על העוצמה

היה רגע שהסתכלתי על שלט היציאה באולם החשוך.

אמרתי לעצמי, זה שם, את יכולה לצאת מתי שאת רוצה (לכי תגידי משפט כזה למכורה, אבוד לך)

הלב פעם בטירוף, ממש מאיים לצאת לי עוד רגע מהפה.

ישבתי דבוקה לכסא, חטופה מבחירה, כמו רצה ריצת מרתון.

כל מילימטר בגוף של הרקדנים על הבמה נע, נוגע. שם.

זה עוטף, זה מכריח להיות שם. להרגיש בכל מובן המילה.

ואז שקט

לא שקט מטאפורי. שקט אמיתי. יומיים לא שמעתי, כאילו המוח, הגוף, היה צריך להיסגר כדי לעכל את העוצמות האדירות שחווה.

כאב נפלא

ונצואלה, אוהד נהרין ולהקת בת שבע.

צילום: אסקף, מתוך האתר של עכבר העיר

 

מפגש עם נראות

בסוף ההרצאה ניגשו אליי מספר אנשים בהתרגשות והודו לי. אישה אחת עמדה בצד וחיכתה עד שנשארנו רק שתינו.

היא הודתה לי על ההרצאה, ושאלה אם אני מתכוונת להמשיך את פרוייקט גיבורות. אמרתי לה שאני עובדת על ספר שיעסוק (גם) בגיבורות.

אז היא שאלה בשקט, האם תסכימי לצלם גם אותי?

הרגשתי שיש מקום לשיחה עמוקה יותר איתה, אבל תיכף יש עוד הרצאה וגם אנשים אחרים מתקרבים להודות לי. אמרתי לה, תרשמי את מספר הטלפון שלי, תשתמשי בו כשתרצי.

כבר למחרת היא שלחה לי הודעה, ושאלה אם נוכל להיפגש.

כמובן שנוכל.

נפגשנו פעם אחת לשיחה ארוכה בבית קפה. וקבענו מתי היא תגיע לסטודיו להצטלם.

השבוע זה קרה. היא הגיעה לסטודיו. שוחחנו כמו חברות ותיקות, וכשחשתי שזה מתאים, שאלתי אותה אם היא מוכנה לצילומים.

כן, מוכנה.

הורדתי רקע לבן, הצמדתי אותו יפה לרצפה, הנחתי עליו כסא וביקשתי ממנה לשבת. בינתיים הדלקתי פנסים, הכנתי את המצלמה, וכל הזמן הזה המשכנו לשוחח.

ואז התחלתי לצלם. ביקשתי ממנה להסתכל עליי, לא להסיט את המבט. והתקרבתי. עוד ועוד. היא התחילה לדבר על התחושות שלה. איך הגוף שלה מגיב לי, למצלמה.

האויר בחדר התמלא ברגש, בדמעות שלה, בלב שלי שכמעט יצא ממקומו.

היא אמרה לי, חשבתי שאת מצלמת רק צילום אחד. (צילמתי מאה).

שאלתי איך היא מרגישה.

אני מתרגשת, היא אמרה לי, את רואה אותי, את רואה אותי. אני לא מתחבאת יותר, אני בחוץ, באור.

יוצאת מהחושך, מהפינה המוסתרת שלי, את רואה אותי ואני כל כך רוצה שיראו אותי.

ביקשתי ממנה שתעצום לרגע את העיניים. צילמתי שתי תמונות ושמתי את המצלמה בצד. חיבקתי אותה ואמרתי לה שזהו. אני מפסיקה.

היא המשיכה לשבת על הכסא שעה ארוכה, מנסה לעכל את החוויה: לא חשבתי שזה כל כך עוצמתי, היא אמרה לי.

שנים אני מטופלת אצל מטפלים שונים, עושה תהליכים. מעולם לא חוויתי עוצמה פנימית כמו במהלך הצילומים.

