בלוג

על גבורה ופגיעות מיניות

שנה וחצי עברה מאז פתיחת תערוכת גיבורותבתל אביב.

ועלה הצורך, והתארגנה פגישה של הנשים שצילמתי לפרוייקט – הגיבורות שלי – במרכז סיוע בתל אביב.

המפגש עם כל אחת ואחת מהנשים המדהימות האלה מרגש וגם קצת מלחיץ.

בכל זאת, שנה וחצי לאחר היום ההוא, שאת חלקו אני זוכרת בבהירות מבהילה וחלקו לא יודעת באיזו מגירה סודית בראש שלי הוא החליט להסתתר.

אמנם אני שומרת על קשר, אבל זה המפגש הקבוצתי הראשון מאז התערוכה, כשאני מכירה את כולן והן לא כל כך מכירות אחת את השניה.

ואני לא יודעת איך בדיוק כל אחת מרגישה ביחס להשתתפות שלה בפרוייקט. ואני גם מרגישה לא בסדר, שלא יזמתי את המפגש הזה, לפני שנה וחצי.

וזו הייתה הקדמה מעט ארוכה למה שבאתי להגיד כאן

בעיקר הקשבתי לקבוצה של נשים שהמכנה המשותף שלהן הוא העובדה שהן נפגעות אלימות מינית שהחליטו להראות את פניהן ואת שמותיהן, להתבונן לחברה בעיניים ולהגיד בקול רם שהן לא אשמות. שלא הן האשמות בפגיעה.

אז הקשבתי, ועלה לי דימוי, ממש ראיתי אותו, אותה, את הפגיעה המינית, כאיבר שנתלש מהאישה, מהאיש.

וחשבתי, שככל שיותר אנשים יבינו,

לא יבינו. (רציתי לכתוב יחוו“, אבל חוויה מתחברת לי למשהו כייפי, מה יש לחוות כאן?)

יראו. ישמעו. ירגישו.

באיזו מידה הפגיעה הזו אנושה, איך היא חופרת את דרכה לתוך הגוף, לתוך הנפש, תוך שהיא משליכה את מה שהיא תלשה, את שהיה שם קודם: לב, בטן, עיניים, רגש, והיא מתיישבת לה בתוך ומכרסמת.

תוך שניות ספורות זה קורה.

ולוקח חיים שלמים להעיף אותה משם.

 

אם בכלל.

ואם יותר אנשים יבינו.

אז

אולי, אולי

יהיו פחות פוגעים ופוגעות

יהיו פחות נפגעות ונפגעים

 

אולי

הלוואי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

You Might Also Like

No Comments

    Leave a Reply