nunca mas

העולם סוגר עליי בפברואר.

זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד.

זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת.

היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר.

אף פעם. אף פעם. nunca mas.

כל כך הרבה שנים. חיים שלמים בלי אבא. הוא לא היה ברגעים הקטנים, ביומיום שלי, ולא ברגעים המשמעותיים, הגדולים. לא מכיר את המשפחה המופלאה האהובה שלי. זו שאוהבת אותי גם כשאני ככה, עצובה.

כל כך הרבה שנים, והוא קצת מטושטש, אבל עדיין יכולה לשמוע אותו קורא לי.

 

chiche

 

לא אשמתי

ב – 25 לנובמבר 1960 נרצחו האחיות מיראבל, בהוראת הדיקטטור הדומיניקני רפאל טרוחיו, בגלל שהן היו פעילות פוליטיות שהתנגדו למשטר.

ב- 1999 האו"ם הכריז על היום הזה כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

הצילומים שאני מעלה לכאן לא פשוטים. המציאות של נשים נפגעות אלימות הרבה יותר קשה. להתעלם מהמציאות הזו לא יעלים אותה. להסתכל לה בעיניים ולפעול כדי למנוע אותה.

© Izabella Demavlys without a face

© Izabella Demavlys without a face

 

Izabella Demavlys NOT MY FAULT

 

© Donna Ferrato living with the enemy

© Donna Ferrato living with the enemy

 

Nan Goldin, ‘Nan one month after being battered’ 1984.jpg

Nan Goldin, ‘Nan one month after being battered’ 1984

 

 

אליסיה שחף גיבורות

אליסיה שחף גיבורות

 

 

inside

כשהייתי ילדה קטנה חלמתי לחיות במקום סגור שלא אצטרך לצאת ממנו לעולם, שיהיה בו כל מה שאני צריכה (אז לא חשבתי על דברים שוליים כמו מהיכן יגיע הכסף לשלם שכר דירה, אוכל, חשמל וכו').

במקום המצומצם הזה אוכל לצייר, לכתוב, לקרוא, לחלום, לאהוב.

הילדה הזו גדלה (לא הרבה בגודל, יעיד מי שפגש אותי) והבינה שיש דברים שבשבילם צריך לצאת מהמקום הנעים הזה. ואפילו רציתי. לטייל, לפגוש אנשים, לראות דברים חדשים. לעבוד.

ככל שאני מתבגרת ורואה מה שיש שם בחוץ, אני פחות ופחות רוצה לעזוב את הבית שלייש בו את כל מה שאני צריכה.

© Richard Tuschman

© Richard Tuschman

Philip-Lorca diCorcia1

Philip-Lorca diCorcia ©

Sofía López Mañán

Sofía López Mañán ©

 

DSC_3806

alicia shahaf ©

 

DSC_3940

alicia shahaf ©

כמו לרקוד עם שד

פחדים, לפעמים צריך לדבר אותם. לפעמים צריך לצלם אותם. לפעמים נעלמים לתוכם.

פרנצ'סקה וודמן, אמנית שהספיקה לראות ולומר כל כך הרבה בשנים המעטות שהיא חיה.

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

 

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

Francesca Woodman ©

אני רוקדת, משמע אני קיימת

פעם בשבוע אני רוקדת. אצל כרמית, מורה נפלאה, שמשלבת בין יוגה נשית רכה ותנועה.

היא לימדה אותי להקשיב לגוף, להקשיב למוזיקה שמניעה אותו. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לשפוט איך זה נראה.

להתמסר לתנועה.

שם אני פוגשת את עצמי. כמו שאני. נעה. נהנית מכל נשימה.

אנשים רוקדים, חיים. מדי פעם את צריכה להזכיר לעצמך איפה התשוקה שלך.

פינה באוש, מתוך "קפה מולר"

פינה באוש, מתוך "קפה מולר"

ברברה מורגן מצלמת את מרתה גראהם

ברברה מורגן מצלמת את מרתה גראהם

Baryshnikov by Max Waldman

Baryshnikov by Max Waldman

מייפלת'ורפ - רקדן

מייפלת'ורפ – רקדן

 

 

 

מבט פנימה

למה שצלמת תצלם את עצמה? מה אני מתכוונת לומר כשאני מפנה את המצלמה אל עצמי? מה אני מחפשת שם?

