Belief

דימוי אחד שתפס לי את העין במיוחד מתוך Belief, סידרה נהדרת של הצלמת Lori Hawkins

© Lori Hawkins

על הצילום כאמצעי להתבוננות, יצירה ועוצמה

בתקופה האחרונה אני מרצה על העבודה שלי, בדגש על ההשפעה המיטיבה של העמידה מול המצלמה.

כאילו לא עשיתי את זה עשרות פעמים, לפני כל הרצאה אני מתרגשת מחדש – לא ישנה בלילה לפני, כואבת לי הבטן בדרך למקום ההרצאה.

ואז אני עולה לבמה וההתרגשות הופכת לריכוז מוחלט במילים שיוצאות לי מהפה ולהנאה אמיתית.

השבוע זה היה צוות מקסים של עובדים סוציאליים ממכבי מחוז השרון, ומכיוון שהם ביקשו שאצלם אותם, הפעם גם יש תיעוד 🙂

הסבר מפורט על ההרצאה, כאן

 

 

גרניום

Tina Modotti הייתה צלמת, שחקנית, דוגמנית ופעילה פוליטית בקומינטרן

© Tina Modotti, “Geranio,” Circa 1924-25

לראות אנשים

לראות אנשים. זה בכלל לא מובן מאליו.

 

?Hypothetical

?Lorna Simpson Hypothetical ©

הצייר

Unknown artist painting a picture of the ruins of San Francisco’s City Hall after the earthquake and fire of 1906.

קומפוזיציות לזמןחלל

סידרה של שלוש תערוכות שהן תוצר של שיתוף פעולה בין מוזיקאי ואמן ויזואלי.
תענוג רב חושי במוזיאון תל אביב.

רוצו לשם. מזמן לא נהנתי ככה.

קטלוג דיגיטלי (ממש לא במקום הדבר האמיתי)

הכוכב

The Star 2012 © Pieter Henket

ladies first (או למה בעצם עדיין צריך לחגוג את יום האישה)

כששואלים אותי אם אני פמיניסטית, אני עונה: שיוויוניסטית.

אני מאמינה שאישה שווה בדיוק כמו גבר. לא פחות ולא יותר.

וכל שנה אני שואלת את עצמי, למה בעצם צריך לחגוג את יום האישה?

השבוע ראיתי (סופסוף) את הסרט "הסופרג'יסטיות" ונזכרתי בסלוגן של סיגריות וירג'יניה סלימס  "You've come a long way, baby"

פרסומת לסיגריות וירג'יניה סלימס משנות ה 70 (ללחוץ על התמונה להגדלה)

אז נכון שעשינו דרך ארוכה. אבל עוד יש לפנינו דרך לא קצרה, כדי שנהיה באמת שוות.

כי עדיין אנחנו מרוויחות פחות מהגברים.
כי  אנחנו סובלות מתקיפות מיניות, רובן מידי גברים.
כי עדיין בעולם הרפואה הידע והטיפול ברובו גברי.
כי עדיין אין חלופות ממוסדות לנישואים אזרחיים והעולם הדתי הוא גברי.
כי השפה שלנו היא מגדרית, ועדיין ה"מקובל" הוא גברי. גם כשיש גבר אחד בקבוצה של עשרות נשים.
כי בממשלה יש רוב גברי
כי עדיין יש מקצועות ש"לא ממולצים" לבנות
כי עדיין אומרים עלינו שאנחנו המין החלש
כי מנסים להשתיק אותנו.
יש עוד, אבל מי סופרת.

 

Young-Suffragettes © Christina Broom

portraits of suffragettes 1909 © Christina Broom

Female journalists taking part in a Suffragette demonstration © Christina Broom

Christina Broom Suffragette Christabel Pankhurst 1909©

העולם דרך העיניים שלו

צלם שמעורר בי כל פעם מחדש את אהבתי לצילום.

Tietê bus terminal São Paulo Brazil-1996 © Sebastião-Salgado

© Sebastiao Salgado

© Sebastiao Salgado

© Sebastiao Salgado

The act

 

Bentley and Jade Pornstars 2016 from the series The ACT © Julia Fullerton-Batten

 

