על שואה וצילום - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים ונערות - פוטותרפיה

על שואה וצילום

ההסטוריה נכתבת על ידי אנשים (גברים באופן כללי, אבל זה נושא לדיון אחר).
לכן, איך אפשר לדעת בודאות שאירוע הסטורי אכן קרה "באמת"?, שהרי כל איש והמציאות שלו. מציאות ייחודית שהיא פועל יוצא של הסביבה הפוליטית-חברתית-כלכלית, ההסטוריה הפרטית, החינוך, המיקום הגיאוגרפי, ועוד כל כך הרבה משתנים.

בארגנטינה של הדיקטטורה הצבאית, ההסטוריה שלמדתי בבית הספר הייתה שונה לגמרי מההסטוריה שההורים שלי למדו בזמנו של פרון. הגיבורים היו לבוגדים, הבוגדים לגיבורים. עבור תלמיד בית ספר ממוצע, ההסטוריה שהוא למד בבית הספר היא ההסטוריה ה"אמיתית", ההסטוריה היחידה שהוא מכיר.

תולדות האדם תועדו-סופרו בעל פה מדור לדור, מאוחר יותר הועלו לכתב ועם המצאת הדפוס והתפתחות הטכנולוגיה שלו, שוכפלו באין ספור ספרים, בשפות שונות.

ואז הופיעה המצלמה.

צלמים נסעו לתעד את האסונות פרי ידם של בני האדם בעולם. המצלמה הפכה להיות כלי תיעודי, הוכחה ניצחת שהאירוע אכן התרחש. שהנה-הנה אנחנו עדים למציאות האמיתית, הייחודית, בלתי ניתנת לערעור.

האמנם?

כפי שאפשר לכתוב טקסט בדיוני, שקרי, או מכוון לדיעותיו הפוליטיות של הכותב, כך גם נקודת המבט של הצלם משתנה על פי האופן שבו הוא רואה או בוחר לראות את המציאות.

גם ללא בימוי (כפי שנטען לאחרונה בהקשר של צילומו המפורסם של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד) וללא טיפול בפוטושופ, אפשר להציג בצילום את אותו אירוע מזויות שונות.

Robert Capa – Death of a Loyalist militiaman, Cerro Muriano, Córdoba front, Spain, September 5, 1936 © Cornell Capa/Magnum – International Center of Photography

הנאצים עשו שימוש יוצא מהכלל באמצעי התקשורת: המניפולציה של מיליוני אנשים היא עובדה מצערת לאור התוצאות הנוראיות, אבל חייבים להודות, הם שלטו במדיה בצורה מדהימה.

בשנת 1937 פורסם הספר The Eternal Jew על ידי הוצאה לאור של המפלגה הנאצית. בספר 256 צילומים, כל צילום מלווה בטקסט מתאר, שמחזק את מה שהעיניים רואות בצילום, במקרה וחס וחלילה תהיה לצופה התלבטות כלשהי לגבי מה שהוא רואה. הצילומים האלה, הציגו את היהודים באור שלילי עד גיחוך. (הגיחוך נראה לעין, כמובן, אבל מי יכול היה להתווכח עם אמינות הצילומים, בשנת 1937 ?).
זו המציאות ההסטורית כפי שהנאציזם הציג אותה, באחד המופעים הקיצוניים שלה.

"Grenadier Street. In this Jewish district of Berlin, a German feels as if he is in enemy territory. He is watched, surrounded, followed. A half dozen Hebrew newspapers are printed. Here the police uncover breeding grounds of criminal and political vermin." (p. 18) Der Ewige Jude, Munich: Zentralverlag der NSDAP., Franz Eher, Nachf., 1937).

רומן וישניאק היה צלם רוסי שתיעד את החיים בשטייטלים יהודים במערב אירופה בין השנים 1934-1939. הצילומים שלו פורסמו בארצות הברית, אליה הוא היגר בשנת 1940.
ספרו A vanished world הוא מסמך הסטורי שמתעד את החיים שנמחקו מעל פני האדמה בשואה.


Roman Vishniac Synagogue Court, Vilna [A Vanished World

ההנצחה הצילומית של אירועים הסטוריים היא שחקנית מרכזית בתיעוד ההסטוריה האנושית.
אבל, אין בתיעוד הצילומי "אמת" מוחלטת, או מציאות אובייקטיבית, שהרי, כל צלם, כל אדם, והמציאות שלו, נקודת המבט שלו.

הצילום התיעודי של מלחמות יכול להיות קשה לצפיה, אבל הוא נחוץ וחשוב.
גם כאשר שני צלמים שונים יכולים להביא צילומים שונים במהותם מאותו אירוע, הם מציגים בפני הצופה תמונה רחבה בהרבה מהתיעוד הטקסטואלי בלבד.

בהקשר הספציפי של השואה, אין טקסט, חזק ומפורט ככל שיהיה, שימחיש את הזוועה שהתרחשה במחנות ההשמדה כמו צילום של חייל גרמני יורה באישה כשמסביבו עשרות גופות עירומות של נשים שאך זה נרצחו.

A German policeman shoots individual Jewish women who remain alive in the ravine after the mass execution. (1942) [Photo credits: Main Commission for the Investigation of Nazi War Crimes הצילום מכאן: A Holocaust Photo Essay

ולצערנו, צילום כזה ודומים לו מייצג מציאות אחת בלבד, שאי אפשר לתת לה פירושים שונים, לבדוק נקודות מבט או נטיה פוליטית של הצלם.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    יאיא
    01/01/2011 at 7:58 pm

    אז אין אמת אוביקטיבית והכל נתון לפרוש אישי?!
    טוב ,זה לא ממש חדש.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות