הזמנה לתערוכת "גיבורות", בפעם האחרונה, ושחרור מסוד, גם

ביום רביעי הקרוב, ה- 22 לנובמבר 2017, אתלה את תערוכת גיבורות בפעם האחרונה, באודיטוריום ספיר בכפר סבא.

הרבה מאוד עבר מאז הפעם הראשונה שהצגתי את גיבורות על גבי שני מסכים באותו מקום, גם החלל הפיזי השתנה, גם היחס לפגיעה מינית השתנה.

תערוכת גיבורות הייתה בין הראשונות שהציתה את האש, שהפכה בחודשים האחרונים לשריפה גדולה.

אנחנו צעקנו "אנחנו לא אשמות" "אנחנו לא נשתוק ואף אחד לא ישתיק אותנו".

יש עוד עבודה רבה לפנינו, קשה לשנות תפיסה חברתית שמושרשת עמוק בתודעה. אני רוצה להאמין שבעתיד אף אישה (ואף גבר) לא תצטרך להתמודד עם שום צורה של פגיעה מינית.

המון דברים קרו בשנה האחרונה, שהתחילה עם מותה של מורן וורנשטיין האהובה, פרשת המפיק המטריד ההוליוודי שבעקבותיה קמפיין metoo# שסחף אחריו מיליוני נשים (וגברים) ברחבי העולם.

במרץ הוצגה תערוכת גיבורות באירוע של ויצו לציון יום האישה ונדהמתי לגלות כמה התמונות חבולות ושרוטות. הבנתי שאי אפשר יהיה להציג אותן שוב.

בעזרתו של אבא של אפרת דהן, אחת הגיבורות האהובות, הדפסנו שוב את התמונות. הפעם בגודל קטן יותר ועל מצע פחות חזק (המקוריות הודפסו על לוחות אלומיניום).

הן הוצגו פעמיים וכבר רואים עליהן את השריטות והקמטוטים.

אני מבינה את המסר, חייבת להבין, הצילומים עשו את שלהם, הפרוייקט הזה – פרוייקט של פעם בחיים – הגיע הזמן להרפות ממנו, להמשיך הלאה.

מבחינתי, להציג אותו בכפר סבא, שזו גם העיר שלי, וגם העיר הראשונה שארחה אותו, זו סגירת מעגל.

זה לא סוף פסוק, כמובן.

אני אמשיך להיות ה"אמא" של כל הגיבורות האהובות.

אני אמשיך לתמוך ולהצטרף למאבק בפגיעה מינית, לכל ניסיון השתקה.

אבל לא אציג יותר את הצילומים.

לקראת הפעם האחרונה הזו, כתבתי טקסט מאוד חושפני, ששמרתי בליבי הרבה שנים, והוא מסביר במידה רבה את מה שהצית אצלי את הצורך לצאת לעולם ולעורר מודעות לפגיעה מינית באשר היא.

הנה הוא, כאן, גמאני

מזמינה כל אחת ואחד לבוא להגיד שלום, לראות את הגיבורות באודיטוריום ספיר בכפר סבא, החל מיום חמישי הקרוב.

ב- 26 לנובמבר תהיה התנסות באודיטוריום, לראות את התערוכה ולצפות בהצגה "הגט" ואחריה פאנל בנושא "אלימות שקופה".

כל הפרטים על הערב המיוחד הזה, כאן

 

 

 

אמנות מסוכנת

בדרך לאולפנים של הטלויזיה החינוכית (ז"ל) נזכרתי בנסיעה לשם לפני כ- 7 שנים, שנתיים לפני שהצגתי את תערוכת גיבורות בפעם הראשונה.

חדר האיפור נראה בדיוק כמו אז, מאוד התרגשתי כשאחת המאפרות שאלה: את הצלמת שצילמה נשים נפגעות אלימות מינית, נכון?

בחדר ההמתנה פגשתי את המראיין, שקבע מראש שהוא לא מאמין שאמנות יכולה לשנות משהו.

(אבל נדבר על זה בשידור. כן. בטח)

ואז הגיעה האוצרת הראשית של המוזיאון, סווטלנה ריינגולד, ומרואיינים נוספים, ביניהם יחזקאל לזרוב (התנהגתי קצת כמו אחרונת המעריצות) הכשרוני והמקסים.

הזכרתי לו שלפני כך וכך שנים, כשאני הייתי תלמידה בקמרה אובסקורה והוא רקדן באנסמבל בת שבע, עשינו פרוייקט (פורץ דרך בראשוניות שלו) עם האנסמבל.

לקח לי שלושה ימים לעכל את המכבש שעבר עלינו שם, על סווטלנה ועלי, ממנו יצאנו מבולבלות ומופתעות (מאוד לא לטובה) ולהושיב את עצמי לראות את השידור שאישי היקר הקליט.

