טווסה גאה

פעם, שמעתי מישהי מצטטת את הסופרת נורית זרחי אומרת שהילדות היא כמו אי באמצע החיים, שם נמצאת הילדה (או הילד) שהיינו, ושיש אנשים שיש להם סירה קטנה שאיתה הם יכולים לחזור ולפגוש את הילדה שהם היו.

אני זוכרת את המשפט הזה, כי עד ששמעתי אותו הייתי משוכנעת שרק לי יש סירה כזו. כי אני תמיד מבקרת את הילדה שהייתי. בעצם, היא תמיד איתי, הילדה. מלווה אותי לכל מקום. היא מזכירה לי את התחושה החמימה הזו של אנשים שהיו סביבי ואהבו אותי אהבה אינסופית, את אבא, וסבא, ואמא והסבתות. ואיך תמיד הם אמרו לי, כמה את חכמה, וכמה את יפה, וכמה את מוכשרת. הם מחבקים אותה, והיא בתוכי, כל הזמן.

היא מרגשת אותי, גורמת לי לבכות כשאני נעלבת או כשפוגעים בי, מדגדגת אותי ומכניסה בי רוח שטות ואני מתגלגלת מצחוק עד שבורח לי קצת פיפי, קטן כזה, מרוב אושר.

וכשאני חושבת על הגיל, הזמן שדוהר לו קדימה, מסתחרר לו ברכבת הרים משוגעת, אני מחזיקה לה חזק חזק את היד והיא אומרת לי, תראי כמה את יפה, תראי כמה את חכמה ומוכשרת. ומה אכפת לך הקמט ההוא בזוית הפה, או השיערה הלבנה שהצטרפה לעוד מאה שכבר יש לך על הראש, מה אכפת לך שהבטן כבר לא שטוחה וחלקה.

רק הלב מתכווץ לו, כי הוא יודע שלכל זה יהיה סוף, ושהוא מן הסתם קרוב יותר ממה שהוא היה כשהייתי בת עשרים. וגם אם לא מתעסקים כל הזמן בלספור את השנים, הן עוברות. ועל זה אין לילדה מה להגיד, היא רק יכולה לאהוב, ולעודד, ולחבק. היא לא יכולה לעצור את הזמן. אף אחד לא יכול לעצור את הזמן.

אבל היא שם, מחבקת אותי חזק חזק וחוזרת ואומרת, כמו מנטרה, תראי כמה את יפה, תראי כמה את חכמה, כמה את מוכשרת.

ואז אני יוצאת אל העולם, כמו טווסה גאה, פורשת את הנוצות הצבעוניות שלי וצועדת לי ומחייכת. ונעים לי.

אני לא יודעת אם בחוץ רואים את זה. האמת שגם לא ממש אכפת לי. כי מה אכפת לי, עוד שערה לבנה או קמט. בלב, בפנים, אני ילדה קטנה ואהובה.

אקואדור

הייתי שם, בבית ההוא בו הכל קרה. רחוב אקואדור בין ז'אן ז'ורה לפוירדון.

המסדרון בכניסה לבית, עם השטיח מקיר לקיר, שמאז שכיסו את רצפת העץ היפה אני חוששת ממכת חשמל סטטי כשאני ניגשת לפתוח את הדלת. שוטטתי בין החדרים, מנסה להיזכר איך בדיוק ומה מוביל לאן.

המסדרון שהוביל לחדרי השינה, יש בו תנור גז. וחם שם, בדירה בקומה השישית. בוקר אחד התעוררתי ועיניים מפוחדות של עכבר הביטו לי ישר בעיניים. הוא היה במסדרון, ממש מול הדלת של החדר שלי. כשסיפרתי לפסיכולוג, קראו לו בונפנטי והוא גם היה הפסיכולוג של אמא, הוא אמר לי שאני מפחדת מסקס. הוא בשום אופן לא קיבל את ההסבר הפשוט: היה שם עכבר. במציאות. באתי אליו כי אבא שלי מת והוא מקשקש לי על פחד מסקס.

אני חוזרת לכניסת הבניין, ויוצאת לרחוב, ושוב המחשבה עולה, אני תמיד פונה ימינה. אני עדיין חולמת ויצאתי לרחוב עירומה?

