גיבורות ב"לחיות טוב"

Share
פורסם ב-פברואר 22, 2012 בשעה 7:53 am קטגוריות: גיבורות | תגובות (2)

גיבורות ב"יום חדש"

Share
פורסם ב-פברואר 21, 2012 בשעה 10:00 am קטגוריות: גיבורות | תגובות (4)

גיבורות

הרעיון לצלם נפגעות תקיפה מינית בפנים חשופות, כשהן מיישירות מבט אל המצלמה, נולד מתוך אמונה בהשפעתו הגדולה של הצילום.

כשחשבתי על הפרוייקט הזה, לפני ארבע שנים, לא ידעתי איזו דרך ארוכה מחכה, לי, ולנשים שהחליטו להצטרף אליי למסע הזה, ובאיזו עוצמה הוא ישפיע עלינו.

היום אני יכולה להגיד, בבטחון, מתוך נסיון והתבוננות, כמה עוצמתי התהליך הזה, העמידה מול המצלמה.

ביום שישי הקרוב בצהריים יהיה אחד מרגעי השיא של התהליך הזה: 25 הדיוקנאות של הנשים שצילמתי יוצגו במלוא הדרן במרכז ענב בתל אביב.

האמירה הזו, שכל אחת ואחת צועקת מתוך הצילומים:  "אני לא מתביישת" – זקוקה לקהל רב כדי להיות שלמה. הקהל הזה, שיבוא, יצפה, יכבד, יביט אל תוך העיניים המביטות בו ויגיד בקול רם: אתן גיבורות.

 

Share
פורסם ב-פברואר 20, 2012 בשעה 9:55 pm קטגוריות: גיבורות | תגובות (4)

קסמים והפתעות

(בפברואר הכל מתחיל באבא)

אבא שלי אהב לצלם. כשהייתי בת שש בערך הוא קנה מצלמת מינולטה חדישה ומתקדמת ואני קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי – Kodak Fiesta תוצרת ארגנטינה.

הוא גם אהב לצייר, והוא לימד אותי להתבונן בציור ולהעתיק אותו. הוא גם לימד אותי לצבוע, בלי לצאת מהקווים.  שעות ארוכות ומאוד מאוד מהנות ביליתי עם ניירות וצבעים. אהבתי במיוחד את מעשה הצביעה, נהנתי לערבב ולהמציא צבעים, לבדוק את הגבולות, לצאת מהקווים ולחזור אליהם.

כשלמדתי לפתח סרטים ולהדפיס את הצילומים שלי במעבדת הצילום, הפסקתי לצייר כמעט לגמרי. נהנתי מהתהליך, מהקסם  בדימוי המתגלה על הנייר בתוך האמבט עם החומר המפתח, הרגשתי שהעבודה במעבדה היא סוג של שיא בתהליך הצילומי, זה שמאפשר לי, לאחר שכלאתי את הדימוי המדוייק במצלמה, את החופש להיות מופתעת, לשחק עם התוצאה הסופית, בשליטה יחסית.

למעבדה לא נכנסתי מאז שסיימתי את הלימודים (וזה היה ממש מזמן). המעבדה הדיגיטלית החליפה את המעבדה עם הכימיקלים, ואני אוהבת אותה, יש בה קסם. בטח שיש בה קסם. אבל זה סוג אחר של קסם. שהוא לא פיזי, והוא נקי מאוד, אין בו ריח, וההפתעות מוגבלות, כי השליטה היא הרבה יותר גדולה.

ואז, מדי פעם עולה בי הרצון לאבד קצת שליטה, להיות מופתעת, להתכסות בצבעים, בריחות, לגעת בנייר הרטוב.

ובעיקר, לשקוע וקצת להיעלם בתוך העשייה המדיטטבית, רחוק מהמסך. קצת לשלוט במה שמתגלה על הנייר ולשמוח בתוצאה מוצלחת, גם אם לא התכוונתי אליה במאה אחוז.

