" שהחל במחשבה ותכנון מדוקדק וסופו בתערוכה מיוחדת במינה בגלריה נגה.

© רועי קופר, אטלנטיס

 

Share

היום שאחרי

אתמול בצהריים נפתחה התערוכה גיבורות, סוג של חלום שהתגשם.

כל השנים האלה שעבדתי על הפרוייקט הזה ידעתי שאני עושה משהו נכון. לפעמים ידעתי יותר ולפעמים ידעתי פחות.

אני מאמינה שהאמנות יכולה וצריכה לשנות דפוסים חברתיים. שגם אם זו קלישאה שחוקה – תמונה אחת שווה אלף מילים.

לפני המצאת הצילום, אי אפשר היה לדעת איך מקומות ואנשים נראים ללא הפילטר הפרשני של הציירים.

הצילום הביא לעולם פיסות מציאות כפי שהיא. צלמים רבים עשו שימוש במדיום הצילומי כדי להביא לתודעה עוולות חברתיות, כשהם הופכים את הבלתי נראים לנראים.

יש דוגמאות רבות לצלמים כאלה, שהיו לי מקור השראה – דיאן ארבוס שצילמה חולי נפש ומפגרים, לואיס היין שצילם במטרה לעורר את המודעות הציבורית לתנאים החברתיים בקרב מעמדות הפועלים, נאן גולדין שצילמה את חבריה גוססים מאיידס, רוברט מייפלת'ורפ שצילם עירום שחור גברי.

חיפשתי להביא את האישה, היחידה והמיוחדת, אל הצילום. כל אישה וההבעה המיוחדת שלה, כל אישה והאישיות שלה. רציתי שהצופים בצילומים יידעו שעומדים מול אישה ולא מול סטריאוטיפ של נפגעת אלימות מינית. בגלל זה בחרתי בקירבה, בצילומים הקרובים והאינטימיים. כי אחרי שמכירים מישהו ממש מקרוב – אי אפשר להתעלם ממנו.

אתמול ראיתי, שמעתי, בהתרגשות שקשה לי לתאר, את תגובות האנשים, שדיברו על העוצמה האדירה של המבט והגודל העצום של 25 זוגות עיניים שמביטות ישר לתוך העיניים, ישר לתוך הלב.

היה המון בכי וחיבוקים במרכז ענב. והיו המון שיחות, ששמעתי כשעברתי בין האנשים הרבים שהגיעו. ואנשים שניגשו אליי ואמרו לי שרוצים להצטלם, גם הם, להמשיך את הפרוייקט.

אני מודה לכל אחד ואחת שהגיע אתמול לפתיחה של התערוכה (כ- 400 איש ואישה), לכל מי שהתכוון להגיע ולא הצליח והתנצל על כך, לכל האנשים הרבים שנתרמו לעזור ותרמו מזמנם וכספם כדי להפוך את הרעיון למציאות, ובעיקר למשפחתי האהובה, שתמכה מן הרגע הראשון, וממשיכים לתמוך ולאהוב, גם כשאני בלתי נסבלת מרוב לחץ…

ואחרונות חביבות, תודה ענקית לעשרים וחמש המופלאות, שבחרו ללכת איתי בדרך הזו.

ולמי שלא הספיק להגיע לפתיחה  – התערוכה מוצגת במרכז ענב לתרבות, על גג גן העיר בתל אביב, עד ה- 13 למרץ.

תמונות מהקמת התערוכה

תמונות מפתיחת התערוכה

Share

היום בצהריים, בואו להיות עם גיבורות

מרכז ענב לתרבות, על גג גן העיר, תל אביב

Share

גיבורות ב"לחיות טוב"

Share

גיבורות ב"יום חדש"

Share

גיבורות

הרעיון לצלם נפגעות תקיפה מינית בפנים חשופות, כשהן מיישירות מבט אל המצלמה, נולד מתוך אמונה בהשפעתו הגדולה של הצילום.

כשחשבתי על הפרוייקט הזה, לפני ארבע שנים, לא ידעתי איזו דרך ארוכה מחכה, לי, ולנשים שהחליטו להצטרף אליי למסע הזה, ובאיזו עוצמה הוא ישפיע עלינו.

היום אני יכולה להגיד, בבטחון, מתוך נסיון והתבוננות, כמה עוצמתי התהליך הזה, העמידה מול המצלמה.

ביום שישי הקרוב בצהריים יהיה אחד מרגעי השיא של התהליך הזה: 25 הדיוקנאות של הנשים שצילמתי יוצגו במלוא הדרן במרכז ענב בתל אביב.

האמירה הזו, שכל אחת ואחת צועקת מתוך הצילומים:  "אני לא מתביישת" – זקוקה לקהל רב כדי להיות שלמה. הקהל הזה, שיבוא, יצפה, יכבד, יביט אל תוך העיניים המביטות בו ויגיד בקול רם: אתן גיבורות.

 

Share

קסמים והפתעות

(בפברואר הכל מתחיל באבא)

אבא שלי אהב לצלם. כשהייתי בת שש בערך הוא קנה מצלמת מינולטה חדישה ומתקדמת ואני קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי – Kodak Fiesta תוצרת ארגנטינה.

הוא גם אהב לצייר, והוא לימד אותי להתבונן בציור ולהעתיק אותו. הוא גם לימד אותי לצבוע, בלי לצאת מהקווים.  שעות ארוכות ומאוד מאוד מהנות ביליתי עם ניירות וצבעים. אהבתי במיוחד את מעשה הצביעה, נהנתי לערבב ולהמציא צבעים, לבדוק את הגבולות, לצאת מהקווים ולחזור אליהם.

כשלמדתי לפתח סרטים ולהדפיס את הצילומים שלי במעבדת הצילום, הפסקתי לצייר כמעט לגמרי. נהנתי מהתהליך, מהקסם  בדימוי המתגלה על הנייר בתוך האמבט עם החומר המפתח, הרגשתי שהעבודה במעבדה היא סוג של שיא בתהליך הצילומי, זה שמאפשר לי, לאחר שכלאתי את הדימוי המדוייק במצלמה, את החופש להיות מופתעת, לשחק עם התוצאה הסופית, בשליטה יחסית.

למעבדה לא נכנסתי מאז שסיימתי את הלימודים (וזה היה ממש מזמן). המעבדה הדיגיטלית החליפה את המעבדה עם הכימיקלים, ואני אוהבת אותה, יש בה קסם. בטח שיש בה קסם. אבל זה סוג אחר של קסם. שהוא לא פיזי, והוא נקי מאוד, אין בו ריח, וההפתעות מוגבלות, כי השליטה היא הרבה יותר גדולה.

ואז, מדי פעם עולה בי הרצון לאבד קצת שליטה, להיות מופתעת, להתכסות בצבעים, בריחות, לגעת בנייר הרטוב.

ובעיקר, לשקוע וקצת להיעלם בתוך העשייה המדיטטבית, רחוק מהמסך. קצת לשלוט במה שמתגלה על הנייר ולשמוח בתוצאה מוצלחת, גם אם לא התכוונתי אליה במאה אחוז.

השבוע ביליתי שלוש שעות מהנות כאלה בסטודיו של איילת עמית. היא לימדה אותי תהליך בסיסי של הדפס רשת.

הרגשתי שוב כמו הילדה הזו שהייתי, מקשיבה להסברים, נהנית מהרגע, מכל רגע. מכל כתם צבע שהתגלה על הנייר כשהרמתי את הרשת.

Share