The Falling Man

Alfons Schilling The Falling Man 1969 ©

גיבורות

היום, לפני 5 שנים, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות וציפיה.
לאחר 4 שנים אינטנסיביות, תערוכת גיבורות יצאה ברעש גדול לאור.
25 נשים שבחרו להראות את פניהן, להגיד לעולם שהן לא מתביישות, לא מסתתרות.
יותר מ 400 איש הגיעו לפתיחת התערוכה במרכז ענב באותו יום.
מאז, התערוכה הוצגה פעמים רבות ברחבי הארץ. נושא הפגיעה המינית לא יורד מסדר היום הציבורי.
ועדיין, כל כך הרבה נפגעות ונפגעים, כל כך הרבה בורות מסביב לנושא.
רק השבוע הציעו לי להציג את התערוכה "בתנאי שזה לא יפגע ברגשות הילדים שעוברים במקום".
השנה כבר לא אוכל לשאול את מורן אם היא מעוניינת שתמונתה תוצג בתערוכה הבאה (והיא הייתה אומרת לי, כמו תמיד: תפסיקי לשאול אותי, יש לך אישור גורף ממני )
תערוכות גיבורות – ובעקבותיה תערוכת נראים – נולדה כי אני מאמינה שכאמנית יש לי כוח ומחוייבות לחשוף את מה שהחברה מנסה להשתיק.
בפרספקטיבה של השנים שעברו מאז שגיבורות הוצגה, אני גם רואה איך חשיפת הסוד הגדול מיטיבה עם הנשים המדהימות שבחרו להצטלם.
כך אמרה לי לא מזמן אחת הגיבורות: "את נתת לי את האפשרות לצאת מהצללים אל האור, לא להתבייש בזה שנאנסתי, לא להאשים את עצמי, לא לפחד לתפוס מקום".
ואני אמשיך, עד שלא תהיה ולו נפגעת אחת. עד שלא יהיה ולו נפגע אחד.
עוד על גיבורות: https://giborot.wordpress.com/
הצילומים של דור שחף, בני אהובי.

קורס צילום פרוייקט אישי

קורס צילום פרוייקט אישי

אחרי החגים אני פותחת שני מחזורים חדשים של קורס פרוייקט אישי.

הקורס מיועד לכל מי שמעוניין.ת להפיק מהמצלמה ערך אישי, אמנותי, יצירתי ורגשי.

זוהי מסגרת מאוד אינטימית, אינטנסיבית, ומספקת (ועל כך יעידו  בוגרי הקורס הרבים שהשתתפו בקורס הזה בשנים האחרונות)

 

הקורס עוסק בשלבי הדרך ליצירת סידרה צילומית: החל בהעלאת רעיון, המשך בגיבושו, דרך ניתוחו וחקירתו ועד להפקתו ולצילומו.

במהלך הקורס נדון ביחס שבין הצילום התיעודי, האובייקטיבי לכאורה, לבין המבט הייחודי והאמירה האישית של כל צלמ.ת.

כל משתתפ.ת י/תבחר נושא לעבודה וי/תפתח אותו במהלך הקורס, תוך התנסות פרקטית, הנחיה אישית וקבוצתית ודיון וביקורת על העבודות.

בכל מפגש ניחשף לנושא אחר, נראה עבודות של צלמים, נראה את הזיקה שבין אמנויות אחרות לצילום.

בכל מפגש המשתתפים/ות יקבלו משימה לביצוע, המלצות לקריאת טקסטים מכוננים ולהמשך חקירה של הנושאים המוצעים במפגשים.

נושאים שניגע בהם: צילום וטקסט, מחוץ לקופסא, צילום אנשים, צילום עצמי ועוד

הקורס אינו קורס טכני  אלא בא לפתוח צוהר אל דרכי התבוננות שונות על המציאות באמצעות המצלמה.

 

10 מפגשים שבועיים, כל מפגש שעתיים

עלות: 1500 ש"ח למשתתפ.ת

עד 6 משתתפות/ים בקבוצה

ימי שלישי בין השעות 8-10 החל מה 15 לנובמבר

לפרטים נוספים והרשמה:

054-4320663

[email protected]

מספר המקומות מוגבל, מהרו להירשם !

מעגלים

לפני 9 שנים, בראשון למאי בצהריים כיביתי את הנייד. זה היה כשבועיים אחרי פסח. תקופה מורכבת רגשית, מתישה. ניסיתי לנוח, להתנתק מעט מהעולם. כשהתעוררתי הייתה הודעה קולית מדוד שלי, שבישר לי שאמא נפטרה. היא הייתה אישה לא בריאה בנפשה, אבל המצב הגופני שלה היה סביר. ובאוקטובר הקודם רק חגגנו לה 70.

היו לנו כרטיסים מוזמנים לשבוע בברסלונה: התקיים שם בפעם השלישית אירוע של אמנות דיגיטלית מגניב שממש ציפיתי להגיע אליו סופסוף.