צילום עצמי תמיד מתוכנן ומבויים, כי הרי אי אפשר להיות ממש ספונטנית כשאת מצלמת את עצמך.

רוברט מייפלת'ורפ, משחק בזהויות מגדריות

Wertical_Robert-Mapplethorpe-Untitled-Self-Portrait-1980-

Robert Mapplethorpe, Self-Portrait, 1980

Robert Mapplethorpe, Self-Portrait, 1980

Robert Mapplethorpe, Self-Portrait, 1980

Jen Davis מתבוננת בגוף שלה

 

Jen Davis, Untitled No. 40. 2011 ©

Jen Davis, Untitled No. 40. 2011 ©

 

Rafael Goldchain משחזר את האלבום המשפחתי שלו באמצעות צילום עצמי

Rafael Goldchain Self Portrait as Malka Ryten ©

Rafael Goldchain Self Portrait as Malka Ryten ©

JeeYoung Lee

בונה מרחבים פנטסטיים ומצטלמת בתוכם

JeeYoung Lee - stage of mind : Treasure Hunt ©

JeeYoung Lee – stage of mind : Treasure Hunt ©

 

Vivian Maier מצלמת את עצמה ברחוב

Vivian Maier, Self-Portrait, 1955

Vivian Maier, Self-Portrait, 1955

 

וגם אחד משלי, סוג של ניסיון שהוא גם מחווה

אליסיה שחף

אליסיה שחף

אנשים. זה כל הסיפור

כבר כמה ימים אני עסוקה במחשבה איך להעביר את התשוקה הגדולה שיש לי לצלם אנשים למקבץ ייחודי מאד של משתתפים במועדון צילום.
שעות ישבתי מול המסך וראיתי אלפי פורטרטים, מעניינים, נדושים, מאתגרים ונהדרים. חפרתי בכל הספריות שלי, דפדפתי בהדפסות וקלסרים, ובחרתי מקבץ מייצג של עבודות שנראו לי מעניינות.
ועלתה בי מחשבה, תקראו לי נאיבית, יפת נפש, שמאלנית הזויה. כל התשובות נכונות.
כשאני מסתכלת על איש או אישה, באמת מתבוננת, אני לא יכולה לשנוא, כי אני לא רואה את הצבע של העור, או את האמונה שלו/ה, או את ההעדפה המינית שלו/ה וגם לא את הנטיה הפוליטית. אני רואה איש. או אישה.

humans 
ככה פשוט.

בטינה ריימס, מתוך הסידרה Gender studies

Bettina Rheims ©

Bettina Rheims ©

רוברט מייפלתורפ, שלמות

© Robert Mapplethorpe Foundation Ken Moody 1983

© Robert Mapplethorpe Foundation Ken Moody 1983

אישה,

© Hellen van Meene

© Hellen van Meene

או גבר

Hamza Jamjoon

Hamza Jamjoon ©

רק דברים טובים

מוזיאון לצילום, עם אוסף מרשים של מצלמות, בו מתקיימות פעילויות ותערוכות, בבית קפה הסטורי בבואנוס איירס.
Museo Fotográfico Simik

simik

http://museofotograficosimik.com/

"הרגע המכריע" במיטבו, בסידרת צילומים נהדרת של דוגי וולאס, שמוצגת בפסטיבל הצילום בטוקיו

© Dougie Wallace

© Dougie Wallace

אנני לייבוביץ מצלמת את ריאנה בקובה

 Annie Leibovitz ©

Annie Leibovitz ©

שמאוד הזכירה לי את Philip Lorca diCorcia – שונה ודומה:

Philip Lorca diCorcia ©

Philip Lorca diCorcia ©

עשו לי חשק לארוז מזוודה:

Genesis – תערוכה של סלגדו האגדי במינכן

© Sebastião Salgado

© Sebastião Salgado

תערוכה לצלם Elliott Erwitt במרכז לומייר במוסקבה עוסקת בסוגיה – האם צילום בצבע הוא אמנותי?

