על ההשראה

צילום בהשראה הוא נושא מרתק, אחד הנושאים שאני הכי אוהבת ללמד.

אני תמיד מסבירה לתלמידות שלי, שההשראה נמצאת כל הזמן בסביבה שלנו. אם זה בהווה, ממש מול העיניים, או בעבר, בחוויות שחווינו, בספרים שקראנו, בסרטים שראינו, בצלילים ששמענו, ביצירות בהן צפינו; וזו כמובן רשימה חלקית מאוד.

כל הזמן שואלות אותי: איך אני אמצא נושא לעבודה? וגם: נגמרו לי הרעיונות, על מה אני אעבוד עכשיו?

ואני אומרת – תתבוננו מסביב, תפתחו את הלב והאוזניים והעיניים והנחיריים אל העולם, אל מה שמותיר בכן רושם, אל מה שאתן זוכרות, אל מה שהשפיע עליכן.

אל תפחדו לפתח רעיון שהתחיל מצפייה ביצירת אמנות שאתן ממש אוהבות.

מהרעיון הזה תצמח עבודה חדשה, שתהיה רק שלכן.

מדובר בהשראה, לא גניבה ולא חיקוי, דיאלוג שנוצר בין היוצרת לבין מקורות ההשראה שלה.

לפעמים אפשר לראות את ההשפעה בניואנסים, לפעמים זה נראה כמעט כמו שחזור של המקור.

והנה סיפור אישי על מקורות השראה:

שרה פון שוורצה, אישה אהובה ושחקנית נפלאה, כתבה לפני כמה שנים מחזה בשם "בין שני עולמות", שהוצג בהצלחה רבה בתאטרון הקאמרי.

יחד עבדנו על סידרת צילומים, כל צילום שיקף באופן ישיר או אסוציאטיבי סצנה ו/או רעיון מתוך המחזה.

אחד הדימויים ששרה הציעה שנצלם היה דיוקן שלה במדים של הצבא הנאצי.

הצילומים הראשונים במפגש הזה היו סתמיים, מין "פוטו רצח" כזה.

צילמתי ושוחחנו, ותוך כדי שיחה שרה פתחה את הז'קט לצדדים. ואז דיברנו על הנשים היהודיות שאולצו לשמש כשפחות מין של הנאצים. שרה הזכירה צילום שהיא ראתה שעסק בנושא.

משהו בצבץ במוח שלי, שלה.

הבנתי שזה יכול לעבוד. צילמתי כמה פריימים, שגם לא היו מספיק טובים. היה חסר שם משהו.

דיברנו על ארץ הלדתה, גרמניה, חשבנו שנקרא לצילום הזה made in germany

ואז, כמו בסרט מצוייר, נדלקה לי נורה בתוך הראש, עם כיתוב שביקש: תכתבי את זה עליה.

שרה הסכימה, כמובן. כתבתי לה על החזה made in germany.

בינגו.

מתוך הקטלוג של התערוכה "דיוקנאות קיין" באוצרותו של פרופסור חיים מאור, שהוצגה באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחר כך חיפשתי את הדימוי ששרה דיברה עליו. וגם נזכרתי שכבר ראיתי אותו. אולי כשלמדתי בקמרה תולדות הצילום. אולי במקום אחר.

מתוך הקטלוג של התערוכה "דיוקנאות קיין" באוצרותו של פרופסור חיים מאור, שהוצגה באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין ספק שהצילום הזה ישב לנו בתודעה. אין ספק שהוא היווה השראה, אולי לא מודעת במאה אחוז, לצילום של שרה.

הצילומים דומים ומאוד שונים. הם קשורים אחד בשני בנושא, בקומפוזיציה.

אבל הם שונים במהות, יש היפוך, הפוך על הפוך. וזו יצירה לגמרי חדשה, בהשראה של יצירה אחרת.

על צילום בהשראה נרחיב בקורס צילום פרוייקט אישי שנפתח בתחילת פברואר.

לפרטים והרשמה – כאן: http://bit.ly/2zTfKuK

*  הטקסט כתוב בלשון נקבה, אבל הוא פונה לכל המינים.

