לשכוח / לזכור  

עזרת נשים

נשים, מה הן מבינות

כאשר נשכחות דרכי הנשים, נשמעים רק סיפוריהם של הגברים.
ללא סיפורי הנשים, נולדים רק גיבורים ממין זכר.
כאשר השפה המדוברת מובנת רק למחצית מאנשי הקהילה, אובדת חוכמת הדורות.
אין צורך להמציא מחדש את הגלגל בכל דור.
(מתוך הטאו של הנשים)

עזרת נשים

אחד הנושאים שאני בכלל לא מבינה ומרגיזים אותי במיוחד ביהדות הוא ההפרדה בין נשים וגברים.
אני לא מוכנה להיכנס לבית כנסת שהנשים מורחקות ומסתכלות מבחוץ על ההתרחשות.

האחיין האהוב שלי, שחף, חגג אתמול ברמצווה בכותל. וכמובן שהצטרפתי בשמחה לחגיגה.
את הטקס ראיתי בחלקו כשאני עומדת יחד עם אחותי על כסא פלסטיק מאחורי סורג, עד שהתעייפתי וזזתי הצידה, מתבוננת בהתרחשות וההתרגשות הגדולה שבצד הזה של הגדר.
תפסה לי את העין משפחה אמריקאית, לבושה בקפידה, שעשתה פוזות אל צמד צלמים כשרים למהדרין.

ואז עברו שתי נזירות.

DSC_4291 DSC_4286
DSC_4277

DSC_4283

A Special Day

יש ימים כאלה. קצת רגילים, קצת מיוחדים. קצת ארוכים מהרגיל.
זה היה מין יום כזה. קצת סידורים, קצת קניות, קצת שיטוטים, קצת אוכל טעים, קצת געגועים,  והרבה ביחד.

יפו תל אביב בשחור לבן, סוכות 2014

DSC_4194

DSC_4197 DSC_4202 DSC_4199 DSC_4198
DSC_4204

DSC_4214

שנה טובה :)

shana tova

שלוש תערוכות מומלצות וסיפור אחד

אני לא אוהבת פתיחות של תערוכות. לפתיחות אני הולכת כי – או שאני משתתפת בתערוכה, או כי אנשים שאני אוהבת משתתפים.

אני לא טובה בסמול טוק של הפתיחות. מביך אותי, בעיקר, המעמד הזה. אני אוהבת לדבר עם אנשים, שיחות אמיתיות, כאלה שזוכרים אותן אחרי שמסתיימות, ומשאירות טעם טוב בלב.

טסנו לנו לחופשה קצרה ברודוס, בזמן שבתל אביב נפתחו שתי תערוכות שמאוד רציתי להיות בפתיחות שלהן. ככה יצא.

*

ב"גיהנום" של יורם קופרמינץ בגלריה רוארט שתי סדרות של דימויים חזקים, כאלה שמכווצים לך את המעיים, מחוררים אותם, ושולחים אותך לחשוב על כל הדברים הרעים שעשית בחייך. ושנעשים מסביבך. ולהצטער עליהם. צער עמוק, מייאש וחסר תקווה.

מי שעוקב אחרי יורם בפייסבוק, יכול היה לראות במהלך המלחמה הארורה הזו שהשתלטה עלינו הקיץ, חלק מהדימויים האלה, כל יום דימוי חדש, לפעמים שניים, שהתפוצצו להם על המסך, אומרים הכל בלי להגיד כמכט כלום במילים.

יורם קופרמינץ, מתוך "גיהנום", 2014

 

* *

"אחרי הפרפרים" של רותם ריטוב וגידי סמילנסקי בגלריה אלפרד, באוצרותה של כרמית בלומנזון. עקבתי בזמן אמת אחרי רותם בעבודה, בקומה האמצעית בבניין של גלריה אלפרד, בדרך לסטודיו שלי שבקומה הראשונה. רותם נראתה לי כמו פיית פרפרים, נמלה עמלנית בעבודתה, מרוכזת בעצים, בצבעים, בפרפרים. יחד עם הציורים הנפלאים של גידי סמילנסקי הם יצרו מיני קוסמוס מסקרן, יפה וקשה, מקום בו נוכחים ביחד החיים והמוות, מקום ששואב אותך פנימה, מחזיק אותך שם, ואת עומדת, מתבנוננת, חשה, לא יכולה ולא רוצה לצאת.