(את צריכה לטפל באנשים באמצעות צילום, היא אמרה לי. אני לא מטפלת, עניתי.)

האישה העדינה הזו עוררה בי שאלה גדולה לגבי התוכן של הספר שלי. חלק ניכר בספר יעסוק בעדויות של נפגעים ונפגעות תקיפה מינית. צילום וטקסט. עד שפגשתי אותה, חשבתי שהעדויות יהיו של "גיבורות" ו"נראים". והשאלה הזו הדהדה בי, חשבתי, למה לא לפתוח את האפשרות בפני נשים וגברים שגם זקוקים וזקוקות לנראות הזו.

אז אני פותחת את הדלת, מי שמרגיש/ה צורך להצטרף לספר, מוזמנת ומוזמן ליצור איתי קשר.

 

 

שמלה שחורה קטנה

גוף שונה, גיל שונה, אישה שונה.

שמלה שחורה קטנה אחת.

Yolanda Domínguez

© Yolanda Domínguez

© Yolanda Domínguez

© Yolanda Domínguez

 

Baudelaire

"בשנות השישים התחלתי לחשוב כי התצלום, כיצירת אמנות, יכול להשתחרר מהגבולות התיאורטיים המוגדרים על ידי תעשיית התרבות ולהשאיר מאחור אילוצים טכניים שקשורים לנייר המודפס".

מריו קרסי צילם את דיוקנו של בודלר (שצולם במקור על ידי Etienne Carjat ב- 1878) מתוך הספר "הסטוריה של הצילום" של נעמי רוזנבלום.

הסידרה "בודלר" מורכבת מ- 46 עותקים של דיוקן זה, כמספר שנות חייו של בודלר.

האותיות על נייר הדפסת כותנה מודפסות ביד בדרך שונה בכל עותק.

 

I rivolti, Charles Baudelaire, Bergamo, 2013 Set of 46 pieces, hand folded Giclée print 60,5 x 45,5 cm Unique edition © Mario Cresci / SAGE Pari

 

I rivolti, Charles Baudelaire, Bergamo, 2013  ) Set of 46 pieces, hand folded Giclée print 60,5 x 45,5 cm Unique edition © Mario Cresci / SAGE Paris

 

פאולינה

בספטמבר כבר אפשר לדמיין את הקייץ.

בימים המעטים שלא יורד גשם, לאחר מנוחת הצהריים, אנדרס יוצא אל המרפסת ומתיישב על כסא העץ שלו, הצמוד לקיר. הוא משעין את היד השמאלית על השולחן הקטן, ובידו הימנית, היציבה,טובל עוגיה מתוקה בתוך התה החם שרוסיטה מזגה ברגע שהיא ראתה אותו יוצא מחדר השינה.

התאנה מתחילה להראות סימני עירנות.

עדיין אי אפשר להריח אותה, ועוד אין בכלל פירות. אבל יש בה עלים גדולים ירוקים ובשרניים, וביום ראשון תגיע הילדה ואנדרס ישב בכסא שלו ויסתכל עליה, מתרוצצת בגינה, משחקת עם טאבו הכלב, מטפסת על הסולם ועל ענפי העץ, כמו קוף היא מטפסת, עד שהיא מגיעה לצמרת, מתיישבת על ענף אחד מוצק ורחב, וקוראת לו: אנדרס, יש כבר פירות קטנים וירוקים בעץ, בוא תראה.

כשכולם עסוקים בתוך הבית הקטן, שיודע להכיל כל כך הרבה אנשים בלי להרגיש צפוף, מבשלים, מדברים או קוראים ספרים, אנדרס שומר על הילדה. הוא לא אומר לה, כי גם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עוד נחשב לזר ועוין במשפחה הזו, ואין לו זכות להגיד לה, אבל הוא אוהב אותה, והוא אוהב לשבת בחוץ ולהסתכל עליה, שלא תיפגע, שהכלב לא יחנוק אותה מרוב אהבה, שלא תיפול, שלא תאכל יותר מדי תאנים ותכאב לה הבטן.