המעלית. יש בה מראות מקבילות, אני משתקפת בה לנצח, כל כך מלחיצה, כל כך הרבה ממני בחלל קטן אחד. זו לא המעלית הזו. זו המעלית בבית של דודה מרתה במר דל פלטה, לשם ברחתי בקיץ הראשון שלי כשחזרנו לשם, להשתזף ולנשום את הים. כמה התגעגעתי לים.

החדר שלי כתום, שולחן הכתיבה מעץ חום ג'ינג'י, זה שעליו מונח עכשיו המחשב שלי, עם כל המגירות, צמוד למיטה שלי, מאותו עץ ועליה כיסוי מיטה בצבע צהוב-כתום. יש עוד מיטה מתחת למיטה שלי, עם גלגלים ועם מנגנון כזה שאפשר למשוך אותו ולעלות אותו, כמעט מיטה זוגית. אנדראה ואני יושבות בחדר עד אמצע הלילה, לומדות קצת ומדברות הרבה, מעשנות בלי סוף את סיגריות המנטה של אמא. וכשאנחנו מתעייפות מסדרות את המיטות וממשיכות לדבר עוד ועוד בחושך.

ואז חזרו הכתמים האלה מהילדות. כתם לבן ארוך, על רקע שחור, שמתפתל והופך לעיגול והוא מסתובב, ונפתח ונסגר, וחוזר חלילה. עקבתי אחרי התנועה הזו עד שהתעייפתי, אבל העיגולים לא עזבו אותי. הם הסתירו לי את החדר של ההורים. אבא שוכב על הרצפה, בצד שלו. שטיח בצבע בז' שעיר מאוד. ואמא מבקשת שאמצא לה את העדשה שנפלה לה שם. כשאנחנו עומדות בדלת של החדר הקטן היא לא מצליחה להבדיל ביני לבין אחותי הקטנה אם אנחנו לא מדברות. הוא שוכב שם ולא זז.

אבל אני רוצה לראות. את המטבח, הרצפה בצבע חמרה, יש בו תנור ומכונת כביסה, וחלון מואר מאוד. וליד השולחן יושבת סבתא אנני, וסתבא רקל, וסבא פיצ'י, ואמא יושבת על הקצה של הכסא. מעשנת. גם אני יושבת על הקצה של הכסא. אבל כבר לא מעשנת.

שעשועי ראייה

הצלם הספרדי Chema Madoz מצלם את מה שהדימיון שלו רואה.

© Chema Madoz

הצילומים שלו חכמים, מצחיקים, מפתיעים, מעוררי מחשבה.

חלק מהצילומים כל כך פשוטים, ברמה של איך לא חשבנו על זה קודם.

© Chema Madoz

אין בהם תיעוד מציאותי של הדברים. כי מהי מציאות? העיניים שלנו רואות את מה שהמוח שלנו רוצה לראות.

© Chema Madoz

פנינים

סיבוב גלריות.

פעם בכמה זמן אני נכנסת לאוטו, רצוי בשבת בבוקר כי אין פקקים ואפשר למצוא חניה.

מכינה לי רשימה מסודרת, לפי מה שנראה לי מעניין ולפי שעות פתיחה.

יוצאת אל הדרך, לחפש אוצרות.

מתבוננת, סופגת, לוקחת לי נייר לקריאה בשקט בבית (זה לא תמיד קורה) ומקשיבה למה שמרגש בראש או בבטן. או גם וגם.

נותנת לדימויים ולתחושות שהם עוררו לשקוע.

וכשיש דימויים שלא מרפים, אז אין ברירה.

חייבת לשתף, לספר על כמה פנינים מצאתי בים.

הפעם היו לא מעט.

עדי ניסני דימוי // IMAGE – בין חפץ לייצוג
אוצרים: שירה קרת ואיתי לניאדו בית בנימיני

 

Louise Bourgeois Les Etoiles, 2009 גלריה גורדון

 

הדר גד "אדום" רוטשילד פיין ארט אוצרת: דר סמדר שפי

 

ורוניק ענבר קיר אמנית מקום לאמנות אוצר: ניר הרמט

 

חגית שחל "נשים קטנות" אוצר: ניר הרמט בית האמנים תל אביב

 

לחם ושירים

הייתי בת 15 כשהוריי החליטו שדי להם מהחיים בישראל. אחרי ארבע שנים בבת ים, חזרנו לארגנטינה.

בשנים שגרנו כאן למדתי שפה חדשה, היו לי חברים חדשים. אהבתי את הקירבה לים, את החופש. ללכת במכנסיים קצרים לבית הספר.

היינו נוסעים לתל אביב לקולנוע, לראות סרט ולהתחבק עם החבר בחושך, לחנות תקליטים באבן גבירול לבחור את התקליט שנקנה במתנה למי שחוגג יומולדת.

מוזיקה תמיד ריגשה אותי, מאוד.

יש לי זיכרון מאוד מוחשי מגיל 5 או 6, בבית של הסבים, הפטיפון הקטן משמיע בלופ סינגל של "לה במבה" ואני רוקדת על כסא.

בישראל הכרתי את כוורת, את החיפושיות, את tapestry  של קרול קינג עם הצילום האיקוני (כל כך רציתי שגם לי יהיו תלתלים) ואת no secrets  של קרלי סיימון (היא הייתה כזו קולית, סליחה, גזעית, עם הכובע והטי שירט הצמודה). היינו יושבות שעות עם דף המילים שהגיע בתוך עטיפת התקליט ושרות בקולי קולות את השירים, עד היום אני יודעת אותם בעל פה.

התקליט הראשון שקניתי כשחזרנו לארגנטינה היה של לד זפלין. stairway to heaven  הפך להיות ההימנון הרשמי שלי

אבל הגילוי המרגש ביותר – ומה שחיבר אותי בחזרה לבואנוס איירס ולספרדית, היה ה"רוק נסיונל": הרוק המקומי, הארגנטינאי.

החברים החדשים שלי הכירו לי שתי להקות שכבר עשו הסטוריה במוזיקה הארגנטינאית: Sui Generis  ו Almendra.

כל אחת מהן הוציאה תקליט שהפך לאיקוני, דורות של טינאייג'רים הזדהו ומזדהים עם המילים, עם הלחנים.

אני תמיד אהבתי יותר את אלמנדרה (שקד בספרדית, איזה שם יפה ללהקה…) והמשכתי לעקוב אחרי לואיס אלברטו ספינטה ("אל פלאקו", הרזה) , שהקים את הלהקה, וכתב את רוב השירים שלה.

לפני כמה שנים צילמתי את הדימוי לכריכה של הספר של נסים קלדרון "יום שני". היו לנו כמה מפגשים מרתקים בהם דיברנו על מוזיקה ושירה. מאוד שמחתי כשהוא אמר לי שהוא מכיר ואוהב את השירים של "אל פלאקו".

כשהוא מת, בפברואר 2012 היה לי עצוב. רציתי לספוג עוד קצת מהאיש המוכשר הזה.

קראתי הרבה כתבות והספדים בעיתונים ברחבי העולם. נתקלתי בראיון נדיר שהוא העניק למדור תרבות בעיתון לה נסיון, בשנת 2008.

כל הסיפור הארוך הזה היה רק תירוץ (…) כדי לצטט את הקטע הבא, אליו אני חוזרת כל פעם שקשה לי כשאני לא עושה כלום (עושה לחם)

*  *  *

כל הזמן אתה צריך להביע את עצמך, אמר המראיין

"הורג אותי לא לעשות כלום", ענה אל פלאקו

ומה אתה עושה כשאתה לא עושה כלום? שאל המראיין (איזו שאלה לא תמימה, נפלאה)

"אני עושה לחם, אני עושה פיצות. אני אוהב לבשל.

… אתה צריך לעשות לחם ואתה צריך לעשות שירים. כי אילו חייתי כל הזמן בשירה, במוסיקה, הייתי מתכלה. הייתי מת מהר … אני משמר את עצמי על ידי עשיית דברים שלא בולעים אותי. בנוסף, מבלי לבלוע את עצמך לא ניתן ליצור שום דבר. לא יודע, זה נדנוד יפה שיוצר עולם סגור, או כלא קטן, מקום שהוא שלי ומרחיק אותך מעולם שיש בו דינמיות של קלות דעת ולא קלילות".