Miami Beach, Florida, 1962 © Elliott Erwitt

Miami Beach, Florida, 1962 © Elliott Erwitt

שנה טובה

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה בית דפוס.
ביליתי שעות רבות איתו, עוקבת אחרי האצבעות השמנמנות שלו מסדרות את האותיות, אחת אחת על פלטות מתכת, מסתחררת מהריחות, מהרעש המחריש של המכונות.
ובסוף התהליך – הקסם הזה: האותיות הפכו למילים, לשמות של אנשים, ציורים עדינים. הוא הדפיס כרטיסי ביקור, והזמנות לחתונות, וכרטיסי ברכה.
אני הייתי הילדה היחידה בגן שהזמינה את החברים למסיבת היומולדת עם כרטיס מעוצב עם השם שלי, ועם ציור שאני בחרתי. מין שמחות גדולות כאלה לילדה קטנה וביישנית.
סבא שלי, שקראו לו משה אבל כולם קראו לו פיצ'י, היה האיש הכי טוב בעולם, במובן הכי עמוק והכי לא מובן מאליו של המילה הזו.
מצאתי את כרטיס הברכה המקסים הזה בארגז שהכיל המון תמונות משפחתיות, וחשבתי שאין מתאים ממנו לכתוב עליו ברכת שנה טובה. כי יש בה כל כך הרבה תום, וטוב, והיא כל כך הזכירה לי את סבא פיצ'י.
אז סבא יקר שלי, תפזר מהיכן שאתה נמצא (בעיקר בלב שלי) את הטוב הזה שידעת בחיים שלך.
אנחנו ממש זקוקים כאן להרבה מאוד טוב.
shana2015

פרוייקט אישי

קורס צילום שנתי שעוסק בנושא אישי

מיועד לאנשים בעלי ידע בהפעלת מצלמה.

הקורס יעסוק באופן בו מעלים רעיון לסידרה צילומית, מגבשים אותו, מנתחים אותו, חוקרים אותו ומצלמים אותו.

במהלך הקורס נדון ביחס שבין הצילום התיעודי, האובייקטיבי לכאורה, לבין המבט הייחודי והאמירה האישית של כל צלם.

כל משתתף יבחר נושא לעבודה ויפתח אותו במהלך, תוך התנסות פרקטית, הנחיה אישית וקבוצתית ודיון בביקורת על העבודות.

24 מפגשים – בימי רביעי 19:30-21:30 החל מה– 14 לאוקטובר

עם סיום הקורס העבודות יוצגו בתערוכה בגלריה אלפרד.

3000 ש"ח

 

Alfred_PersonalProject_v1.0

הנסיכה בעדשה

מזמינה נשים בכל גיל להצטרף לקורס צילום בנושא דימוי גוף

מיועד לקבוצת נשים בעלות ידע בהפעלת מצלמה

בקורס ניחשף לביטויים שונים של עיסוק בנושא גוף נשי בתולדות האמנות, עם דגש על עבודה צילומית.

נשים אמיתיות מגיעות בכל מיני גדלים וצורות. הדימויים שמקיפים ומציפים אותנו מכל עבר לא נראים כאלה. בקולנוע, באופנה, במגזינים, לנשים יש גוף "מושלם", נטול שומנים מיותרים, הן גבוהות, רזות, עם עור מושלם ושיער מושלם ובטן שטוחה ושדיים עגולים וזקורים. אלה דימויים שמאלצים נשים לערוך בדיקה ושיפוט קפדניים, לפרק ולמיין את הגוף לאזורים טובים ולא טובים.

זהו תכתיב חברתי של הגוף הנשי ה"אידיאלי", שמאלץ נשים לשנות את עצמן. להרים, לסדר, לכווץ. לנתח אם זה לא מסתדר עם דיאטה קיצונית וסבל אינסופי בחדר כושר. ואם גם זה לא מצליח – לטמון את הראש מתחת לכרית ולבכות על מר גורלן.

הקורס מציע לנשים לבחון את הגוף הנשי, הפרטי והחברתי באמצעות כלים אמנותיים.

12 מפגשים – בימי רביעי 17:00-19:00 החל מה– 14 לאוקטובר

עם סיום הקורס העבודות יוצגו בתערוכה בגלריה אלפרד.

האירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/1622478074669110/

Alfred_Princes_Lens_v1.0

הקורס יתקיים באלפרד- מכון שיתופי לאמנות ולתרבות
סימטת שלוש 5, תל אביב
להרשמה: [email protected] או בטל. 054-4320663

על גיבורות והבלים

כל יום אני מקדישה לפחות שעה לשיטוטים באתרים מרחבי העולם שעוסקים באמנות בכלל ובצילום בפרט.

בשיטוטי רשת כמו בשיטוטי רשת, דבר מוביל לדבר. התחלתי לקרוא מאמר על צילום דוקומנטרי במגזין מונצואלה וכשגיליתי בו דימוי של צלמת בשם ויולט בולה, מתוך סידרה "הגיבורות". מייד עזבתי את הטקסט והלכתי לבדוק מי הן הגיבורות של ויולט. (כי הרי גם לי יש עניין עם גיבורות)

הדימוי שמתנוסס בכניסה לאתר של הצלמת, מתוך אותה סידרה, מאוד מצא חן בעיניי והזכיר לי את דימוי של ה"גרילה גירלס.

Violette Bule © Las Odaliscas

Violette Bule © Las Odaliscas

Guerrila Girls

Guerrila Girls ©

חפרתי בתוך האתר של ויולט וראיתי עבודה של אמנית פוליטית, פמיניסטית, שעושה שימוש מעניין ומושכל בצילום.

מאחורי כל סידרה יש רעיון ומסר ברור, כל הצילומים מתוכננים ומבויימים.

ויולט למדה צילום במכסיקו ובונצואלה, הציגה בתערוכות רבות במרכזי אמנות ובמוזיאונים ברחבי העולם.

הסידרה "הגיבורות" עוסקת באירועים שמתרחשים בהווה, בהיסטוריה העכשיווית. הצילומים משעשעים באירוניה שלהם, אבל ויולט לא מתבלבלת. הומור ואירוניה אמנם יש בשפע, אבל המסרים הפוליטיים נמצאים שם, מתחת ומעל פני השטח.

הגיבורות של ויולט עוסקות באי צדק חברתי, תרבותי ופוליטי. הן מצולמות במרחב העירוני, המוכר, מה שהופך את הצילומים לקרובים עבור הצופה, לוכדים אותו והופכים אותו למשתתף פעיל ולא רק צופה.

הבלים

בסידרה הזו ויולט עובדת עם הגוף הנשי ומתייחסת ליצוגו בתולדות האמנות ובמדיה העכשווית.

היא הזמינה נשים להצטלם מבלי להסביר להן מראש מה יידרש מהן לעשות בזמן הצילומים, עד רגע הצילום ממש.

נשים אלו היו צריכות להתמודד עם מצבים קיצוניים ואף ביזאריים, כהמחשה למה שנשים מוכנות לעשות כדי להפוך למושאי תשוקה.

ויולט עיצבה 6 שערים ברוח מגזין היופי לנשים "Vanidades " (הבלים*), אחד המגזינים הנמכרים ביותר באמריקה הלטינית.

הגוף הנשי העירום הוא המסר, באמצעותו ויולט מבקרת סטריאוטיפים של התרבות הויזואלית המערבית, תפיסות של הגוף הנשי האידיאלי, הגוף הנשי העירום כאובייקט צריכה, וכאמצעי לפרסום של מוצרי צריכה.

Violette Bule naranja

Violette Bule naranja ©

גוף העבודה מאוד מרשים, מאוד התחברתי לדימוי שעוסק בתפוזים,  שזרק אותי לדימויים מוכרים של נשים על מצע פרחים (או ירקות, במקרה של ננה שרייר)

still from american beauty

still from american beauty

 

* על מושג "הבלים"

דרך דמעה שקופה

כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי.

כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו.

לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, ופגיעה, אבל גם להרגיש, לראות, להריח, לשמוע,להיות מחוברת.

לפחות פעם אחת ביום אני מפנטזת על עבודה 9-5 בסניף הדואר הקרוב לביתי.

