זעם חגיגי

תקראו לי שמאלנית.

עשרים חבילות של פיתות, 4 קופסאות קורנפלקס, אינספור ערימות של לחם.
באיזשהו רגע הפסקתי לספור. וזה רק בסיבוב ממש קצר, בשכונה שלי. לא שכונת פאר, גם לא שכונת עוני.
אנשים לא גומרים את החודש, ילדים הולכים לבית הספר רעבים, משפחות שלמות ישנות באוהלים ברחוב, ניצולי שואה חיים בעוני מחפיר.
ואנשים, בשם השם או אגדה אורבנית כלשהי שורפים, משמידים וזורקים לפח כמויות של אוכל. כי הוא טמא, חמץ, או איך שתקראו לו.

תקראו לי כופרת.

למה אסור לי לקנות "חמץ" בסופר, למה מסתירים לי אותו?
וכן, אני יכולה להתאפק ולא לאכול חמץ שבוע שלם וגם יותר. זה לא העניין.
העניין הוא הכפיה.
שאני לא יכולה להחליט מה אני אוכלת.

 תקראו לי פמינסיטית קיצונית

טרפת הנקיון,
זו לא עוד דרך למשטר נשים?
להחזיר אותן למקומן: לנקיונות, לתחזוקת הבית. ראיתי כל כך הרבה נשים בשבוע האחרון סחוטות, חסרות חיים, שרק מדברות על כמה הגוף כואב להן, על כמה הן רוצות כבר לנוח. (בקבר, מותק, תנוחי בקבר. סיימת לנקות? עכשיו תתחילי לבשל…)

 

לא היה אמור להיות כאן איזה עניין עם יציאה מעבדות לחירות

חתולים יאכלו הרבה חמץ בשכונה

אני מעריכה שהרבה חתולים יאכלו קורנפלקס בימים הקרובים

אה, כן, חג שמח

החופש להתנסות

בתקופה האחרונה אני לא ממש מתרגשת מאמנות. לרוב לא בא לי בכלל לבקר בתערוכות כמו פעם.

אני יודעת שבאיזשהו מקום זה קשור ל"דאון" שהגיע אחרי ה"היי" הגדול של תערוכת היחיד, בה השקעתי את נשמתי.

אין דבר שאני מצפה לו יותר מאשר תערוכה שתחדש לי את התשוקה לאמנות.

ואז … הגעתי לתערוכה "תנועה מגונה "של ליאור שטיינר ושחר סריג.

באתי כי אני אוהבת את ליאור, את האישה והאמנית, ונשארתי כי מה שראיתי מצא חן בעיניי. מאוד.

ליאור שטיינר

ליאור שטיינר

שניהם ציירים מצויינים.
אבל אין בדיאלוג הזה שנוצר בין ליאור ושחר וירטואוזיות של ציירים.
יש הזמנה לצפות בתהליך, בחיפוש, במשחק, בהנאה שביצירה, בבדיקת גבולות ויכולות החלל. ללא תבניות ומוסכמות.

הם לא מרגישים צורך להוכיח לצופים או לעצמם את יכולות הציור שלהם, את ההבנה העמוקה בנושא, ובקומפוזיציה, במרקמים והנחת הצבע על הבד.
כך, הם יכולים להרשות לעצמם להתנסות. ולשתף את הצופים בהתנסויות שלהם. של שניהם ביחד וכל אחד לחוד.

קטע מהעבודה המשותפת של ליאור שטיינר ושחר סריג

גם הטקסט שמלווה את התערוכה, שפותח במשפט – שכל כך התחברתי אליו - “במקום בו נגמרות המילים תתפרץ התנועה", מאוד מעניין. הוא לא טקסט אוצרותי רגיל, אלא המשך (או התחלה) טקסטואלי של הדיאלוג הויזואלי שמתקיים בין ליאור ושחר.

