In בלוג/ טקסט וצילום

מורן, שנה למותה

לפעמים, תאריכים, מספרים, יש להם חיים משל עצמם.
אצלי, לפחות.
הם, המספרים האלה, לובשים צורה פתאום מול העיניים שלי.
17 לינואר
היום שמורן מתה.

עד הרגע האחרון עוד ציפיתי לנס.
כל כך רציתי, שמורן החכמה, המוכשרת, היפה, תבריא, תקום על רגליה, תנער מעליה את כל הכאב, הפיזי והנפשי.
תחייך ותמשיך בחייה.

אני מתבוננת בעיניים שלה מדי פעם ומתמלאת עצב וכעס.
על חייה, על מותה.

מורן בחרה למות כי לא יכלה לשאת את הכאב.

מדי יום, אני מזכירה לעצמי, לסובבים אותי, מסבירה לכל מי שמוכנה להקשיב.

לא להרפות, להמשיך להיאבק, לעלות מודעות, לשים לב, לא לשכוח ולו לרגע.

פגיעה מינית רוצחת. את הנפש ואת הגוף.

מורן ליד תמונתה בתערוכת גיבורות צילום: דור שחף

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

תגובה

שינוי גודל גופנים