מאוד התלבטנו, האם לנסוע לפני תום השבעה, או לבטל. החלטנו לנסוע.

אני לא מתחברת לטקסים ומנהגים דתיים מכל סוג שהוא. אבל בנסיעה הזו הבנתי את המשמעות העמוקה של השבעה: זה לא קשור לדת. זה לא קשור לשחרור המת. זה הצורך העמוק להפנים, להבין את ה”לא עוד”, לאפשר למוח ולגוף להתאבל.

כמובן שלא הייתה לי סבלנות לפסטיבל. החלטנו לשכור אוטו ולנסוע צפונה. הדרך הייתה כל כך יפה, צילמתי אינסוף בתים בין עצים וליד הים. כשהגענו לפיגרס ירד מבול והמוזיאון של דאלי היה סגור.

סיכמנו שנחזור. שנעשה "תיקון" לנסיעה הלא כל כך מוצלחת הזו.

השנה החלטנו שלא נשארים בארץ בפסח. ושנוסעים לצפון ספרד ולפורטוגל. התכנון המקורי היה לנחות בברסלונה, וישר לנסוע לפיגרס. ברגע האחרון הרגשתי שאני חייבת יום אחד לפחות בברסלונה.

אז תכננו לנו איפה נהיה כל יום, מקומות מסויימים שרצינו לבקר, בדקנו טובטוב שעות פתיחה של מוזיאונים.

ראינו תערוכה נפלאה של Hiroshi Sugimoto, צלם יפני שאני ממש אוהבת.

ותערוכה מעוררת השראה של Andrea Fraser.

והייתה ארוחת צהריים טעימה עם חבר שלא ראינו המון זמן.

ברסלונה הייתה כל כך טובה אליי…הרחוב, האנשים, האוכל (אם כי לא פשוט להיות צמחונית בספרד), הריחות, הקטלונית, הקצב של העיר. הכל אני אוהבת בה.

DSC_5545

כאן מתנשקים

פיגרס חמודה, המוזאון של דאלי היה מפוצץ בתיירים שצילמו וצילמו ולא ראו הרבה. אני לא מעריצה גדולה של דאלי, אבל מאוד נהנתי מהביקור הזה.

הקדשנו בוקר שלם לגוגנהיים בבילבאו, מוצגת שם תערוכה מקיפה ונפלאה של Louise Bourgeois שרק בשבילה שווה להגיע לשם. 

cells, Louise Bourgeois

cells, Louise Bourgeois

בדרך לליסבון ישנו לילה במלון-ארמון בפורטו.

DSC_6083

היינו מלכים ללילה אחד

בפעם הראשונה שעליתי לארץ עשינו את רוב הדרך מבואנוס איירס למעון עולים ברמלהבאוניה. הייתי בת 11 ואני זוכרת בעיקר את הבחילות מהנדנוד האינסופי, הפסטה האיטלקית הטעימה ובמיוחד את ליסבון, אחת מערי הנמל בהן עצרנו בדרך.

היינו שם רק יום אחד, אבל כל השנים האלה זכרתי את הרחובות, את החשמליות העתיקות, וצילום שאבא צילם, בכנסיה.

ליסבון עיר מרתקת, יש בה שילוב של ישן וחדש , יש בה אחת הגלידות הטובות שאכלתי (ובתור בתזוג לאיש "חולה" גלידה, ביקרתי בלא מעט גלידריות טובות בחיי)

שלושה ימים בילינו שם, שמענו שירת פאדו עצובה לאור נרות, הלכנו קילומטרים ברגל, טיפסנו על אלפי מדרגות.

ביום האחרון נסענו לבלם, למנזר סאן חרונימו. היה תור כל כך ארוך בכניסה שהחלטנו לוותר ולעשות סיבוב באזור. אחרי שאכלנו והסתובבנו בין החנויות הקטנות שמציעות פיצ'יפקעס לתיירים, עברנו דרך המנזר וכבר לא היה תור אז נכנסנו. ושם זה היה, מין פאטיו עגול ענק עם קשתות ועמודים מפוסלים, הכנסיה שזכרתי מהצילום של אבא.

San Jeronimo

San Jeronimo

הטיסה חזרה הייתה ממדריד, והיה לנו יום שלם להסתובב בעיר היפה והפסיכית הזו, שכל כך מזכירה את בואנוס איירס. אז נזכרתי, שבפעם ההיא, לפני 9 שנים, גם נחתנו במדריד והסתובבנו בה יום שלם כשחיכינו לטיסת המשך לברסלונה. אבל מעבר לעובדה הזו לא זכרתי כמעט כלום.