 תנועה מגונה, ליאור שטיינר ושחר סריג, אוצרת: רותם ריטוב, גלריה אלפרד, עד ה- 26 לאפריל

יומני פרלוב

יומנים אישיים מרתקים אותי. יש ביומן אישי תחושה של חיים עם משמעות, חיים ששווה לעקוב אחריהם ולהתעכב עליהם.
מחשבות, תוכניות, אירועים גדולים כקטנים שנרשמים כמו המחשבות שמתרוצצות בראש, ישר אל הנייר.
כי הרי היומן מיועד לכותב היומן בלבד, מה שמאפשר את קילוף המסכות, ויתור על שליטה, זה לא צריך להיות יפה או מעניין, אמנותי או מעוצב.
לפעמים, אחרי זמן מה, חוזרים אליו, נזכרים בדברים שקרו, או דברים שתוכננו.
וקורה, שמישהו מגלה את היומן, ולומד דברים על הכותב שלא ידע. פעם, היומנים היו פרטיים, סודיים אפילו, והיו לא מעט דרמות סביב הורים שהפרו את קוד הסודיות וקראו את היומנים של הילדים שלהם, בסתר או בגלוי.

דווקא היום, כשכולנו משתפים ברמה זו או אחרת את היומיום שלנו ברשתות החברתיות, מעניין להתבונן על העשייה האמנותית של דוד פרלוב, זו שעוסקת בתיעוד היומיום, בפרטים הקטנים.
ריגשו אותי במיוחד צילומי הפולרואיד והיומנים שיש בהם ערבוביה של טקסטים בשפות שונות, רישומים ותוכניות של עבודות.

דוד פרלוב | רישומים, תצלומים, סרטים מוזיאון עין חרוד, עד ה- 31.5.2014

דוד פרלוב, הרבה לפני האינסטגרם

דוד פרלוב, הרבה לפני האינסטגרם

יומני פרלוב

תוכניות, אסוסיאציות ומחשבות בשתי שפות

 

home

DSC_0463

על הבדידות

ירושלים תמיד מרגישה לי קצת חוצלארץ. אולי בגלל שאני לא מתמצאת בה בכלל, אולי בגלל הנוף האנושי השונה כל כך, האבנים הבוהקות, הקרירות גם בימים חמים.

אז ארגנו לנו יום חופש (שזה הכי חוצלארץ שיש) ביקרנו במוזיאון על התפר, טיילנו בשוק ואכלנו ארוחה (מצויינת) במחניודה.

במוזיאון מוצגת כרגע תערוכה מרגשת במיוחד, "כל אדם נושא חדר בתוכו", שאצר רפי אתגר.

הבאתי איתי בטלפון הנייד כמה דימויים שלא יכולתי להיפרד מהם.

צ'יהארו שיוטה – מאז שראיתי את העבודה שלה במוזיאון הרצליה לפני לא מעט שנים היא לא יוצאת לי מהראש, וכל פעם שאני רואה עבודה שלה אני נרגשת מחדש.

צ'יהארו שיוטה

צ'יהארו שיוטה

 

טרין סונדרגרד – מתוך העבודה strude – צילומים של נשים מאי קטן בדנמרק, לובשות כיסוי פנים צבעוני

טרין סונדרגרד

טרין סונדרגרד

 

סופי קאל בקטע מהעבודה שהציגה בביאנלה בונציה (2007) take care of yourself

 

סופי קאל

סופי קאל

 

למחניודה רציתי להגיע מהרגע שראיתי במשחקי השף (מודה בהתמכרות בלתי נשלטת לריאליטי אוכל), תחת הכותרת של אוכל מנחם, את הפולנטה-פטריות-אספרגוס-פרמז'ן (אני יודעת שהמציאו אותה שם בשבילי, גם אם לא מודים בזה).