שלושה ימים אני מגלגלת בראש את מה שהיה שם, כועסת על עצמי שלא עניתי, שלא אמרתי מספיק, שלא קמתי והלכתי.

הייתי כל כך נינוחה, זו לא הפעם הראשונה שאני מתראיינת בטלויזיה, פטפטתי הרגע עם איש שאני ממש מעריכה והייתה לי הזדמנות להגיד לו את זה, האנשים נחמדים, לא איפרו אותי יותר מדי ואני נראית די בסדר.

ואז הכניסו אותנו לאולפן הקפוא (!!!) ואיש כוחני וגס רוח בקושי נתן לנו לדבר.

(אולי לא מציגים אותך בגלל איכות עבודתך? ג'יזס, ראית עבודות שלי? מה אתה יודע עליי?)

ללא הודעה מוקדמת הפסיקו את סווטלנה באמצע משפט וכשהסתכלנו עליו בתמהון (מה? זהו?) הוא הסביר לנו שזה היה אייטם של חמש (!!) דקות ונתן לנו להבין שאנחנו, איך להגיד? לא ידענו לנצל אותן.

איכשהו, אני מקווה שהמסר עבר, וזה מה שחשוב באמת: יש תערוכה חשובה ויפה במוזיאון חיפה "אמנות מסוכנת".

בואו לראות !

 

גמאני

בעשור האחרון צילמתי שתי תערוכות מקיפות בנושא של פגיעה מינית.

"גיבורות" הציגה את דיוקנאותיהן של 25 נשים נפגעות תקיפה מינית ועלתה לראשונה בשנת 2012, בתקופה שבה היה מקובל עדיין שנפגעות צריכות להסתיר את פניהן.

"נראים" היא סידרת דיוקנאות של 19 גברים נפגעי תקיפה מינית שעלתה בשנת 2016.

יש לי איזה חוב קטן – קודם כל לעצמי, אבל גם ובעיקר לגיבורות ולנראים, ולכל הנשים והגברים ששותפות ושותפים לצונאמי, למהפכה שמתרחשת מול העיניים שלנו, בזמן אמיתי.

שינויים עמוקים בתפיסה חברתית, לגבי מה מותר ומה אסור לעשות.

אני לא מתכוונת להפסיק לדבר על הנושא, רק מבקשת מעצמי קצת לשחרר, קצת להרפות.

ואיכשהו אני מרגישה שהשחרור הזה אולי יגיע אם אפרסם את הסיפור האישי שלי, סוג של סגירת מעגל.

אולי

* * *

לפני כ 15 שנה הזמין אותי עיתונאי להתלוות אליו כצלמת בכתבה בצפון הארץ. בתשלום כמובן. מאוד רציתי להשתלב בעולם הזה, או בכל תחום שאוכל להתפרנס מצילום, ושמחתי על ההצעה. הוא אמר שמדובר ביום שלם, שניסע ברכב שלו, הוא יאסוף אותי מהבית בבוקר מוקדם ויחזיר אותי בערב.

הוא הסביר לי מה המסלול, קבענו יום ומאוד התרגשתי לקראתו.

יום לפני הוא הודיע לי, שהתוכנית התארכה, ושיש עוד מקומות שהוא אמור לכתוב עליהם ושנישן איפשהו בצפון. היססתי, אבל היה לי חשוב, כאמור, אז הסכמתי, בתנאי שידאג שנישן בחדרים נפרדים. הוא אמר שידאג שכך יהיה.

בבוקר הוא הגיע לאסוף אותי, ונסענו צפונה. היה יום חורף שמשי ונעים, הכרתי מקומות ואנשים מקסימים, צילמתי, ולקראת הערב הגענו לצימר בשומקום. אי שם בצפון הארץ.

בעלת הצימר ליוותה אותנו עד לחדר, ואז ראיתי שמדובר בחדר מיוחד כזה, עם מיטת מים ואביזרים, ג'קוזי פתוח בתוך החדר, נדנדה תלויה מהתקרה ועוד. התמונה ברורה, אני משערת.

ואז היא פנתה ללכת, ואני שאלתי את העיתונאי, ואיפה החדר שלך?

הוא ענה לי – אין כזה, אנחנו באותו חדר.

אמרתי שבשום אופן, אני לא ישנה איתו בחדר. אני זוכרת שישבתי במרפסת כשאני מחבקת את התיק שלי ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה. הייתי קפואה מקור ואמרתי שאין דבר כזה. שילך לדבר עם האישה ושתסדר עוד חדר. שלא אכפת לי איך.

הוא הסביר שהיא מארחת אותנו תמורת כתבה בעיתון, ושהוא לא יכול לבקש ממנה עוד חדר. ושאין לה חדרים פנויים. (כמובן שאת כל זה הוא לא אמר בשיחה בה הוא הבטיח שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים.) ושמה אני עושה מזה עניין.

