לילך, במילים שלה

ביום רביעי בשבוע שעבר נעמדתי מול המצלמה של אליסיה שחף Alicia Shahaf. אני לא חושבת שאי פעם עמדתי מול צלמת מקצועית לסשן צילומים שהוא כולו שלי, סתם בלי סיבה. כלומר, היתה סיבה, זה היה יום הולדת 45 שלי. אני חושבת שהפעם האחרונה שעמדתי מול מצלמה ועשיתי "פוזות" היה בסביבות גיל 14 כשצילם אותי סבא שלי, סבא דידי ז"ל, עם מצלמת הריפלקס הישנה שלו, בגינת הבית שלו ושל סבתי.

לקחתי את אליסיה, או "גררתי" אותה כמו שהיא בחצי צחוק וחצי אמת קוראת לזה, להצטלם בחוף הים. המקום שבכל פעם מחדש גורם לי להשתאות עד כמה אני מרגישה בו הכי מחוברת לעצמי. ביקשתי מאליסיה להיות יפה בתמונות, ולראות את החלקים השונים שלי.

בדמיוני, בעודי עומדת מול אליסיה ומול המצלמה, הייתי בטוחה שייעלמו כל הקמטים שלי, הפנים שהתעגלו והתמלאו קצת יראו רזות כמו בצילומי סלפי שאנחנו מצלמים מלמעלה. לא התכוונתי שהיא תעשה פוטושופ לתמונות, פשוט היה לי ברור שעם האומץ שהגיע לעמוד מול המצלמה ולהצטלם, ייעלמו להם כבמטה קסם הקמטים והכמה ק"ג הנוספים, ובכל התמונות אצא פוטוגנית להפליא.

התהליך עצמו בים היה משחרר, מרפא, אוסף, מאפשר, מכיל, מרומם, מעיף. קצת כמו בטיפול. הוא היה תהליך כזה שברגע שהתחברתי לעצמי, גם למקומות שחשבתי שיהיה לי קשה לי איתם, נוצרה בי תנועה נעימה, תנועה ברורה, תנועה זורמת, תנועה נוכחת. באופן מפתיע עבורי זה קרה די מהר.

אנשים רבים צריכים את הקרקע מתחת לרגליים שלהם כדי להרגיש מקורקעים ונוכחים. עבורי זה הים, הצבעים והתנועה של המים שמרוממים אותי, ומעיפים אותי גבוה, שמאפשרים לי להתקרקע. אוקסימורון שכזה.

חיכיתי לתמונות. הייתי בטוחה שכל תמונה ותמונה תציג אותי מושלמת, כמו שהרגשתי במהלך הצילום. כשהגיעו התמונות, ההצצה הראשונה בהם היתה מלווה בהרגשת התכווצות, "מה, זו אני? אבל ביקשתי לצאת יפה?" היתה ההרגשה שעלתה בי.

כמו עם כל דבר שמשקף לנו את עצמנו ואין לנו שליטה מלאה על התוצאה הסופית שלו, קצת כמו עם יצירת אמנות, או כתיבת ספר, הייתי צריכה את הזמן לפתח מערכת יחסים איתן, עם התמונות. ואיתה, עם לילך שהסתכלה עלי מהתמונות, כדי לאהוב אותן, לראות את היופי בהן, את היופי בי.

נזכרתי שביקשתי מאליסיה שיראו את החלקים שלי. בעוד הפירוש המילולי של חלקים הוא: ידיים, רגליים, אצבעות וכו', אני התכוונתי שאליסיה תצלם לי את החלקים השונים בי של הנפש שלי. את החלקים השונים שעולים ממני כשאני מתנועעת מול המצלמה. והנה, זה בדיוק מה שהיא עשתה.

אנחנו כל כך רגילים לראות את עצמנו במראה בדרך מסויימת, וכ"כ התרגלנו לצלם תמונות סלפי מזווית אחת, שהכי מחמיאה לנו, שכאילו "הסכמנו" לשכוח שבעצם שיש לנו עוד כל כך הרבה זוויות, עוד כל כך הרבה חלקים, חלקם יפים וחלקם לא יפים. אנחנו פשוט צריכים להסכים להסתכל עליהם.

וכמו בטיפול, כאשר אני יושבת כמטפלת מול הנשים שמגיעות אלי ומלמדת אותן איך ליצור מערכות יחסים חדשות עם החלקים השונים בתוכנו, היפים והמכוערים, האהובים והדחויים, כך גם בצילום. וכמו בטיפול, כאשר זוג העיניים שלי כמטפלת מתבוננות בנשים שיושבות מולי, מכוונות אותן, אוהבות אותן, מקבלות בהן את כל החלקים שבהן, ומלמדות אותן לאהוב כך את עצמן, כך בדיוק גם בצילום. תודה אליסיה שראית בי את כל החלקים ואפשרת לי להתבונן בהם, ולהתחיל לאהוב אותם.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

תגובה