על העוורון - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים ונערות - פוטותרפיה

על העוורון

צפיתי בפרק הראשון של הסידרה "הרמון".

משחק מעולה, צילומים טובים, נושא עמוק וחשוב.

נתונים טובים לחוויה ממש לא נעימה. כי גם אם בתחילת הסידרה כתוב שכל קשר למציאות וכו… זה מציאותי ועוד איך.

סיימתי לצפות בתחושת מועקה גדולה. אני יודעת מה קורה אחרי.

ניסיתי את הפרק השני. לא יכולתי. הדם רותח לי בעורקים, זה מלחיץ אותי, זה מעציב אותי.

ומחזיר אותי בבת אחת לגיל 19, כשחוויתי מקרוב הערצה לאדם מהי.

חודשים ספורים אחרי שאבא שלי מת, הכרתי בחור בשם דניאל.

הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, גר לבד בדירה שכורה במרכז העיר.

ישבנו שעות בבית קפה, הוא סיפר לי שהוא משתייך לקבוצה של אנשים שמגדירים את עצמם "הומניסטים".

הקשבתי קשב רב להסברים של דניאל: הם טבעוניים, הם פציפיסטים, מתנגדים לחיים בורגניים ועירוניים, מתנגדים לקפיטליזם, מאמינים בפסיכואנליזה, בחיבור לטבע.

חשבתי שדניאל הוא ה"אחד", זה שאיתו אבנה בית ומשפחה, איש יפה מבפנים ומבחוץ, בעל ערכים שאני ממש מזדהה איתם. והוא חשב שאני מושלמת, ושאנחנו זוג מושלם.

פגשתי את קבוצת החברים שלו, כחמישה גברים בגילאי העשרים, שתי נשים קצת יותר מבוגרות, איש אחד בסביבות החמישים, פסיכולוג, ובן הזוג שלו.

הקבוצה התנהלה לפי העקרונות שהסביר לי דניאל, אבל לא היה שם מילימטר של חופש מחשבה.

האיש המבוגר (רואה את הפנים שלו, שומעת את הקול שלו, לא מצליחה לזכור את שמו) קבע את החוקים, ניהל את הקבוצה. הכל בנועם, בעדינות, בהגיון, באהבה, בחיוך מלא אמפתיה.

בקלות הוא יכול היה לשמש לי תחליף אבא, בטח במצב הפגיע שהייתי אז, אבל משהו בי זיהה את הסכנה, את חוסר ההגיון בהערצה העיוורת אל האיש הזה.

הוא לא הצליח לבלבל אותי. והוא הבין את זה די מהר. אני שאלתי שאלות, לא הייתה בי אמונה אבסולוטית במנהיגות שלו.

הוא ניסה לחבל בזוגיות שלי ושל דניאל, הכל לטובתנו, טען, תמיד מתוך אהבה.

כמו כל האנשים המסוכנים האלה, הוא היה גאון, עם הבנה עמוקה מאוד בנפש האדם.

והוא אכן מצא את הדרך להפריד ביננו.

יש לי זיכרון די ברור של המפגש האחרון שלי עם דניאל, יושבים על ספסל בפארק ליד הבית שלי, כבר ידעתי שאני נפרדת ממנו, הבאתי לו שקית עם מתנות שהוא נתן לי בתקופה שהיינו יחד.

שאלתי אותו אם הוא מנהל מערכת יחסים עם הפסיכולוג. הוא הודה. הוא אמר שהוא אוהב אותי, שאפשר לאהוב שני אנשים באותה מידה, שזה שונה.

 

חשבתי עליהם, איפה הם עכשיו, האם דניאל השתחרר?

ומאיפה הכוח הזה שהיה לי, לצאת מהסביבה הזו? כשהתרחקתי הבנתי כמה רעילה והרסנית היא הייתה.

מקרוב, יחד עם כל הספקות, היא הייתה חמימה ועוטפת, מושכת להשאר ולהתערסל בחיבוק שלה.

אני יכולה לראות, איך אפשר לטבוע ולהיעלם בתוכה.

סכנת נפשות, תרתי משמע.

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

2 תגובות

  • Reply
    רוני
    10/04/2018 at 4:43 pm

    לא הכרתי את הסיפור הזה, אלי. כמה מפחיד. מרשים שהיה לך כח היה לך לעמוד מול הדבר הזה בשיא האבל.

  • Reply
    מרים ברוק-כהן
    11/04/2018 at 4:47 am

    אליסיה נפלאה. קודם אני שמחה כל כך, שידעת להינצל, שהיה בך הכוח לקום ולברוח על נפשך. האנשים מהסוג ההוא הם עלוקות. כילדה כבר חוויתי כמה טיפוסים כאלה. ולמדתי שרק שאלות מצילות אותנו. לכן חינכתי את ילדיי לשאול ולשאול. ויש לחנך כל ילד ואדם לשאול לא לקבל אחרים כפוסקי על. מחבקת אותך. מרים

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות