natura morta

אוליבר מארק, יליד 1963 חי ויוצר בברלין

הסידרה natura morta (טבע מת) עוסקת בשאלה כיצד בני אדם מתייחסים לסביבתם ולעולם הטבע, תוך התמקדות בפרט בממלכת החי, כמו גם באסתטיקה ויופי המוות, והקשר ההדוק שבין הצילום לציור.

אוליבר מארק מתייחס למונח הלטיני המקורי כדרך להדגיש את הניגוד בין הטבע = חיים ללא חיים = מת.

מה שהוא מצלם חי פעם, ומת בידי אדם.

מארק צילם במחסן המכס הגרמני בבון חפצים שהוחרמו על ידי המכס כדמויות אמנותיות קלאסיות, החל מגולגלות לאופרד ושנהב מגולף ועד מוצרים מעור תנין, צב או צב, חלקי בעלי חיים מוגנים וצמחים, גביעיי צייד, בגדי נחשים, כלי נגינה מעצים טרופיים יקרי ערך ומזכרות כגון סוסי ים, אלמוגים, חלזונות ופגזי ים.

העבודות מוצגות במסגרות ציור קלאסיות.

 

© Oliver Mark

על העוצמה

היה רגע שהסתכלתי על שלט היציאה באולם החשוך.

אמרתי לעצמי, זה שם, את יכולה לצאת מתי שאת רוצה (לכי תגידי משפט כזה למכורה, אבוד לך)

הלב פעם בטירוף, ממש מאיים לצאת לי עוד רגע מהפה.

ישבתי דבוקה לכסא, חטופה מבחירה, כמו רצה ריצת מרתון.

כל מילימטר בגוף של הרקדנים על הבמה נע, נוגע. שם.

זה עוטף, זה מכריח להיות שם. להרגיש בכל מובן המילה.

ואז שקט

לא שקט מטאפורי. שקט אמיתי. יומיים לא שמעתי, כאילו המוח, הגוף, היה צריך להיסגר כדי לעכל את העוצמות האדירות שחווה.

כאב נפלא

ונצואלה, אוהד נהרין ולהקת בת שבע.

צילום: אסקף, מתוך האתר של עכבר העיר

 

מפגש עם נראות

בסוף ההרצאה ניגשו אליי מספר אנשים בהתרגשות והודו לי. אישה אחת עמדה בצד וחיכתה עד שנשארנו רק שתינו.

היא הודתה לי על ההרצאה, ושאלה אם אני מתכוונת להמשיך את פרוייקט גיבורות. אמרתי לה שאני עובדת על ספר שיעסוק (גם) בגיבורות.

אז היא שאלה בשקט, האם תסכימי לצלם גם אותי?

הרגשתי שיש מקום לשיחה עמוקה יותר איתה, אבל תיכף יש עוד הרצאה וגם אנשים אחרים מתקרבים להודות לי. אמרתי לה, תרשמי את מספר הטלפון שלי, תשתמשי בו כשתרצי.

כבר למחרת היא שלחה לי הודעה, ושאלה אם נוכל להיפגש.

כמובן שנוכל.

נפגשנו פעם אחת לשיחה ארוכה בבית קפה. וקבענו מתי היא תגיע לסטודיו להצטלם.

השבוע זה קרה. היא הגיעה לסטודיו. שוחחנו כמו חברות ותיקות, וכשחשתי שזה מתאים, שאלתי אותה אם היא מוכנה לצילומים.

כן, מוכנה.

הורדתי רקע לבן, הצמדתי אותו יפה לרצפה, הנחתי עליו כסא וביקשתי ממנה לשבת. בינתיים הדלקתי פנסים, הכנתי את המצלמה, וכל הזמן הזה המשכנו לשוחח.

ואז התחלתי לצלם. ביקשתי ממנה להסתכל עליי, לא להסיט את המבט. והתקרבתי. עוד ועוד. היא התחילה לדבר על התחושות שלה. איך הגוף שלה מגיב לי, למצלמה.

האויר בחדר התמלא ברגש, בדמעות שלה, בלב שלי שכמעט יצא ממקומו.

היא אמרה לי, חשבתי שאת מצלמת רק צילום אחד. (צילמתי מאה).

שאלתי איך היא מרגישה.

אני מתרגשת, היא אמרה לי, את רואה אותי, את רואה אותי. אני לא מתחבאת יותר, אני בחוץ, באור.

יוצאת מהחושך, מהפינה המוסתרת שלי, את רואה אותי ואני כל כך רוצה שיראו אותי.

ביקשתי ממנה שתעצום לרגע את העיניים. צילמתי שתי תמונות ושמתי את המצלמה בצד. חיבקתי אותה ואמרתי לה שזהו. אני מפסיקה.

היא המשיכה לשבת על הכסא שעה ארוכה, מנסה לעכל את החוויה: לא חשבתי שזה כל כך עוצמתי, היא אמרה לי.

שנים אני מטופלת אצל מטפלים שונים, עושה תהליכים. מעולם לא חוויתי עוצמה פנימית כמו במהלך הצילומים.

(את צריכה לטפל באנשים באמצעות צילום, היא אמרה לי. אני לא מטפלת, עניתי.)

האישה העדינה הזו עוררה בי שאלה גדולה לגבי התוכן של הספר שלי. חלק ניכר בספר יעסוק בעדויות של נפגעים ונפגעות תקיפה מינית. צילום וטקסט. עד שפגשתי אותה, חשבתי שהעדויות יהיו של "גיבורות" ו"נראים". והשאלה הזו הדהדה בי, חשבתי, למה לא לפתוח את האפשרות בפני נשים וגברים שגם זקוקים וזקוקות לנראות הזו.

אז אני פותחת את הדלת, מי שמרגיש/ה צורך להצטרף לספר, מוזמנת ומוזמן ליצור איתי קשר.

 

 

שמלה שחורה קטנה

גוף שונה, גיל שונה, אישה שונה.

שמלה שחורה קטנה אחת.

Yolanda Domínguez

© Yolanda Domínguez

© Yolanda Domínguez

© Yolanda Domínguez

 

Baudelaire

"בשנות השישים התחלתי לחשוב כי התצלום, כיצירת אמנות, יכול להשתחרר מהגבולות התיאורטיים המוגדרים על ידי תעשיית התרבות ולהשאיר מאחור אילוצים טכניים שקשורים לנייר המודפס".

מריו קרסי צילם את דיוקנו של בודלר (שצולם במקור על ידי Etienne Carjat ב- 1878) מתוך הספר "הסטוריה של הצילום" של נעמי רוזנבלום.

הסידרה "בודלר" מורכבת מ- 46 עותקים של דיוקן זה, כמספר שנות חייו של בודלר.

האותיות על נייר הדפסת כותנה מודפסות ביד בדרך שונה בכל עותק.

 

I rivolti, Charles Baudelaire, Bergamo, 2013 Set of 46 pieces, hand folded Giclée print 60,5 x 45,5 cm Unique edition © Mario Cresci / SAGE Pari

 

I rivolti, Charles Baudelaire, Bergamo, 2013  ) Set of 46 pieces, hand folded Giclée print 60,5 x 45,5 cm Unique edition © Mario Cresci / SAGE Paris