מתוך "נדידת המונרך", רותם ריטוב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גידי סמילנקי

 

* * *

לפתיחה של התערוכה "בבואה", באוצרותו של דר יוחאי רוזן בגלריה חנינא, כן הגעתי. תערוכה נהדרת, שעוסקת ביחסים המורכבים שבין צילום לציור באמנות ישראלית העכשווית. (כדאי ורצוי לבקר (גם) באתר של התערוכה, ולקרוא את הקטלוג שמסביר, מרחיב ומנמק את התערוכה)

 

 

הדס רשף, דיוקן עצמי על פי דיוקן עצמי של פרנסיס בייקון, 2005, תצלום צבע, 44X44 ס"מ

* * * *

וזה הסיפור:

השבוע הבת שלי והחבר שלה הלכו לחתום על חוזה שכירות של דירה. הם ישבו במשרד של עורך דין ברעננה, והתהנלה שם שיחה על שמות משפחה. נרקיס סיפרה שאנחנו עיברתנו את שם המשפחה שלנו. שאלו אותה איך קראו לנו קודם, וכשהיא ציינה את שם המשפחה של אבא שלי, עורך הדין אמר לה, שהוא הכיר מישהו בשם משפחה הזה, לפני הרבה מאוד שנים, בארגנטינה.

מסתבר, שהאיש הכיר את אבא שלי, הם עבדו ביחד בבואנוס איירס, באמצע המאה הקודמת. הוא זכר אותו, את אבא שלי, כאיש מאוד נחמד ומאוד חכם.

(ואחותי הוסיפה, כשסיפרתי לה את הסיפור, חתיך מהמם, מה שנכון)

אמרתי לנרקיס, שאני מאוד רוצה לפגוש את האיש הזה, שיספר לי על אבא שלי הצעיר והיפה, הרבה לפני שנולדתי.

אבל בעצם, מה שאני רוצה, זה לפגוש את אבא שלי.

חיוך שאי אפשר לשכוח. אבא

tabula rasa

DSC_0233

a dirty war

DSC_1777

שתיקה

כבר שבועיים אני מתאפקת. משתיקה.
מה את צריכה את זה, שיקללו, שיקראו לי בשמות.
אז משתיקה.

שותקת

אבל הבטן מתהפכת.
הייתי כבר בסרט הזה.
אמרו לי לשתוק.
אמרו לחברים שלי לשתוק.

ומי שלא שתק – איבד את חייו, את חירותו, או את שפיות דעתו.

וכשאני נזכרת,
אני פותחת את הפה, ושוב סוגרת אותו.
כי התותחים רועמים וזה

* * *

אני אוהבת ומכבדת בני אדם.
לא אכפת לי אם הם שחורים ירוקים או נמוכים
לא אכפת לי באיזה אלוהים הם מאמינים

אכפת לי איזה אדם הוא, איזו אישה היא
ולכל אחד ואחת מחשבות שונות, דיעות שונות

אני מאמינה שעם כל אחד אפשר לדבר

ושבעיות לא פותרים באלימות

 

people

 

"שתיקה היא כלי בידי מדכאיםדברי !
מי ישמיע את האמת שלנו אם לא את או אנידברי בקול !
אם איש לא ישמע את דברינו, מי ילמד את שפתנודברי !
אם איש לא ילמד את שפתנו, מי יבין אותנודברי בקול !
אם איש לא יבין אותנו, נהיה בלתי מובנותדברי !
הקיפי עצמך בנשים והביעי את עצמך.
יקשיבו לך גברים ונשים כאחד.
מי ישבור את השתיקהדברי !
מי ילמד את בנותינו, אם לא את ואני?
דברי בקול ! "

 (מתוך הטאו של הנשים, כתוב בלשון נקבה, רלבנטי לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל של דת, גזע או מין )

 

lost

dance, dance, otherwise we are lost | pina bausch

(we are lost anyway, so let's dance)

dancers1

 

 

 

לא

לא זה וגם לא זה

ולרוב זה גם לא זה. מסתכלת עליך ולא נראה לי שזה

והולכת רחוק

ולפעמים גם חוזרת ובכלל לא יודעת אם זה או זה

וזה בכלל לא סיפור עם התחלהאמצעסוף

 

שנת צהריים נצחית

בסרטו ״שמש נצחית בראש צלול״, מגולל הבמאי מישל גונדרי את סיפורם של ג׳ואל וקלמנטיין, שהיו זוג במשך שנתיים ונפרדו. שניהם פונים אל מרפאה שמתמחה במחיקת זיכרון באופן ממוקד.

בשלב מסויים בתהליך המחיקה, ג׳ואל מתחרט ומצליח לשמר זיכרון של אירוע חשוב הקשור לקלמנטיין, כשהוא מתעתע ברופא ומסתיר את קלמנטיין באזור אחר בזיכרון שלו, שלא קשור אליה, שם הרופא לא יחפש אותה.

לקראת סוף הסרט, השניים נפגשים שוב, לכאורה לראשונה, אבל יש במפגש החדש-מחודש הזה שלהם תחושה עזה של דז׳ה וו  (תופעה בה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב שמתקיים בהווה).

במבט ראשון, תערוכת היחיד של שי זילברמן בגלריה עינגע נראית כתערוכת צילום קלאסית, ״מפעם״: צילומי נוף בשחור לבן, מודפסים על נייר, נתונים במסגרת שחורה עם פספרטו שמרחיק את הדימוי מהמסגרת, כזה שמשאיר הרבה אוויר ומאפשר להתמקד בדימוי. העבודות תלויות בסדר מופתי, בגובה העיניים, אחת ליד השניה, עם רווחים מתאימים. על קיר אחד עבודה אחת בודדת, גדולה יותר.

הכל מאוד נקי, מאוד מאוורר, נינוח, לא מאיים. עולם מוכר.

במבט קרוב בפרטים שונים שבכל אחת ואחת מהעבודות, מתגלה עולם אחר לגמרי. בדומה לרופא שמטפל בג׳ואל ב״שמש נצחית״, לוקח שי זילברמן את הצופה אל מקומות מוכרים, ואז הוא מחסיר מהם חלקים, מוחק אזורים שלמים, מסתיר אחרים, ובמקומם שותל פרטים וזיכרונות חדשים.

המציאות והדמיון מטשטשים, מתערבלים, ותחושת הנינוחות של ה‎רושם הראשוני נעלמת.

השימוש בשפה צילומית מבלבל, זה רק נראה כמו צילום.  זילברמן אינו צד דימויים, אינו מתבונן בעולם ומתעד אותו, אינו מביים אותו וכלל אינו מצלם אותו.

גם אם הם נראים כמו צילום, הדימויים שזילברמן מציג אינם תוצאה של תהליך של פרקטיקות צילומיות מוכרות, שתחילתן בהתבוננות ובחירת פיסות מציאות או בתכנון ובימוי הדימוי.

זילברמן בוחר את הדימויים מהקיים, אבל לא מהקיים בעולם המציאותי, זה שבחוץ, אלא במציאות שכבר הפכה לדימויים, סוג של מציאות ״יד שניה״: בספרים, אנציקלופדיות, צילומים של צלמים לא ידועים ומגזינים ישנים.

הוא גוזר ומדביק ומוחק, מצייר ומתערב בפעולות מדוייקות, כירורגיות, בדימויים הקיימים.

השאלה שתמיד נשאלת מול צילום נוף, ״איפה זה צולם״? אינה רלבנטית, כי הרי שאין מקום כזה בעולם, גם אם יש חלקים שנראים מוכרים, כאלה שאפשר לסמן אותם במפה ולנווט אליהם.