בסופשבוע הזה שמחתי במיוחד שהצילום בחר אותי, ואני בחרתי בו, ואני ממשיכה לבחור בו כל יום מחדש.

חברת פייסבוק פנתה אליי בבקשה לצלם אותה ואת אימה החולה מאוד.

היא ביקשה לעשות את זה ממש עכשיו, בשישי בבוקר. סיכמנו והן הגיעו. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת בקשה כזו ואני מודה שהייתי קצת נבוכה, חשבתי איך אצלם אותן ולא הייתה לי תמונה ברורה של מה אני הולכת לעשות.

אחרי שהן פגשו את מיה (כלבה מתוקה כמו מיה יכולה להפיג בשניה מבוכה של רגעי היכרות ראשונים) הצגנו אחת את השניה ואז הן אמרו לי – אנחנו רוצות להצטלם בעירום.

בזמן שהכנתי את המצלמה, והורדתי את הרקע, והדלקתי פנסים, הן התפשטו, התחבקו והמתינו שאני אאסוף את עצמי ואתחיל לצלם.

במשך שעה שלמה צילמתי וניגבתי את הדמעות.

המושג – שאני מרבה להשתמש בו – "לצלם מהבטן", מעולם לא היה מוחשי, נכון, מדוייק ונוכח כל כך.

הן דיברו, והתחבקו, והתנשקו, ורקדו, וקצת דיברנו, ממש מעט.

זה היה סשן כזה, של פתיחת הלב, ועצב אינסופי על הפרידה הקרובה, ועל הכאב הבלתי נתפס, וכל הזמן הזה חשבתי, כמה נפלא שהן זכו באהבה העצומה הזו, ושהן זוכות להיפרד.

הרגשתי ברת מזל ששתי הנשים המדהימות האלה בחרו בי להיות להן עדה לרגעים העצובים והמאושרים האלה.

עד אתמול הן היו זרות מוחלטות, “חברת פייסבוק" ועכשיו, הן יהיו תמיד בלב שלי.

DSC_2820.

פיתוי מושלם

DSC_2430
הגיעו המילים
זרמו, כמו שרק מילים יודעות לזרום
והן ביקשו אותי
את כולי
במדוייק. לא יותר מדי ממני
            וגם לא פחות מדי ממני

 

toxic

toxic

the mad queen

DSC_1544

go wild

DSC_0778

הם לא עושים אהבה כי אין להם שפה

DSC_0754

בואי

DSC_3047_5


בואי

תתקרבי קצת

שאוכל להרגיש

אותך

על בנות ועל בנים

בשנים האחרונות אני גם "מטפלת" בספרים (לצד טיפול מסור בצילומים…).

בעודי מחפשת בין המדפים, מצאתי כמה אוצרות נשכחים, וביניהם הספרון "חינוך מיני לילדים".

אני זוכרת איך קיבלתי אותו, לא זכרתי שהוא עדיין אצלי, הרי כל כך הרבה ספרים אבדו כשעלינו לארץ, וחזרנו לארגנטינה, ושוב עלינו.

הייתי בת 6 או 7, וכבר התחלתי לגלות עניין רב בהבדלים בין הגוף של אמא והגוף של אבא, וגם מאוד רציתי אח או אחות, ולא הבנתי מאיפה בדיוק הוא או היא אמורים להגיע.

אז שאלתי ושאלתי. וכנראה שלהורים שלי היה קצת קשה לענות. אני לא זוכרת תשובות. זוכרת שיום אחד אמא הביאה לי ספר.

קראתי אותו בנשימה עצורה. הרגשתי גדולה וחשובה, וכשפגשתי את שני בני הדודים שלי הקטנים ממני הקראתי להם והראתי להם את הציורים היפים

כשדפדפתי בו היום, גיליתי בו דף מעניין במיוחד, שכנראה יהיה הבסיס לספר המטופל הבא שלי: ציור של ילד וציור של ילדה.

ומתחת לכל אחד מהם הסבר קצר על מאפיינים של ילד ומאפיינים של ילדה: לילדה יש צמה, עגלה עם בובה ושמלה. לילד יש חכה ודלי עם דגים, שיער קצר ומכנסיים.

Scan_Pic0001