לפני הרבה שנים ביקרתי יחד עם פ. בת דודתי בתערוכה של סופי קאל במוזיאון תל אביב.
יכול להיות שאני לא מדייקת, אבל אני די בטוחה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי עבודות שלה.
אני כן זוכרת בבירור, שההסתובבנו בתערוכה, ואני הסברתי לפ. את העבודה. כלומר, היא שאלה שאלות ולי היו תשובות לכל שאלה שלה.
אני גם זוכרת את התחושה הזו, שהאמנות של סופי קאל מתקשרת איתי ישר לתוך הראש. והבטן. כמו שיר שאת שומעת בפעם הראשונה וישר נקלט, ואז את מוצאת את עצמך מזמזמת אותו שוב ושוב. ומחכה לשיר הבא שאותה להקה תיצור. שכמובן תאהבי. כי את מבינה את השפה, והקצב הפנימי. בכל פעם מחדש.
וכך, כשאני רואה עבודה של סופי קאל, היא מדברת אליי, היא מרגשת אותי. אני מבינה אותה, ממש מבינה אותה. כי היא כל כך פשוטה. וכל כך מורכבת. כל כך יומיומית וכל כך איקונית.
וכבר הרבה מאוד זמן אני רוצה לכתוב על העבודה של סופי קאל. ואז אני חושבת על זה שוב ומבינה שאין לי מספיק מילים כדי לכתוב עליה.
כי העבודה של סופי קאל היא קונספטואלית, שכלתנית, כל כך מדוייקת, שאני מרגישה שכל מילה מיותרת. היא כבר אמרה הכל. הכל שם, מול העיניים, בעבודה שלה. היא לא צריכה את ההסברים שלי, את הניתוח שלי. של אף אחד.
ובכל זאת, כשקראתי על העבודה שסופי קאל הציגה לאחרונה במוזיאון Sabancı University's Sakıp Sabancı שבאיסטנבול, הבנתי שאני חייבת לכתוב עליה. כי סופי קאל צוללת לתוך העולם של אלה שאינם רואים (ליטרלית או מטאפורית). וזה עולם שמפחיד אותי ומרתק אותי. והאופן בו סופי קאל מטפלת בו כל כך ריגש אותי שהייתי חייבת לשתף.
התערוכה, שנקראת Son Kez, İlk Kez (פעם אחרונה, פעם ראשונה) מחולקת ל- 3.
בחלק הראשון – "הפעם האחרונה" – היא מבקשת מ- 13 אנשים שאיבדו את הראיה לתאר את הדבר האחרון שהם ראו.
החלק השני הוא מיצב וידיאו – "הפעם הראשונה" – היא לוקחת אנשים לראות בפעם הראשונה בחייהם את הים.
החלק האחרון מכיל שני משפטים שלה על הים והעיוורון וצילום של הים.
Sophie Calle©