תהליך העבודה הוא תהליך של קולאז׳. אבל בשונה מעבודות קולאז׳ מוכרות – אין בעבודות של זילברמן עקבות או זכר לתהליך. הצופה מבין את התהליך מקריאת הטקסטים הנלווים לתערוכה, ולא מהתבוננות בה.

הוא אמנם מפזר רמזים בפרופורציות המשונות, כמו בעבודה עם הנמלה הגדולה ביחס לנוף; בשתילתם של בניינים מוכרים שמקומם בנופים אורבניים אל תוך צמחיה פראית, או נטיעתם במעלה כביש מתפתל.

מהתערוכה עולות שאלות על פרקטיקות אמנותיות, על החשיבות של תהליכי העבודה, על מקומו של הצילום הישיר במציאות של ריבוי דימויים.

יצירת הנוף המדומיין, זה שמכיל את הזיכרונות והתשוקות של האמן, איננה אפשרית בצילום אחד בלבד. היא זקוקה לרבדים נוספים, לשאלות נוספות, על מנת לפתות ולכשף את הצופה, לגרור אותו אל הנופים החדשים ולגרום לו להרגיש כאילו הוא כבר היה שם.

במהלך השיטוט בין העבודות השונות בתערוכה, הצופה עובר תהליך של מחיקת זיכרון של הידוע והמוכר לו, כך שבשלב מסויים הוא מתחיל להאמין שהנופים הללו, המדומיינים, שנולדו בראשו של זילברמן, הם נופים לקוחים מהמציאות, הם קיימים במקום כלשהו בעולם.

אלה נופים שמעוררים געגועים עזים למקומות שמכירים היטב אבל איש מעולם לא ביקר בהם.

שי זילברמן

שי זילברמן

שי זילברמן, שנת צהריים נצחית בגלריה עינגע, עד ה- 19 ליולי 2014

עידן התום

תערוכות אמנות מקבלות שמות שונים. לעיתים הם מסתוריים, או מתחכמים, אפילו מפתיעים.

חלי גולדנברג קראה לתערוכת היחיד הראשונה שלה ״מי שמביט בי״. וזהו שם מדוייק להפליא, בטח בקונטקסט המקומי הישראלי.

כי – מי לא ראה צילום של חלי גולדנברג על דפי העיתונים, על פרסומים של חברות שונות, מי לא מכיר את חלי מ״הלהקה״?

פעם היא הייתה בצד אחד של העדשה. עכשיו היא מסיטה את המבט שלנו ממנה אל מה שהיא רואה.

וחלי אכן רואה.

כשביקרתי בתערוכה שלה, אמרתי לה שאני קצת מקנאה בה.

אני כבר לא יודעת לראות ככה: המבט שלה מלא תום, אבל, לא להתבלבל, הוא בכלל לא תמים.

וזה שילוב מופלא, בטח בעולם רווי דימויים, רווי מצלמות וצלמים.

זהו מבט מתפעל כמו של ילד קטן שמגלה עולם, חופשי ופתוח, עולם כזה שמתגלה לאט לאט דרך עיניים משתאות, שאינו מודע לדיעות קדומות, ולא יודע וגם לא מעניין אותו איך הדברים אמורים להיות.

אבל חלי היא בכלל לא ילדה, והיא יודעת דבר אחד או שניים על החיים, ועל האמנות.

כך שהמבט שלה אינו תמים כלל.

הוא מבט חוקר, שמחפש שוב ושוב, שמייצר עולמות מופלאים מקיר מתפורר, מעצים מרקדים באור אחרון של יום, כזה שמצלם חושך ומצליח להכניס לתוכו ניואנסים של אור.

הסתובבתי בחלל הנקי – האפור עם תחושה של געגועים לצילום, להתבוננות נקיה ממניירות, למבט ישיר שחוקר ומחפש ואינו נכנע ואינו מוותר לעצמו.