השבוע ביליתי שלוש שעות מהנות כאלה בסטודיו של איילת עמית. היא לימדה אותי תהליך בסיסי של הדפס רשת.

הרגשתי שוב כמו הילדה הזו שהייתי, מקשיבה להסברים, נהנית מהרגע, מכל רגע. מכל כתם צבע שהתגלה על הנייר כשהרמתי את הרשת.

Share
פורסם ב-פברואר 3, 2012 בשעה 4:55 pm קטגוריות: יומיום | פרסם תגובה

על נוזלים, עירומים, ומציאות משתנה

ביקרתי בכמה תערוכות מעניינות לאחרונה …

בגלריה ליטבק:

Eden Ofrat, The Station, 2009 Single channel video Edition of 4 2 min, 49 seconds

Hiraki Sawa, Within, 2010 HD video with sound, 7 min 30 sec

ויש שם גם עבודה נהדרת של מיכל רובנר.

* * *

בגלריה Ermanno Tedeschi :

ENRICO TOMMASO DE PARIS, 2012, goodnews#100210

 

* * *

בגלריה נלי אמן:

MICHAEL ARGOV LA FEMME DE LOTH 1967 BOARD, OIL AND PHOTO COLLAGE 49 BY 61 CM

 

* * *

בסוכה בבנימינה:

אביטל בר-און איזקוב, "בין מציאות למציאות"

Share
פורסם ב-פברואר 1, 2012 בשעה 6:40 pm קטגוריות: תערוכות | תגובות (1)

הזמנה לתערוכה

גיבורות

אליסיה שחף

תערוכת צילום

בחסות מרכז סיוע לנפגעות/י תקיפה מינית – השרון

מרכז ענב לתרבות

פתיחה ביום  ו'  24.2.2012 בשעה 12:30

התערוכה תוצג עד ה  13.3.2012

התערוכה פתוחה לקהל בימים א'-ה' בשעות 09:00-15:00 ובשעות פעילות המרכז

"…התקשורת מספקת לנשים נפגעות אלימות מינית רק אות אחת ופנים מפוקסלות. שמותיהן, פניהן וסיפוריהן נותרים ספונים מאחורי דלתות סגורות, שם הן מתמודדות לבד עם החיים שאחרי הפגיעה. הן עדיין מסתתרות, ונדמה שגם בכך הן משרתות את צרכי החברה: לא לראות. לא לדעת את הרוע החי בקרבנו.

אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.

היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, כששמותיהן מתנוססים תחת התמונות, הן אומרות לחברה שאין להן עוד צורך – או סיבה – להסתתר.

בצילומים הללו הן מאתגרות את כולנו להביט בעיניהן, ולראות אותן כפי שהן. ניצולות מהמלחמה הנטושה כבר אלפי שנים ברחובות האפלים ובבתים המוארים, בחדרי הילדים ובמקומות העבודה. לראות אותן כפי שהן: גיבורות.

עבורן יש לסיפור הזה כח עצום לרפא ולהעניק כח. ואילו עבורנו, עבור החברה כולה, זהו שיעור הכרחי באומץ…"

                                                                                       רוני גלבפיש (מתוך קטלוג התערוכה)

אליסיה שחף היא בוגרת בית הספר הגבוה לאמנות "קמרה אובסקורה" ועוסקת בצילום שנים רבות. מלבד צילום מקצועי, היא עוסקת גם בהוראת צילום ובכתיבה על צילום ואמנות בבלוג שלה – "עומק שדה".

אליסיה שחף מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות/י תקיפה מינית – השרון.