על ההתבוננות

לפני הרבה שנים, כשרק התחלתי ללמד צילום, הגיעה אליי אישה להנחיה אישית, ציירת, שביקשה להתנסות בעוד ערוצי יצירה.
לבקשתה התחלנו מנושאים טכניים כמו הכרת המצלמה, מדידת אור. כאלה. (נושאים שאני לא מלמדת בדרך כלל בקורסים שלי).
אחרי שהשתלטה על הצדדים הטכניים, שלחתי אותה לצלם צילום אחד שיהיה בו סיפור.
ואז, במפגש הבא, היא הביאה צילום שצילמה ברחוב.
צילום נחמד, בסדר כזה.
כששאלתי אותה מה הסיפור, היא אמרה לי, הילד שמתנדנד בנדנדה.
אהממ… ילד ונדנה היו בתמונה, אבל הם היו כמו שני זבובונים קטנטנים בתוך ים של פרטים.
והאיש שיושב על הרצפה, נשען על קיר שבין שתי חנויות, ראשו שמוט, התכוונת לצלם אותו?, שאלתי.
לא…
עכשיו,
מדובר בציירת, שמבינה בקומפוזיציה, בצבעוניות, איך היא לא שמה לב? איך היא צילמה רק את מה שעניין אותה ולא ראתה את כל מה שמסביב?
התשובה פשוטה ומאוד מורכבת.
עבודת צילום משמעותית בסיסה בהתבוננות.
התבוננות עמוקה, מדוייקת.
זו נקודת ההתחלה של מסע עבור מי שמעוניין/ת להפיק מהמצלמה ערך אישי, אמנותי, יצירתי ורגשי.
מעניין? מסקרן ? מוזמנות ומוזמנים להצטרף או לשתף (הכי טוב – גם וגם) לקורס "פרוייקט אישי" שאנחה, החל מתחילת פברואר, ברמות השבים.

כל הפרטים כאן:

http://bit.ly/2zTfKuK

ככה וככה (סיפור עם צילום ומתכון)

בשבוע הראשון שלי בקיבוץ עבדתי במכבסה. בשבוע השני בבית ילדים. בשבוע השלישי במטבח.

ואז הלכתי לסדרנית עבודה ואמרתי לה שאני רוצה להשאר שם. היא שאלה אם אני לא רוצה לסיים את סבב הענפים לפני שאני מחליטה. שעוד לא עבדתי ברפת, בלול, בחדר האוכל ובבית תינוקות.

אמרתי לה שלא, שאני בטוחה. אז שאלנו את האחראי על המטבח, שלמד בישול ב"תדמור" אם יש מקום בשבילי בצוות, והוא אמר שכן, אפילו שאני ארגנטינאית (היה רוב של אורוגואיים במטבח) העיקר שאני מדברת ספרדית.

עשר שנים עבדתי במטבח. הייתה שם אוירה מדהימה. שרנו מרסדס סוסה בין הסירים, רבנו עם האקונום שלא הסכים לשנות את התפריט הקבוע, שתינו קפה מחוזק בברנדי בחורף והעברנו את משטחי העבודה לתוך המקררים בקיץ.

כל בוקר היינו מגיעים (בשש בבוקר, ברור שאחרתי) והאחראי היה מחלק תפקידים. החדשים תמיד קיבלו "הכנות" (לשטוף ולקלף ירקות, בעיקר) וככל שהוכחנו יכולת בישול, יצירתיות ורצינות, נתנו לנו אחריות: להכין ארוחת בוקר, או מרק, או את התוספת למנה העיקרית. אני הייתי צמחונית אדוקה ולמדתי מהר איך להתנהל במטבח הענק הזה. עם הזמן קיבלתי את האחריות על המנה הצמחונית, ואפילו אפשרו לי לתכנן אותה, וגם את התוספת הצמחונית.

אמנם באופן רשמי ניהל את המטבח אותו בוגר תדמור, אבל מי שניהלה אותו באמת הייתה הדסה, בשלנית מיתולוגית עם ידע עצום בבישול בייתי, אותו תרגמה לכמויות גדולות בהצלחה רבה.

