בלוג

דרך דמעה שקופה

כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי.

כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו.

לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, ופגיעה, אבל גם להרגיש, לראות, להריח, לשמוע,להיות מחוברת.

לפחות פעם אחת ביום אני מפנטזת על עבודה 9-5 בסניף הדואר הקרוב לביתי.

בסופשבוע הזה שמחתי במיוחד שהצילום בחר אותי, ואני בחרתי בו, ואני ממשיכה לבחור בו כל יום מחדש.

חברת פייסבוק פנתה אליי בבקשה לצלם אותה ואת אימה החולה מאוד.

היא ביקשה לעשות את זה ממש עכשיו, בשישי בבוקר. סיכמנו והן הגיעו. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת בקשה כזו ואני מודה שהייתי קצת נבוכה, חשבתי איך אצלם אותן ולא הייתה לי תמונה ברורה של מה אני הולכת לעשות.

אחרי שהן פגשו את מיה (כלבה מתוקה כמו מיה יכולה להפיג בשניה מבוכה של רגעי היכרות ראשונים) הצגנו אחת את השניה ואז הן אמרו לי – אנחנו רוצות להצטלם בעירום.

בזמן שהכנתי את המצלמה, והורדתי את הרקע, והדלקתי פנסים, הן התפשטו, התחבקו והמתינו שאני אאסוף את עצמי ואתחיל לצלם.

במשך שעה שלמה צילמתי וניגבתי את הדמעות.

המושג – שאני מרבה להשתמש בו – לצלם מהבטן“, מעולם לא היה מוחשי, נכון, מדוייק ונוכח כל כך.

הן דיברו, והתחבקו, והתנשקו, ורקדו, וקצת דיברנו, ממש מעט.

זה היה סשן כזה, של פתיחת הלב, ועצב אינסופי על הפרידה הקרובה, ועל הכאב הבלתי נתפס, וכל הזמן הזה חשבתי, כמה נפלא שהן זכו באהבה העצומה הזו, ושהן זוכות להיפרד.

הרגשתי ברת מזל ששתי הנשים המדהימות האלה בחרו בי להיות להן עדה לרגעים העצובים והמאושרים האלה.

עד אתמול הן היו זרות מוחלטות, “חברת פייסבוקועכשיו, הן יהיו תמיד בלב שלי.

DSC_2820.

You Might Also Like

5 Comments

  • Reply
    יוסי רבי
    9 באוגוסט 2015 at 15:15

    אליסיה שלום רב

    עם תחילת עבודתך כמנחת צילום הייתי תלמיד שלך מכפר סבא ובעזרתך הנהדרת בצעתי פרויקט צילום בשוק התקווה

    מאז אני קורא את מה שאת כותבת

    מה שכתבת פה לא קשור לצילום אלא לדעתי קשור למה שיש בפנים בעת הצילום, את מתארת פה סיטואציה כל כך ייחודית ונפלאה המספרת על הדרך הייחודית להיפרד מאמא

    נפלא אליסיה

    יוסי רבי

  • Reply
    יוסי רבי
    9 באוגוסט 2015 at 15:50

    מבקש להוסיף עוד משפט לתגובתי הקודמת

    האם והבת בשעת פרידה או הכנה לפרידה עירומות יכול להזכיר אולי מעין חזרה על רגע הלידה

  • Reply
    ח ל י
    10 באוגוסט 2015 at 0:41

    כמה שהייתי רוצה לראות

  • Reply
    מרים ברילינג
    11 באוגוסט 2015 at 11:10

    מרגש ביותר את יודעת להוציא מהאדם את הרגעים שהוא עצמו
    בכל סיטואציה מקסים
    יום נעים
    מרים ברילינג

  • Reply
    מרים ברוק-כהן
    30 באוגוסט 2015 at 14:01

    בכלל לא פשוט אולי אסור להגיב על הרשומה הזאת. זה כל כך אינטימי אישי. ואת היית שותפה כמו שרק את יודעת להיות. כמו שזכיתי להכירך. רגישה כמו עלה קטן , רוטטת עם לב גדול. מכבדת את המצולם/ת כמו שרק מעטים יודעים. והסיפור שייהיה להן כוח לשתי הנשים המופלאות הללו.
    נתת להן מתנה עצומה. ואת תהיי לעולם לךק האהבה שלהן. מרים

Leave a Reply