גיבורות

מעולם לא הצלחתי להבין, איך קורה שאדם כופה את עצמו מינית על אדם אחר.

כי ברור לי, כל כך ברור לי, שמין אמור וצריך להתקיים מתוך בחירה של כל אחדמהצדדים, ולהיות מענג. לכל אחד מהצדדים.

אז … איך ילדה, שעדיין לא מבינה מה זה מין, יכולה לבחור לעשות מין? ו… איך אישה יכולה לבחור לאפשר לבוס שלה לגעת בגופה כאשר ברור לה שאם לא תיענה לו היא תפוטר ולא יהיה לה במה להאכיל את ילדיה? איך ילדה, נערה, אישה, יכולה לבחורשהאנשים שאמורים לאהוב אותה (הורים? אחים? חברים?) יעשו איתה/לה דברים כואבים, משפילים, מבישים, שוב ושוב?

מה קורה לאותה ילדה, נערה, אישה שלא יכלה לבחור? הפגיעה בנפש היא עמוקה עד כדי שינוי מהלך החיים מקצה לקצה.

האמון נפגע. אמון בבני אדם. באלה שלא כיבדו את זכותה הבסיסית לבחור, להגדיר את רצונותיה, לשלוט בחייה. באלה שלא אפשרו לה להיות מוגנת בביתה, במשפחתה, במקום עבודתה. בעולם.

והבושה. הבושה הזו שמכירה כל מי שנפגעה בדרך זו או אחרת. הבושה והאשמה על מה שהייתה צריכה לעשות ולא עשתה. ללכת הביתה בדרך שאמרו לה ללכת. להיות ילדה טובה. להגיד לא. לא לשתות. לא להיות יפה. לא ללבוש חשוף. לא להתגרות. לא לגרות.

השאלות המטרידות, שחוזרות שוב ושוב – איך נתתי לזה לקרות? איך לא הפסקתי את זה? למה הוא בחר בי?

להסתתר. להסתיר. לשתוק.

למה? מה עשית שאת צריכה לשתוק? להתבייש? להסתתר?

החלטתי לפתוח בפני נשים נפגעות תקיפות מיניות את האפשרות לבחור – לחשוף את פניהן, את שמותיהן. לספר. להשמיע את קולן. להחזיר אליהן את השליטה על איך הן רוצות להתנהל מול הפגיעה שלהן. כך נולד פרוייקט גיבורות.

במהלך 4 השנים בהן עבדתי על הפרוייקט, בדקתי את האפשרויות השונות. הקונספט התאורטי והויזואלי היה שם, מהרגע הראשון שחשבתי על הרעיון.

אבל אפשרתי לעצמי ולנשים שלאט-לאט פנו אליי לשנות, לבחור שוב ושוב, איך הפרוייקט הזה ייראה, בסופו של דבר. היו לי קווים מנחים: המבט הישיר, הפורטרט הנקי, הקרוב, האינטימי. ההדפסות הגדולות.

הקפדתי לפגוש כל אחת ואחת מהנשים לשיחה מקדימה, בלי מצלמה. כשהתעורר הצורך – נפגשנו לעוד שיחה. ועוד אחת. הבהרתי, שהפגישה לא מחייבת אותן להשתתף בתערוכה. פתחתי שוב ושוב את אפשרות הבחירה.

כל מי שהגיעה להצטלם בסטודיו קיבלה הנחיה אחת בלבד: המבט הישיר. לא מכוסה בשום צורה ואופן. כל היתר נותר פתוח לבחירתה של המצולמת: איך להתלבש, איך לסדר את השיער. האם להתאפר או לא. משקפיים. תכשיטים. מה את רוצה להראות. מה את רוצה להביע. מה את רוצה שמי שיצפה בתמונה שלך יבין.

הבנתי, שהדבר החשוב ביותר בתוך כל התהליך הזה הוא נוכחותה של האישה בתצלום. כמעט ללא התערבות שלי. להביא אותה כמו שהיא, כשהיא מיישירה מבט אליי, אל המצלמה שלי. ודרכה אל הצופים. אל הכאן ועכשיו, במלוא כוחה ועוצמתה.

אני מתמלאת שמחה כשאני רואה את הנשים הנפלאות האלה, שאזרו אומץ והחליטו להשמיע את קולן, להראות את פניהן, שמספרות לי שההשתתפות בפרוייקט הזה תרמה לתהליך ההחלמה שלהן.

אולי גם זה יעניין אותך