אתר גיבורות / גיבורות בפייסבוק

Share
פורסם ב-ינואר 29, 2012 בשעה 10:00 am קטגוריות: גיבורות | תגובות (1)

קומפוזיציה 4

Share
פורסם ב-ינואר 23, 2012 בשעה 8:49 am קטגוריות: compositions & improvisations, פוטובלוג | תגובות (4)

קומפוזיציה 3

Share
פורסם ב-ינואר 22, 2012 בשעה 9:51 am קטגוריות: compositions & improvisations, פוטובלוג | פרסם תגובה

אבק פרפרים

Share
פורסם ב-ינואר 17, 2012 בשעה 11:01 am קטגוריות: compositions & improvisations, פוטובלוג | פרסם תגובה

הזמנה לתערוכה

Share
פורסם ב-ינואר 16, 2012 בשעה 11:31 am קטגוריות: תערוכות | תגובות (3)

קומפוזיציה 2

Share
פורסם ב-ינואר 12, 2012 בשעה 4:59 pm קטגוריות: compositions & improvisations, פוטובלוג | פרסם תגובה

קומפוזיציה 1

Share
פורסם ב-ינואר 6, 2012 בשעה 12:44 pm קטגוריות: compositions & improvisations, פוטובלוג | פרסם תגובה

ראיית החולף

אי-ידיעה היא ראיית החולף-כנצחי, הטמא-כטהור, המצער והמכאיב-כמענג וראיית הרֵיק מנשגבות (אַנָאטְמַן, לא-עצמי)-כנשגב (אַטְמַן, עצמי) (פטנג′לי, פרק II סוטרה 5)

ושוב תודה למירה, גם על זה

Share
פורסם ב-דצמבר 28, 2011 בשעה 10:49 am קטגוריות: פוטובלוג | פרסם תגובה

לאן שלא תפני

Share
פורסם ב-דצמבר 26, 2011 בשעה 11:57 am קטגוריות: פוטובלוג | פרסם תגובה

ללא

Share
פורסם ב-דצמבר 25, 2011 בשעה 8:07 am קטגוריות: פוטובלוג | תגובות (1)

חג לא שמח

החג הראשון שחגגתי בארץ היה חנוכה. היינו אז באולפן לעולים בשיכון דורה בנתניה.  למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחגגתי את החג הזה. הייתי בת 12, וגדלתי במשפחה מארכסיסטית, ההורים שלי לא חגגו חגים יהודים. הם התחתנו בבית כנסת וזה היה פחות או יותר כל הקשר שלהם ליהדות.

טקס הדלקת נרות חנוכה במועדון של האולפן היה מקסים. מכל מדינה נבחר עולה שעלה לבמה והדליק נר בתוך תפוז. אבא שלי היה הנציג הארגנטינאי הגאה, וגמגם ברכה בשפה שנשמעה יותר ספרדית מעברית.

המסיבה שלאחר הטקסט כבר הייתה פחות שמחה. ריצות, בכי, התלחשויות, וקבוצה של גברים שיצאו אל הלילה הסוער והקר לחפש. הבנתי שמישהי מהאולפן לא סתם לא הגיעה למסיבה, אבל המבוגרים לא נידבו מידע.

בבוקר אבא סיפר, שהבנים של פרידה המקסיקנית גילו בחולות את השיער הג'ינג'י שלה, שנאנסה ונרצחה. את המשמעות של המילה הזו, אונס, הבנתי הרבה יותר מאוחר. אבל אני זוכרת את הדיבורים סביב הפרשה – היא הייתה הולכת לעשות הליכות בחוף הים השומם, לבדה. הייתי נוסעת על אופניים לשם עם שני בני הדודים שלי לבנות עיר-חול כל יום לאחר הלימודים, עד שהתחיל להיות קר מדי.

מאז, חנוכה תמיד מתחבר לי לכאב בטן, לאימה, לקור, לעצב גדול.

לאורך השנים היו הרבה חגים שמחים, בעיקר כשהילדים היו קטנים, אבל הזכרון העצוב מחנוכה הראשון תמיד שם.

השנה, השבוע, סול שלנו מתה. יום לפני נר ראשון, לאחר חודש וחצי שנלחמנו על החיים שלה. עד שאי אפשר היה יותר.

קשה להסביר את האובדן הזה. הכאב בלתי נסבל. הלב הענק הזה שידע רק לאהוב, איננו.