וזו מנה מנחמת, טעימה ומפיגה בדידות (בעיקר כשאוכלים אותה ליד איש אהוב במיוחד)

הייתי כל כך עסוקה בלהתענג על המנה, ששכחתי לצלם, התמונה מכאן: http://tinyurl.com/nhmwojj

הייתי כל כך עסוקה בלהתענג על המנה, ששכחתי לצלם, התמונה מכאן: http://tinyurl.com/nhmwojj

 

הזמנה לתערוכה: בשביל עצמי

"היא מכילה את מה שמזין את העולם.

נביעה שופעתהאישה החכמה מרווהראשיתאת צימאונה שלה" (הטאו של הנשים)

הקורס והצילום: "בשביל עצמי",  הם רק תירוץ.

זוהי הזמנה לעצור רגע ולהביט בעולם.

להתבונן בו מנקודת המבט היחידה ומיוחדת של כל אחת ואחת.

ואז להפנות את המבט פנימה, ולשאול: מה אני רוצה? מה אני אוהבת?

המשתתפות בקורס פותחות בפני הצופים חלון קטן אל תהליך חווייתי של שימוש במצלמה ככלי לביטוי אמנותי.

invitation

חומות

DSC_0467

חשיפת יתר

a_0449

סוער

playas

מרטין פר מצלם, בין היתר, אנשים נופשים בחופים ברחבי העולם.

המבט שלו הוא ציני, ביקורתי, הייתי אומרת אפילו אכזרי.

אבל גם משועשע ומשעשע.

 

© Martin Parr, 2014. Playa Grande, Argentina

© Martin Parr, 2014. Playa Grande, Argentina

 

הסידרה שפר צילם ב Mar del Plata, עיר הנופש בה ביליתי חודשים רבים, החזירה אותי לזיכרונות ילדות.
אהבתי את החופשים בעיר החוף, כי מאוד אהבתי ים, וכי זו הייתה הזדמנות לבלות הרבה ובמרוכז עם ההורים שלי, אבל גם מאוד סבלתי מהצפיפות.

צילם אותי, אבא שלי, אי שם בשנות השישים בחוף "לה פרלה" במר דל פלטה

צילם אותי אבא שלי, אי שם במאה שעברה במר דל פלטה

 

Fragile Minds

צילומים מבית חולים לחולי נפש בטהרן. כתבה וצילומים נוספים ב Time 

Abbas Hajimohammadi Saniabadi ©

Abbas Hajimohammadi Saniabadi ©

Abbas Hajimohammadi Saniabadi ©

Abbas Hajimohammadi Saniabadi ©

 

תרדמת התבונה

DSC_9954

El sueño de la razón produce monstruos (תרדמת התבונה מולידה מפלצות)

תאטרון השלג

MARIO GIACOMELLI-Il teatro della neve, 1984-86

MARIO GIACOMELLI-Il teatro della neve, 1984-86

ורציתי להשאר כאן לנצח

DSC_0003

גיא וניר

סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (וסאונד גם)

What Is a Photograph?

 

Lucas Samaras—Pace Gallery Photo-Transformation, 1973-76

Lucas Samaras—Pace Gallery
Photo-Transformation, 1973-76

:מתוך התערוכה ב

Icp (International center of photography), NY

טקסט מעניין על התערוכה

סלפי עם אבא

תמונה וסיפור

selfie with dad

 

האיש שהמציא את עצמו

Duane Michals, The Man Who Invented Himself from gordon spooner on Vimeo.

הזמנה לתערוכת צילום ארצית "צילום בגיל"

מתרגשת להזמין אותך לתערוכה ארצית של "צילום בגיל "פרויקט צילום ייחודי שאני גאה להיות חלק ממנו יחד עם שותפותיי סיגל הראל מור ורונית קרן והתקיים עד כה בשבעה מקומות שונים ברחבי הארץ.

 הרעיון שקשישים בכלל וניצולי שואה בפרט יכולים לפתוח להם ולנו צוהר מיוחד בעזרתה של המצלמה אל עולם של תכנים עשיר, אשר נוגע בתקופה אפלה וממשיך אל החיים של כל אחד ואחת, התפתח למקומות שאפילו לא העזתי לדמיין.

