פיסות מעצמי

אני מתבוננת באישה. מקשיבה לה. רואה איך הפנים שלה משתנות כשהיא מדברת. כשהיא מחייכת. כשהעיניים מתמלאות בדמעות.

מקשיבה למה שהפנים שלה אומרות כשהיא לא אומרת דבר.

שואלת שאלות,  קשורות וגם כאלה שלא,  במה את עוסקת?  מה את הכי אוהבת לעשות ?

מה את אוהבת בעצמך?  אם לא היית את – מי היית רוצה להיות?

כל פרט חשוב, בעיקר מה שלא נאמר. מה שגולש החוצה מהגוף כשהיא לא מודעת, כשהיא קצת מאבדת שליטה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, בהם אני מתבוננת ומתחילה לראות מה היא פותחת בפניי. מה בדיוק אביא ממנה אל הפריים. הגילוי הזה שקורה לאט, מרגש אותי כל פעם מחדש.

הכי אני אוהבת את המצולמות שלי בסטודיו. יש את העניין הטכני, השליטה המלאה בתנאי התאורה, בסוג הרקע, אבל בעיקר בעיקר אני אוהבת את הצילום בסטודיו בגלל הצמצום:

אין סביבה,  אין אנשים אחרים, או קולות. אין הסחות. אולי מוזיקה, וגם זה לא תמיד.

התחושה הזו, שרק היא ואני בעולם, בין ארבע קירות, מאחורי דלת סגורה.

אני מרגישה, שכך אני מצליחה ללכוד – ולו לרגע – משהו ממנה, תמצית ההוויה של האישה המסויימת הזו, ברגע המסויים הזה.

ואז לתת לה את עצמה במתנה, מראה שהיא הרבה יותר ממראה.

בבידוד הזה מהעולם החיצון אפשר – כמעט תמיד – להתנער ממוסכמות, ממה שיודעים. מהחוקים. להשאיר מחוץ לדלת את התפקידים השונים שמרכיבים כל אחת ואחת מאיתנו.

כך שהיא תצליח לפתוח את עצמה בפני עצמה, בפני המצלמה שלי ותרשה לי להיכנס לשם פנימה, להתבונן עמוק בתוכה ולהביא אל תוך הפריים פיסה ממנה.

DSC_7347

אולי גם זה יעניין אותך