DSC_6633

plaza mayor, Madrid

חשבתי על המושג הזה, סגירת מעגל. הרבה מעגלים נסגרו לי במסע הנפלא הזה שעשינו במשך כמעט שבועיים. אלה מעגלים שנסגרו כדי לאפשר שחרור ופתיחה של חדשים. וזו הרגשה כל כך טובה.

nunca mas

העולם סוגר עליי בפברואר.

זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד.

זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת.

היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר.

אף פעם. אף פעם. nunca mas.

כל כך הרבה שנים. חיים שלמים בלי אבא. הוא לא היה ברגעים הקטנים, ביומיום שלי, ולא ברגעים המשמעותיים, הגדולים. לא מכיר את המשפחה המופלאה האהובה שלי. זו שאוהבת אותי גם כשאני ככה, עצובה.

כל כך הרבה שנים, והוא קצת מטושטש, אבל עדיין יכולה לשמוע אותו קורא לי.

 

chiche

 

לא אשמתי

ב – 25 לנובמבר 1960 נרצחו האחיות מיראבל, בהוראת הדיקטטור הדומיניקני רפאל טרוחיו, בגלל שהן היו פעילות פוליטיות שהתנגדו למשטר.

ב- 1999 האו"ם הכריז על היום הזה כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

הצילומים שאני מעלה לכאן לא פשוטים. המציאות של נשים נפגעות אלימות הרבה יותר קשה. להתעלם מהמציאות הזו לא יעלים אותה. להסתכל לה בעיניים ולפעול כדי למנוע אותה.

© Izabella Demavlys without a face

© Izabella Demavlys without a face

 

Izabella Demavlys NOT MY FAULT

 

© Donna Ferrato living with the enemy

© Donna Ferrato living with the enemy

 

Nan Goldin, ‘Nan one month after being battered’ 1984.jpg

Nan Goldin, ‘Nan one month after being battered’ 1984

 

 

אליסיה שחף גיבורות

אליסיה שחף גיבורות

 

 

inside

כשהייתי ילדה קטנה חלמתי לחיות במקום סגור שלא אצטרך לצאת ממנו לעולם, שיהיה בו כל מה שאני צריכה (אז לא חשבתי על דברים שוליים כמו מהיכן יגיע הכסף לשלם שכר דירה, אוכל, חשמל וכו').

במקום המצומצם הזה אוכל לצייר, לכתוב, לקרוא, לחלום, לאהוב.

הילדה הזו גדלה (לא הרבה בגודל, יעיד מי שפגש אותי) והבינה שיש דברים שבשבילם צריך לצאת מהמקום הנעים הזה. ואפילו רציתי. לטייל, לפגוש אנשים, לראות דברים חדשים. לעבוד.

ככל שאני מתבגרת ורואה מה שיש שם בחוץ, אני פחות ופחות רוצה לעזוב את הבית שלייש בו את כל מה שאני צריכה.

© Richard Tuschman

© Richard Tuschman

Philip-Lorca diCorcia1

Philip-Lorca diCorcia ©

Sofía López Mañán

Sofía López Mañán ©

 

DSC_3806

alicia shahaf ©

 

DSC_3940

alicia shahaf ©

כמו לרקוד עם שד

פחדים, לפעמים צריך לדבר אותם. לפעמים צריך לצלם אותם. לפעמים נעלמים לתוכם.

פרנצ'סקה וודמן, אמנית שהספיקה לראות ולומר כל כך הרבה בשנים המעטות שהיא חיה.

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

 

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

אני רוקדת, משמע אני קיימת

פעם בשבוע אני רוקדת. אצל כרמית, מורה נפלאה, שמשלבת בין יוגה נשית רכה ותנועה.

היא לימדה אותי להקשיב לגוף, להקשיב למוזיקה שמניעה אותו. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לשפוט איך זה נראה.

להתמסר לתנועה.

שם אני פוגשת את עצמי. כמו שאני. נעה. נהנית מכל נשימה.

אנשים רוקדים, חיים. מדי פעם את צריכה להזכיר לעצמך איפה התשוקה שלך.

פינה באוש, מתוך "קפה מולר"

פינה באוש, מתוך "קפה מולר"

ברברה מורגן מצלמת את מרתה גראהם

ברברה מורגן מצלמת את מרתה גראהם

Baryshnikov by Max Waldman

Baryshnikov by Max Waldman

מייפלת'ורפ - רקדן

מייפלת'ורפ – רקדן