עיניים טובות

היום פגשתי אישה שלא ראיתי מזמן.

בת 70 שנראית בת 40.

בחיי.

מישהי שאלה אותה – מה עשית לפנים שלך ? והיא ענתה, בשיא הטבעיות והפתיחות: ניתוח, פייס ליפטינג.

היא פנתה אליי: לא שמת לב? את ? הצלמת ?

קצת התביישתי. כאילו, באמת, איך לא שמתי לב? אני מתגאה בכך שאני שמה לב לפרטים. שאני רואה דברים שאחרים לא תמיד רואים.

חשבתי על זה הרבה. בכל זאת, צלמת, מה אני אם לא העיניים שלי. גלגלתי בראש אינספור צילומים שצילמתי.

בעיקר אלה ה"מוזמנים" – סשנים בהם אני מצלמת נשים.

בדימיוני התבוננתי מהצד על עצמי בסשן כזה: מקבלת את האישה בסטודיו, משוחחת איתה, לומדת אותה. ואז ניגשת למלאכת הצילום.

ראיתי איך אני מחפשת את היפה שבה, איך אני מתאהבת בה, בצבע העיניים, בצורה של הפנים, בידיים.

כל אחת והיפה שלה.

ואיך קורה הקסם הזה, שאני מתרכזת ביופי שלה, וזה מקרין על כולה, כי זה יופי שמתפשט, ששולח את הזרועות האוהבות שלו אל כל כולה.

וכך אני מצלמת אותה.

אמרתי לעצמי, הנה התשובה שלך. לא יכולת לראות את הקמטים שהיו לה לפני הניתוח כי לא התרכזת בהם. כי ראית רק את היופי שבה.

את העומק שבה. את צבע העיניים, וצורת השפתיים המיוחדת, את השיער האדמוני. את הרוח הצעירה והיפה שלה.

נרגעתי. העיניים שלי טובות. הן מביטות בדיוק לאן שהלב שלי מוביל אותן.

Share

אולי גם זה יעניין אותך