חלי גולדנברג אמנות

חלי גולדנברג

חלי גולדנברג, ״מי שמביט בי״

ה״לובי״, חלל תצוגה, ארלוזורוב 6, תל אביב, עד ה- 15 ליוני

La grande bellezza

"ככה זה תמיד מסתיים. עם מוות. אבל קודם היו החיים, חבויים מתחת לבלה, בלה, בלה…אחרי הכל, זה רק טריק, כן, רק טריק״
ג׳פ גמברדלה

 

כבר די הרבה זמן מחכה לי הסרט הזה, שאראה אותו.
היה קשה למצוא שעתיים וחצי פנויות כדי שזה יקרה.
ואתמול הן היו שם, השעות: שבת אחר הצהריים, עם השקט הזה שמגיע אחרי שבוע עמוס. זמן שלא חייבים כלום.

יותר משעתיים ביליתי בתוך הראש של ג׳פ, סופר שכתב ספר אחד בחייו, בצעירותו, ספר מוצלח שהכניס אותו למילייה הבוהמי – אמנותי של רומא.
ומאז הוא כותב, אבל לא ספרים. הוא מראיין וכותב עבור מגזין נחשב, והוא משוטט ומבלה ברומא.
הסרט מתחיל בחגיגת יומולדת 65 של ג׳פ גמברדלה. הוא עדיין נראה טוב, המוח שלו חד כתער, נשים וגברים מעריצות אותו, אנשים זוכרים לו את הספר הגאוני שלו.
והוא משוטט לו ברומא ומתבונן. ומחפש.

vr08
את מה שהוא מחפש אני לא אגלה כי אני לא רוצה לקלקל למי שיקבל את המלצתי וירוץ לראות את הסרט.
שנים חיכיתי לסרט כזה. סרט שפליני והאחים טרביאני ואטורה סקולה לא היו מתביישים לחתום עליו, אבל עכשווי מאוד.
סרט ארוך, שלא ממהר לשום מקום. אבל הוא לא משעמם לשניה. הסיפור שהוא מספר הוא לא ליניארי, אלא אסוציאטיבי.
באופן שנראה הגיוני לגמרי, בסצנות סוריאליסטיות משובחות, הוא לוקח את הצופה, ביד בטוחה, במבוך המופלא הזה שמתפתל לו בתוך האיש, בקרביים שלו, במחשבות שלו, בזיכרונות ובחלומות שלו.

2b80e53c1e8e32f81f0c3ac2cd2df457
הוא מצייר תמונה עגומה וזוהרת של חברה אינטלקטואלית ודקדנטית, שעסוקה בעצמה, לא מביאה תועלת אבל גם לא ממש נהנית מהרגע, או מדבר.
הכל שטחי, ולא נוגע, ולא מגיע.

ברקע, השחקנית הכמעט ראשית – הנצרות – על כל האבסורד והנחמה שהיא מייצגת.
ואין תשובות. רק שאלות, כמו שאמנות טובה יודעת לעשות.
והצילום, נפלא, מרגש, מוכר ומפתיע.
יפה, מכוער, מצחיק, עצוב, משמח ומדכא.

כל כך.

 

שקר

אומרים,

הזמן מרפא הכל

שקר גדול

הזמן לא מרפא כלום

basi_

זעם חגיגי

תקראו לי שמאלנית.

עשרים חבילות של פיתות, 4 קופסאות קורנפלקס, אינספור ערימות של לחם.
באיזשהו רגע הפסקתי לספור. וזה רק בסיבוב ממש קצר, בשכונה שלי. לא שכונת פאר, גם לא שכונת עוני.
אנשים לא גומרים את החודש, ילדים הולכים לבית הספר רעבים, משפחות שלמות ישנות באוהלים ברחוב, ניצולי שואה חיים בעוני מחפיר.
ואנשים, בשם השם או אגדה אורבנית כלשהי שורפים, משמידים וזורקים לפח כמויות של אוכל. כי הוא טמא, חמץ, או איך שתקראו לו.

תקראו לי כופרת.

