שלמה

הי, קוראים לי בטינה ואני שלמה עם עצמי.

שלא תטעו, רוב חיי זה לא היה ככה..

את הדיאטה הראשונה אמא שלי עשתה לי בגיל 8, היא הייתה מספרת, שאני, לעומת אחותי, תמיד סיימתי הכל מהצלחת , אבל כנראה שבשלב מסויים זה כבר לא היה כזה רעיון מוצלח.

מאז, ככל שעברו השנים ראיתי לנגד עיני אידיאל יופי שבו אני רזה, וככה החיים מושלמים.. לא מציאותי אבל ככה חשבתי אז.. לאט לאט הפסקתי לאכול, פשוט צמתי והייתי הכי מאושרת בעולם כשירדתי במשקל, והכי עצובה בעקבות העלייה בחזרה.. אבל באותה תקופה לא הייתה בי הבינה שיש לי היום להבין איזה נזק אני גורמת לעצמי, פיזי ונפשי.

חלפו השנים עם הרעבה/האבסה, מצבי רוח משתנים שפגעו מאוד בי ובסביבה הקרובה שלי.

אני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע מה גרם לי לנסות פעם אחרונה (ככה אמרתי לעצמי) לשנות את צורת החיים ההרסנית שחייתי, רציתי משהו אחר, חיים אחרים, כי הרי חיים רק פעם אחת, ככה תמיד אומרים… וכך התחלתי לאכול אחרת, לא לכעוס על עצמי, לסלוח, הקילוגרמים נשרו ואיתם החיוך שנדבק לי לפנים ומאז לא יורד…

לא אשקר ואומר שאין לי מדי פעם נפילות של מצב רוח, שלא מרוצה, אבל השוני בין היום לעומת השנים הפחות טובות שלי הוא שהיום אני יודעת שכיף לי בחיים ואני בוחרת לחיות את חיי אחרת, לא ליפול שוב למלכודות של הלקאה עצמית..

כי מגיע לי אחרת!

Share

אולי גם זה יעניין אותך