אנדרס מסיים לשתות את כוס התה שלו, בה הוא טבל את אותן עוגיות מתוקות שרוסיטה אופה כבר עשרים שנה, ולא קם מהכסא שעות ארוכות. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא לא מרגיש צורך לשמוע רדיו, או לראות טלויזיה, הוא מעדיף להקשיב לקולות הציפורים, ורחש הרוח בעלים, ונביחות הכלב.

רק ספטמבר, וכבר חם באופן חריג ומפתיע. לקראת ערב האויר מתמלא בחשמל מבשר רעות. אנדרס יושב בכסא שלו ומביט על הענפים החזקים של התאנה רוקדים ברוח שהולכת ומתחזקת. הוא מרגיש איך העולם סביבו רועד, מתחיל להריח את טיפות הגשם הראשונות, רואה את טאבו הכלב רץ ביללות אל תוך הבית, שומע את רוסיטה מציעה לו חתיכת בשר שתרגיע אותו.

אנדרס עוצם עיניים ומרגיש את הקרירות הנעימה מתפשטת בגוף שלו, שהולך ומתקרר.

הוא שומע את פאולינה קוראת לו מרחוק.

פאולינה היפה.

אנדרס האמין בכל ליבו במהפכה של טרוצקי. אבל היא נכשלה מול כוחו האדיר של סטלין והוא הבין שגם עליו לוותר ועלה על האניה הראשונה שהפליגה לאמריקה.

אל ביתה של משפחת פירוצקי המכובדת מביאים אותו, רעב וחולה, פליטים ותיקים ממנו שהספיקו להתיידד עם תושבי רוסריו הקטנה והמשפחתית.

פאולינה צעירה ויפה כל כך, גם היא האמינה במהפכה, אבל היא אמא לשני ילדים וכבר אין לה זמן לחלומות. בעלה הוא יהודי שומר מצוות שמדיף ריח זיקנה. היא מטפלת באנדרס במסירות עד שהוא מבריא ומתחזק. שעות ארוכות הם מדברים על המולדת הרחוקה והחלום לשנות עולם.

לואי בוכה בחדר שלו. הבכי שלו חרישי, אבל אמא מסוגלת לשמוע את הבן שלה כואב גם כשהוא לא משמיע קול. אנדרס מלווה את פאולינה לבית החולים, ולאחר בדיקה קצרה מכניסים את לואי לחדר הניתוח.

פאולינה יוצאת סוערת אל הרחוב. כל כך חם ולח. רוסריו שוממה בשעה הזו, עוד מעט השמש תשקע וגברים יצאו אל מפתן הדלת, לבושים בגופיה לבנה, מכנסיים רחבים מכותנה אפורה, שרפרף קטן ביד אחת, מַאטֱה ביד השניה. שעות ארוכות הם יושבים שם, משוחחים מדלת לדלת, מעבר לכביש צר שמכוניות מעטות חולפות בו.

הנשים יוצאות גם הן, עומדות בפינות הרחוב ומרכלות על הפליטים הרוסים, הגויים, ועל הבושה. איך משפחה מכובדת ומה יהיה על שמירת המצוות, ואיך יסתכלו להם בעיניים בשבת בבית הכנסת.

אבל כעת שעת הסייסטה. ובשעת הסייסטה שומרים על שקט. כולם שוכבים מעולפים מחום במיטות שלהם.

פאולינה מחזיקה את ידו של אנדרס ובכוח לא אופייני לה היא מושכת אותו, בצעדים מהירים, אל תחנת הרכבת.

החיים היו נעימים ושקטים בבית הקטן שמחוץ לעיר.

אנדרס מתעורר לרגע, הגשם כבר מצליף בכוח על הפנים שלו.

מות נשיקה זה מוות ששמור לאנשים טובים, הוא אומר לעצמו.