 
"לבבות שנדמו" - יהודית ברטוב

"לבבות שנדמו" – יהודית ברטוב

הפתיחה:  יום חמישי ה6.2.14 בשעה 17:00  בתיאטרון גבעתיים

 "צילום בגיל" / להתמודד עם זיכרון השואה באמצעות צילום

"…אין צורך להעניש את עצמך בהתאבדות בגלל אשמה אחת שאתה כבר מכפר עליה בסבל היומיומי…" פרימו לוי

 סדנת 'צילום בגיל' נוצרה מתוך אמונה שצילום יכול להיות כלי ביטוי נפלא לניצולי שואה, שרוצים לצאת למסע יצירתי בעקבות זיכרונות, תובנות, סיפורים וחוויות מהעבר. בהקשר זה כותב תיאורטיקן הצילום רולנד בארת בספרו " מחשבות על הצילום":" הצילום שייך לאותו סוג של עצמים דפופים שאינך יכול להפריד שני דפים בהם זה מזה בלא להשחית את שניהם:…שניות שאנו יכולים להשיגה במחשבה אך לא לתופסה בחושים." אין כמו המצלמה להעביר רחשי לב ותחושות ויזואליות הממחישות את סערת הלב ומביאות לידי ביטוי ממשי ודרמטי את עוצמתו של הזיכרון. הנראה אינו מופרד מהמורגש והמונצח והוא כאילו מקבע בעזרת כוחה של היצירה והאמנות את חיבור השכל לרגש לעדי עד.

 בסדנה למדו המשתתפים את יסודות הצילום ובעיקר את סוד ההתבוננות. לרבים מהם נפתח מימד חדש להסתכלות על העולם הסובב אותם בעזרתו יכלו להסתכל גם אחורה אל עברם רב החוויות ולצלם אותו בהשלמה ממקום בטוח. הענקת היכולת לתת להם כלי חדש ואפקטיבי שבאמצעותו יוכלו להתרשם וליצור תגובה מאוחרת אך ישירה – מאפשר להם להעניק לצופה מידע אמפאטי ואמיתי על העובר עליהם מידי שעה במהלך חייהם.

 אפשר לראות בתערוכה סוגים שונים של יצירות, שמעידים על החיבור של כל צלם לסגנון אחר של צילום. חלק מהניצולים בחרו לתעד רגעים מעצבים בחייהם ולשם כך ביימו סצנות וצילמו אותם. אחרים תפסו רגע מכריע במצלמתם שהתחבר לחוויה רגשית בעברם ויש אף כאלה שבחרו בצילום מופשט כאמירה ויזואלית המבטאת תחושות ורגשות משמעותיים.

 המבקר בתערוכה ימצא זיכרונות, געגועים ואפילו טעמים. יחד עם המצלמה נכנסו הצלמים למקומות אישיים ונתנו ביטוי לזיכרונות מהעבר, דרכי התמודדות, עוצמות נפש, חוויות, תובנות, רגשות ומאוויים. כל צילום טומן בתוכו סיפור אחד ושווה יותר מאלף מילים. התערוכה כולה לוקחת אותנו אל תוך עולם אנושי מרתק ואל סיפורה של תקופה.

דורון פולק, אוצר הגלריה בתאטרון גבעתיים

התקף הלב של הנשמה*

פז ארזוריז מצלמת זוגות של אנשים מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריי.

המצלמה שלה מעניקה משנה תוקף לתשוקה שלהם.

בסידרה הזו של פז עולות שאלות לגבי המוסכמות החברתיות שקשורות לזוגיות ול"נורמליות".

* בספרדית – El infarto del alma, כך קוראת האמנית לסידרת הצילומים הזו.

© Paz Errázuriz

© Paz Errázuriz