למה אסור לי לקנות "חמץ" בסופר, למה מסתירים לי אותו?
וכן, אני יכולה להתאפק ולא לאכול חמץ שבוע שלם וגם יותר. זה לא העניין.
העניין הוא הכפיה.
שאני לא יכולה להחליט מה אני אוכלת.

 תקראו לי פמינסיטית קיצונית

טרפת הנקיון,
זו לא עוד דרך למשטר נשים?
להחזיר אותן למקומן: לנקיונות, לתחזוקת הבית. ראיתי כל כך הרבה נשים בשבוע האחרון סחוטות, חסרות חיים, שרק מדברות על כמה הגוף כואב להן, על כמה הן רוצות כבר לנוח. (בקבר, מותק, תנוחי בקבר. סיימת לנקות? עכשיו תתחילי לבשל…)

 

לא היה אמור להיות כאן איזה עניין עם יציאה מעבדות לחירות

חתולים יאכלו הרבה חמץ בשכונה

אני מעריכה שהרבה חתולים יאכלו קורנפלקס בימים הקרובים

אה, כן, חג שמח

החופש להתנסות

בתקופה האחרונה אני לא ממש מתרגשת מאמנות. לרוב לא בא לי בכלל לבקר בתערוכות כמו פעם.

אני יודעת שבאיזשהו מקום זה קשור ל"דאון" שהגיע אחרי ה"היי" הגדול של תערוכת היחיד, בה השקעתי את נשמתי.

אין דבר שאני מצפה לו יותר מאשר תערוכה שתחדש לי את התשוקה לאמנות.

ואז … הגעתי לתערוכה "תנועה מגונה "של ליאור שטיינר ושחר סריג.

באתי כי אני אוהבת את ליאור, את האישה והאמנית, ונשארתי כי מה שראיתי מצא חן בעיניי. מאוד.

ליאור שטיינר

ליאור שטיינר

שניהם ציירים מצויינים.
אבל אין בדיאלוג הזה שנוצר בין ליאור ושחר וירטואוזיות של ציירים.
יש הזמנה לצפות בתהליך, בחיפוש, במשחק, בהנאה שביצירה, בבדיקת גבולות ויכולות החלל. ללא תבניות ומוסכמות.

הם לא מרגישים צורך להוכיח לצופים או לעצמם את יכולות הציור שלהם, את ההבנה העמוקה בנושא, ובקומפוזיציה, במרקמים והנחת הצבע על הבד.
כך, הם יכולים להרשות לעצמם להתנסות. ולשתף את הצופים בהתנסויות שלהם. של שניהם ביחד וכל אחד לחוד.

קטע מהעבודה המשותפת של ליאור שטיינר ושחר סריג

גם הטקסט שמלווה את התערוכה, שפותח במשפט – שכל כך התחברתי אליו - “במקום בו נגמרות המילים תתפרץ התנועה", מאוד מעניין. הוא לא טקסט אוצרותי רגיל, אלא המשך (או התחלה) טקסטואלי של הדיאלוג הויזואלי שמתקיים בין ליאור ושחר.

 תנועה מגונה, ליאור שטיינר ושחר סריג, אוצרת: רותם ריטוב, גלריה אלפרד, עד ה- 26 לאפריל

יומני פרלוב

יומנים אישיים מרתקים אותי. יש ביומן אישי תחושה של חיים עם משמעות, חיים ששווה לעקוב אחריהם ולהתעכב עליהם.
מחשבות, תוכניות, אירועים גדולים כקטנים שנרשמים כמו המחשבות שמתרוצצות בראש, ישר אל הנייר.
כי הרי היומן מיועד לכותב היומן בלבד, מה שמאפשר את קילוף המסכות, ויתור על שליטה, זה לא צריך להיות יפה או מעניין, אמנותי או מעוצב.
לפעמים, אחרי זמן מה, חוזרים אליו, נזכרים בדברים שקרו, או דברים שתוכננו.
וקורה, שמישהו מגלה את היומן, ולומד דברים על הכותב שלא ידע. פעם, היומנים היו פרטיים, סודיים אפילו, והיו לא מעט דרמות סביב הורים שהפרו את קוד הסודיות וקראו את היומנים של הילדים שלהם, בסתר או בגלוי.