אם הדסה אהבה אותך – שיתפה איתך את כל סודותיה (טוב, הרוב). אם היא לא אהבה אותך, היא מסרה לך בשמחה מתכונים שתמיד החסירה מהם מרכיבים.

הבנתי כמה למדתי כשישבנו באחת מארוחות עשר המושחתות של הצוות והיא הכתיבה למישהי מתכון ומייד ידעתי מה חסר בו.

מהדסה למדתי איך צולים חצילים על האש, ושמספיקים שני חצילים כאלה בסלט חצילים עם ארבעים חצילים שנצלו בתנור, כדי להוסיף לסלט טעם מעושן ומיוחד.

אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהדסה הוא לסמוך על האינטואיציה שלי. להמציא, להיות יצירתית ולא לפחד לנסות.

היא לימדה אותי להשתמש בחושים שלי כדי לעשות אוכל טעים. להריח, לטעום. לדמיין איך זה ייצא. להעיז. כשהייתי שואלת אותה, כמה מלח לשים ברוטב הלבן שאני מכינה לפשטידה (פעם היה רוטב לבן בפשטידות, סליחה, בקישים) היא הייתה עונה, ככה וככה.

כמעט כל יום הכנו פשטידה, על אותו בסיס של רוטב לבן, ירקות משתנים וביצים. לארוחה של שישי, שהייתה צריכה להיות מיוחדת וחגיגית, היינו מוסיפים בצק ומילוי שונה.

חדר האוכל בקיבוץ, שנות ה 90

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה המתכון, כמובטח

אחד הקישים האהובים עליי, בגירסה אישית שלי, את הבצק לימדה אותי הדסה, כמובן

Tarta pascualina (קיש תרד בסגנון ארגנטינאי) 

לתבנית 24

בצק:

ביחס של 3 קמח, 2 חמאה, 1 יוגורט או גבינה או שמנת חמוצה, מלח ופלפל

מילוי:

תרד או מנגולד, מאודה, קצוץ (אפשר במעבד מזון) ומסונן (אפשר להכין יום מראש ולשמור במקרר על מסננת)

בצל בפרוסות

פלפל אדום חתוך בקוביות קטנות

פרמזן מגורר

2 ביצים

מלח, פלפל, אגוז מוסקט מגורר

ההכנה:

לשים את הבצק במערבל מזון עם וו גיטרה, רק עד שהוא הופך לכדור. המגע צריך להיות רך ולא דביק. פורסים חצי מהכמות בתבנית עגולה, (את החלק השני שומרים עטוף במקרר), דוקרים במזלג, מכסים ושולחים אותו להתקרר קצת.

מחממים תנור ל- 200 מעלות ואופים את הבצק עד שהוא מתחיל להשחים מעט – כעשר דקות.

מטגנים את הבצל והפלפלים במעט שמן, מקררים.

מוסיפים את המנגולד או התרד הקצוץ והמסונן, מערבבים יחד עם הפרמזן והביצים.

מסדרים את המילוי על הבצק, מרדדים את החלק השני של הבצק ומסדרים אותו יפה על המילוי, דוקרים במזלג ומברישים בביצה טרופה עם קצת מים. אפשר לפזר קצח או שומשום מעל.

מחזירים לתנור לעוד כארבעים דקות.

הולך טוב עם סלט עגבניות מטובלות בשמן זית, מלח ופלפל וקצת אורגנו.

בתיאבון 🙂

 

שוק עבדים

הצלם נרסיסו קונטררס, יליד מקסיקו עוסק בצילום תיעודי – חברתי.

קונטררס מביא עדויות מצולמות של מציאות אנושית קשה, מורכבת, אלימה וכואבת.

יש במבט שלו חמלה וכבוד כלפי המצולמים שלו.

הגישה הצילומית האסטטית ומוקפדת מעצימה את המסר, מכריחה את הצופה להביט במראות הקשים.

אני מביאה לכאן דוגמה אחת שמשכה את תשומת הלב שלי, ממליצה בחום לצלול לאתר שלו.

.