כנראה שעבורי חנוכה לא נועד להיות חג שמח.

Share
פורסם ב-דצמבר 21, 2011 בשעה 3:28 pm קטגוריות: אישי | תגובות (9)

ואז הגיע נובמבר והוא שוב היה מלא בעצב.

היה חם ולח כל כך בפברואר, מאי היה גשום באופן חריג. האיש הזה, חשבתי שהוא יכול על הכל, שכב חסר אונים על השטיח השעיר הבז'. הנשימות היו כבדות, לרגע נעצרו והתרסקו לתוך שיעול כבד עד שפסקו. זו שאיתו נותרה שרועה על המיטה הקטנה, נוזל שחור נקרש על שפתיה, בכלל לא נשמה. וחוסר האונים הזה. היא רצתה שיהיה לה כוח על. שאוכל לתקן, לחסוך את הכאב.

Share
פורסם ב-דצמבר 6, 2011 בשעה 12:09 pm קטגוריות: פוטובלוג | תגובות (1)

שיטוטי תל אביב

אני עכברה עירונית. אוהבת את הרעש, את התנועה, את הבניה היפה והגבוהה, את חלונות הזכוכית, את הבטון, את המדרכות, את העצים בשדרות. את העציצים במרפסות.

וגם, את התזזית האנושית, בתי הקפה, וריח האוכל המתבשל במסעדות, וחנויות הספרים, וחנויות שמוכרות דברים יפים. את האפשרות להיות לבד בתוך ההמון, את האפשרות לדבר עם אנשים כשבא לי. ובעיקר-בעיקר, את האפשרויות האינסופיות של צריכה תרבותית.

רשימה ארוכה של אהבות-עיר יש לי. ולא אמרתי הכל.

בשנים הארוכות שגרתי בקיבוץ, הכי הפריע לי השקט. השקט באזניים והשקט בעיניים. השקט של הגוף. (וכמובן נשאלת השאלה למה עוללתי את השנים הארוכות האלה לעצמי, אבל זה נושא לרשימה אחרת לגמרי, ואני לא בטוחה שאני רוצה ממש להיכנס לזה או שזה יעניין מישהו בכלל…)

כשאנחנו נוסעים לטייל בחו"ל, זה מה שאני הכי אוהבת לעשות: לשוטט ברחובות של ערים סואנות, מצויידת במצלמה. להקשיב לקולות, להתבונן, לספוג. ולצלם, כמובן.

בשבת האחרונה בחרתי להיות קצת תיירת בתל אביב. סבב גלריות בדרום העיר ברגל. הכנתי רשימה, קצת ארוכה מדי, שיהיה גם לפעם הבאה. אישי היקר הכין מסלול שבסופו  ארוחה כייפית ושנ"צ בבית. (בכל זאת, שבת).

היינו בחמישה חללי תצוגה: גלריה חזי כהן, בית בנימיני, Contemporary, גלריה 121, מוזיאון נחום גוטמן.

בבית בנימיני לא ביקרתי קודם, מאוד אהבתי את החלל, את הקונספט ועבודות רבות בתערוכה שמוצגת שם.

לרוב אני לא משוטטת עם מצלמה, חסרת דאגות בערים בארץ כמו שאני עושה בחו"ל. תמיד זה סידורים, ופגישות, ולהגיע בזמן. הצילומים שבחרתי להביא לרשימה הזו נראו לי ככאלה שיכולתי לצלם בכל מקום בעולם, (אם מתעלמים מהשלטים בעברית…)

אבל הם בתל אביב. וזו גם אופציה.

Share
פורסם ב-נובמבר 29, 2011 בשעה 11:19 am קטגוריות: פוטובלוג | תגובות (4)

כתום וכחול


Share
פורסם ב-נובמבר 19, 2011 בשעה 7:15 pm קטגוריות: פוטובלוג | תגובות (3)

וזה לא הכל

Share
פורסם ב-נובמבר 13, 2011 בשעה 10:51 am קטגוריות: פוטובלוג | פרסם תגובה