דווקא היום, כשכולנו משתפים ברמה זו או אחרת את היומיום שלנו ברשתות החברתיות, מעניין להתבונן על העשייה האמנותית של דוד פרלוב, זו שעוסקת בתיעוד היומיום, בפרטים הקטנים.
ריגשו אותי במיוחד צילומי הפולרואיד והיומנים שיש בהם ערבוביה של טקסטים בשפות שונות, רישומים ותוכניות של עבודות.

דוד פרלוב | רישומים, תצלומים, סרטים מוזיאון עין חרוד, עד ה- 31.5.2014

דוד פרלוב, הרבה לפני האינסטגרם

דוד פרלוב, הרבה לפני האינסטגרם

יומני פרלוב

תוכניות, אסוסיאציות ומחשבות בשתי שפות

 

home

DSC_0463

על הבדידות

ירושלים תמיד מרגישה לי קצת חוצלארץ. אולי בגלל שאני לא מתמצאת בה בכלל, אולי בגלל הנוף האנושי השונה כל כך, האבנים הבוהקות, הקרירות גם בימים חמים.

אז ארגנו לנו יום חופש (שזה הכי חוצלארץ שיש) ביקרנו במוזיאון על התפר, טיילנו בשוק ואכלנו ארוחה (מצויינת) במחניודה.

במוזיאון מוצגת כרגע תערוכה מרגשת במיוחד, "כל אדם נושא חדר בתוכו", שאצר רפי אתגר.

הבאתי איתי בטלפון הנייד כמה דימויים שלא יכולתי להיפרד מהם.

צ'יהארו שיוטה – מאז שראיתי את העבודה שלה במוזיאון הרצליה לפני לא מעט שנים היא לא יוצאת לי מהראש, וכל פעם שאני רואה עבודה שלה אני נרגשת מחדש.

צ'יהארו שיוטה

צ'יהארו שיוטה

 

טרין סונדרגרד – מתוך העבודה strude – צילומים של נשים מאי קטן בדנמרק, לובשות כיסוי פנים צבעוני

טרין סונדרגרד

טרין סונדרגרד

 

סופי קאל בקטע מהעבודה שהציגה בביאנלה בונציה (2007) take care of yourself

 

סופי קאל

סופי קאל

 

למחניודה רציתי להגיע מהרגע שראיתי במשחקי השף (מודה בהתמכרות בלתי נשלטת לריאליטי אוכל), תחת הכותרת של אוכל מנחם, את הפולנטה-פטריות-אספרגוס-פרמז'ן (אני יודעת שהמציאו אותה שם בשבילי, גם אם לא מודים בזה).

וזו מנה מנחמת, טעימה ומפיגה בדידות (בעיקר כשאוכלים אותה ליד איש אהוב במיוחד)

הייתי כל כך עסוקה בלהתענג על המנה, ששכחתי לצלם, התמונה מכאן: http://tinyurl.com/nhmwojj

הייתי כל כך עסוקה בלהתענג על המנה, ששכחתי לצלם, התמונה מכאן: http://tinyurl.com/nhmwojj

 

הזמנה לתערוכה: בשביל עצמי

"היא מכילה את מה שמזין את העולם.

נביעה שופעתהאישה החכמה מרווהראשיתאת צימאונה שלה" (הטאו של הנשים)

הקורס והצילום: "בשביל עצמי",  הם רק תירוץ.

זוהי הזמנה לעצור רגע ולהביט בעולם.

להתבונן בו מנקודת המבט היחידה ומיוחדת של כל אחת ואחת.

ואז להפנות את המבט פנימה, ולשאול: מה אני רוצה? מה אני אוהבת?

המשתתפות בקורס פותחות בפני הצופים חלון קטן אל תהליך חווייתי של שימוש במצלמה ככלי לביטוי אמנותי.

invitation