היה לילה, רחוק מכל מקום ואני בלי רכב. לרגע חשבתי להתקשר לבנזוגי ולבקש ממנו לבוא לקחת אותי. ואז דימיינתי איך הוא מגיע ומפרק אותו במכות (תרחיש מציאותי לחלוטין, בשיחה לאחר מעשה הוא אמר שזה מה שהיה עושה, אני לא יכולה להאשים אותו על המחשבה הזו)

אמרתי לו לצאת החוצה, לא מעניין אותי אם הוא ימות מקור. נעלתי את החדר מבפנים, התקלחתי, התלבשתי שוב ונכנסתי למיטה.

הוא דפק בדלת והתחנן שאתן לו לישון על הספה. האמת, קצת ריחמתי עליו. אמרתי לו שבסדר, אבל שלא יעיז להתקרב אליי.

באמצע הלילה (לא ישנתי דקה) הוא התקרב וניסה לגעת בי. הרחקתי אותו בכוח, בצרחות.

בבוקר ביקשתי ממנו שיקפיץ אותי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם נסעתי הביתה. הוא כעס עליי, אמר שאני עושה דרמות מכלום ושהוא חשב שיהיה לנו כייף ושאני כבדה וכו וכו

רציתי להמשיך הלאה בחיים שלי. הוצאתי את האיש מהסביבה שלי. לא דיברתי איתו מאז. עברו הרבה שנים…

הייתה תקופה שהצלחתי לשכוח. בקורס מתנדבות במרכז סיוע סיפרתי על המקרה. הבנות חיבקו אותי ושיבחו אותי על הכוח והחוזק שלי.

לקח לי המון זמן להבין שאיכשהו, זו אחת הסיבות שחשבתי על פרוייקט גיבורות. כמובן שלא היחידה.

ומאז שהבנתי, אני שואלת את עצמי שוב ושוב למה לא דיברתי על זה. למה הסתרתי את השם שלו. ואולי הוא פגע בעוד נשים. אולי צעירות ממני, "חלשות" ממני. והמחשבה הזו לא עוזבת אותי.

(כעת, יחד עם פרסום הפגיעה, גם דיווחתי למאגר של "אחת מתוך אחת" את השם של הפוגע)

האירוע הזה – אפשר לקרוא לו זניח, האיש הרי לא נגע בי – נחרת בנפשי. מאות פעמים שחזרתי את הסיטואציה, ניסיתי להבין איפה טעיתי, אולי לא הייתי ברורה, אולי שידרתי שדרים מבלבלים.

וכל פעם מחדש, הבנתי שאני מתנהגת כלפי עצמי כמו האנשים האלה ששומעים על פגיעה מינית ושואלים מה היא לבשה, מה היא שתתה או באיזו שעה הסתובבה בחוץ.

כל פעם אני מזכירה לעצמי שהאשם לא בי אלא באיש שניסה לכפות את עצמו עליי, בתחבולות ובשקרים.

#metoo

תהיי יפה ותשתקי (not)

 

מה אמנים עושים כל היום ?

אמנים ב"משרה מלאה", ברי מזל שכמונו, מה אנחנו עושים כל היום ?

בואו נפתח את זה.

אני שמה רגע בצד את השעות/ימים שאני מנחה אמנים, מצלמת נשים. מה שנקרא "פרנסה".

אמנות "נטו", כמה זמן היא תופסת ביום שלי?

נגיד עכשיו,

אני עובדת על סידרה חדשה

כותבת רעיונות, במחברת, בפתקים, כל הזמן חושבת מה ואיך

חודש שלם חקרתי את הנושא, שוטטתי באינטרנט

בניתי לי ספריית השראה

ביקרתי בתערוכות

כבר עשיתי סשן צילומים ראשוני, שהיה מוצלח, יהיה המשך.

בוקר שלם עבדתי על מה שצילמתי.

(דוגמה קטנה בהמשך)

יופי. אני מרוצה.

אבל

כל היום

כל יום ?

יוגה, משפחה, טיול עם הכלבה, ספר, נרדמת על הספה מול תוכנית בישול, מבשלת, אופה, מטפלת בחממה, סידורים, מעלה רשימות על אמנות (צילום בעיקר) בבלוג מעלה משהו לפייסבוק, לאינסטגרם, בודקת את הפיד, מתעצבנת מהחדשות, קפה עם חברה.

באמת, אני מרגישה ברת מזל

אני יכולה להיות אמנית במשרה מלאה. זה לא היה ככה תמיד.

אבל בסופו של יום, כשאני מגלגלת בראש מה עשיתי ואיפה הייתי,

כמה זמן צילמתי ? כמה זמן ערכתי ? כמה זמן כתבתי ? כמה זמן קראתי ? כמה זמן יצרתי ?