בלוג

החלומות

כתבתי כבר בפוסט האחרון על הטיול שלנו לברזיל וארגנטינה, שהיה לי קשה להיפרד מבואנוס איירס.  יש לי המון הסברים לקושי הזה: הילדות שלי, ההתבגרות שלי, אבי שקבור שם, היופי, האוכל, והיסמינים, והגשם בקיץ, ובכלל לא דיברתי על התרבות.

היחס של הארגנטינאים לתרבות מעורר קנאה.

אינסוף חנויות שמוכרות ספרים חדשים ומשומשים, מרכזי תרבות מסובסדים על ידי העירייה, תאטראות שבסוף השנה מציגים את כל הרפרטואר שלהם בחינם (רק צריך לעמוד בתור ולקבל כרטיסים),  בית אופרה מפואר שנחשב לאחד מחמשת בתי האופרה המובילים בעולם.

מה שמרשים במיוחד זו הגישה, והמקום המכובד שיש לתרבות בחיים בבואנוס איירס.

בזמן הקצר שהיינו בבואנוס איירס הספקתי לבקר בכמה תערוכות, אחת מהן הייתה של הצלמת Grete Stern, שהוצגה ב – Malba – מוזיאון לאמנות לטינו-אמריקאית בבואנוס איירס.

גרטה שטרן הייתה צלמת יהודיה שנולדה בגרמניה. היא למדה עיצוב גרפי אבל נשבתה בקסמו של הצילום. בגרמניה היא פגשה את הצלם הארגנטינאי הוראסיו קופולה, שהיה לבעלה. עם עליית הנאצים לשלטון שטרן עברה ראשית לאנגליה ואחר כך לארגנטינה .

חודשים ספורים לאחר הגעתם, קופולה ושטרן הציגו תערוכה שהוגדרה “התערוכה הרצינית הראשונה של צילום אמנותי בבואנוס איירס”.

בשנת 1948 שטרן קיבלה הצעה מקורית (חלומית, לטעמי) –  לצלם עבור מגזין נשים בשם Idilio: היא התבקשה להציע צילומים שילוו סידרת כתבות של הסוציולוג ג’ינו ג’רמני, שניתח את החלומות של קוראות המגזין במדור בשם “הפסיכואנליזה תעזור לך”.

היא הציעה לעשות זאת באמצעות פוטומונטאז’ים, טכניקה שהייתה אמנם מוכרת, אבל היא הייתה מקורית ופורצת דרך, בטח בנוף המאוד שמרני של עולם המגזינים בארגנטינה של שנות ה- 50

© Grete Stern מוצרי חשמל לבית, 1950

 © Grete Stern בקבוק לים, 1950

 © Grete Stern ילד-פרח, 1948

 © Grete Stern עין נצחית, 1950

העבודות פורסמו תחת כותרות כמו “החלומות של השאיפות”, “החלומות של המסכות”, “החלומות של חוסר שביעות רצון” וכו’, בצמוד לטקסט של ג’רמני הסוציולוג, בו הוא התייחס לדימוי כאילו היה אילוסטרציה של החלום שתואר על ידי הקוראת, ובהמשך ניתח את החלום.

הדמות הראשית של הדימויים הייתה הקוראת הממוצעת של המגזין, שהשתייכה למעמד חברתי בינוני שהלך והתעשר. היו  אלה שנות השגשוג הכלכלי של ראשית שלטונו של חואן פרון.

אשת “החלומות” של שטרן היא יצור שחי במצוקה וסובל מדיכוי תמידי. ההנאות שלה פאתטיות, כמו גם התסכולים שלה. כשהיא יוזמת ואקטיבית היא מרשעת ואכזרית כמו העולם שמדכא אותה. השאיפות שלה רדודות ומשקפות את העולם האוטופי של אופרות הסבון והמלודרמות הגדולות: הצלחה חברתית, עושר, כפפות ארוכות, מעילי פרווה…

הסידרה פורסמה במשך שלוש שנים במגזין, ומעבר לייחודיות והמקוריות של הטכניקה, החשיבות של גוף העבודה הזה היא בעיקר הביקורת הנוקבת והחריפה על דיכוי הנשים והמניפולציות שהחברה מפעילה עליהן.

You Might Also Like

1 Comment

  • Reply
    מצלמות אבטחה
    27 במאי 2011 at 17:43

    בואנוס איירס באמת מדהימה.

Leave a Reply