In בלוג

על שמחות וטראומות

כל בוקר, אחרי שאני מכבה את השעון המעורר בנייד אני עושה סיבוב קצר – חדשות, מיילים, הודעות, אינסטגרם, פייסבוק, כזה.

היום נעצרתי בחדשות. כותרת ראשית נלהבת על זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון.

באמת כל הכבוד לה, אני שמחה בשבילה.

העובדה שהיא שרה שיר עם מסר פמיניסטי (הלכתי לראות ולשמוע, אפילו בדקתי את המילים של השיר, יש לי קטע כזה, לא מבינה מילים של שירים כשאני שומעת אותן, חייבת לראות אותן כתובות, לא משנה באיזו שפה…) מאוד משמחת אותי.

ההופעה שלה, הבגדים שהיא לובשת, השואו, הצבעוניות, הכל מאוד מקסים אותי ואני מאחלת לה הצלחה גדולה בהמשך, מכל הלב.

זו הקדמה מעט ארוכה ואולי קצת מתנצלת על התחושה שהזכיה והאופוריה שבעקבותיה מעוררת בי.

מועקה גדולה. זו הייתה התחושה שעלתה בי כשראיתי את הפרסומים.

התמונות מהכיכר. אנשים שמחים, אנחנו על המפה.

איזה יופי.

ואז כותרת בווינט,  "מי שלא קופץ קפריסין": אלפים חגגו את הזכייה באירוויזיון בכיכר רבין

צילום: רז גרוס, ynet

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פלאשבק

"מי שלא קופץ הולנדי", אני הולכת עם חברים ועוד מיליוני אנשים ברחובות בואנוס איירס.

ארגנטינה זכתה במונדיאל.

אין מספיק מילים לתאר את השמחה, את האופוריה.

זה היה אחד הימים הנוראים בתולדות הדיקטטורה הצבאית.

"צעקות השמחה על כל גול משתיקות את זעקת הכאב של המעונים והנרצחים" אמרה אחת האמהות מכיכר מאיו.

בואנוס איירס, חגיגות זכיית ארגנטינה במונדיאל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חרדה מאוד לחופש הדיבור והמחשבה. חוויתי את זוועות ההשתקה, הטירוף הרצחני של שליט שפוחד מכל מי שעלול להתנגד לו, ועושה שימוש בכוחו כדי להשתיק את הקולות הללו.

בשם האומה, לטובת האומה.

וכבר יותר מדי זמן אנחנו חיים במציאות שבה "שמאלנים בוגדים".

המרחק בין לכנות "בוגד" את  מי שחושב שונה לבין לכלוא אותו (או גרוע מכך) הוא ממש ממש קטן.

ואין שמחה, גדולה ככל שתהיה, שיכולה להשתיק את הפחד הזה.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

2 תגובות

  • Reply
    רבקה קופלר
    15/05/2018 at 6:07 am

    עצוב. כל מילה נוספת מיותרת.

  • Reply
    מרים ברוק-כהן
    15/05/2018 at 6:08 am

    אליסיה אני פוחדת. אני דואגת למתישבי עוטף עזה ואני מרחמת על עניי עזה. אני פוחדת כי בזכרון שלי יש לינץ שאנשים עשו אחרי מלחמת העולם במשתף פעולה עם הנאצים. ודודי אז בן 15.5 מרים אותי טומן את פני אל חזהו. ואני קרובה לדם, לצעקות, לשנאה. מאז איני חשה בנוח בציבור גדול. המון גדול. חלק מהעושים את המערשה ההוא פגשתי אחר בחנויות שלהם, נחמדים מחיכים.
    אנשים שאומרים אחר 'ארצח אותך' כבר עברו איזה מחסום נפשי , הם כבר יכולים להרביץ לאחר כי להרביץ זה פחות מ'ארצח'.
    מה קרה לנו ? מדוע איננו מוצאים את דרך השלום והשלוה.
    'יהודיה מטונפת' , אמרה לי לפני שנה הולנדיה מבוגרת, כשקלטה אותי עומדת ומצלמת את דלת ביתה -שהיה פעם בית אמי , אפילו לא התקרבתי רק צילמתי מרחוק.
    הייתי מדריכה ומפקחת בערערה ונצרת , נסעתי לשם לבד בתחבורה ציבורית. לא פחדתי. אך ביום שעמדתי לפני קבוצה מעורבת של נשים ערביות ויהודיות ב'בית טרזין' לשם הוזמנתי לדבר על אמנותי וציינתי שהייתי פליטה בילדותי, ואחת הערביות אמרה לי בהתרסה "מה פתאום יהודים היו פליטים אין דבר כזה רק ערבים היו ויהיו פליטים. פחדתי כי מסתבר לנו שכל אחד מחונך על חצאי אמיתות.
    דברע אולי לא בדיוק משתלבים עם שלך אך זה מה שעלה בראשי למקרא דברייך …כתבתי מייד בלי להגיה בלי לתקן…. כי העולם כל כך מקולקל

  • תגובה

    שינוי גודל גופנים