טוטאלי - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים ונערות - פוטותרפיה
In על אמנות

טוטאלי

במוסף סוף שבוע של ידיעות פורסמה כתבה גדולה ומפרגנת על מיכל רובנר.
מיכל רובנר היא אמנית ישראלית שחיה ויוצרת בניו יורק, מוכרת ומוערכת בקנה מידה בינלאומי, נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה.
העבודה של רובנר היא מורכבת, מרתקת, מסועפת.
הכתבה התמקדה בעיקר באופן העבודה של רובנר, בהתמסרות הטוטאלית שלה אל האמנות.

מיכל רובנר הייתה פעם נשואה לאיש, כבר הרבה שנים היא בחרה בדרך חיים שהיא לא הדרך שהחברה הייתה מצפה ממנה (לא רק ממנה, מכל אחד ואחת): היא לא נשואה, לא ילדה וכנראה גם לא תלד.
כל חייה מוקדשים לאמנות. זה מה שהיא רוצה לעשות וזה מה שהיא עושה.

אנשים כמוה מעוררים בי קצת קנאה: היכולת להתמסר באופן טוטאלי לצרכים שלה, לרצונות שלה, לדחפים שלה. לעבודה המפרכת, הסיזיפית, המתסכלת והמשמחת של היצירה.

כל חיי הבוגרים אני מנסה לגשר על הפער הזה שבין חיי היומיום [מצד אחד]: ילדים, בית, פרנסה [מצד שני] והצורך המטורף הזה ליצור, לעשות רק את זה.
אולי זה סתם תירוץ, אולי חוסר כשרון, אבל מאוד ברור לי, שכשהולכים ככה בין הטיפות, אין צד אחד שיוצא מוצלח במיוחד: תמיד יש סדר עדיפויות (מסיבת הסיום של הילד בכיתה א' יותר חשובה מראיון לתוכנית טלויזיה, לך תדע איזה נזק אני אעשה לו אם לא אגיע…בחיי סיפור אמיתי) תמיד יש הפסקות, תמיד יש הפרעות. תמיד יש וויתורים, תמיד יש פשרות. אין טוטאליות. אין התמסרות מוחלטת.

כי כשאני יושבת עם הילדים שלי ומקשיבה למה קרה היום בבית הספר ובמוח שלי מתרוצצים רעיונות לפרוייקט חדש, אני לא באמת מקשיבה להם וגם לא מקדישה מחשבה עמוקה ורצינית לפרוייקט.  וכשאני יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב משהו, והבת שלי מתקשרת שאבוא לקחת אותה ע-כ-ש-י-ו מהקניון, מה אני אגיד לה? תחכי ? תבואי באוטובוס ? (בטח). וכך הלאה.

ושאף אחד לא יבין אותי לא נכון: בניגוד למאמר שהביאה כרמל על אינסטינקט אמהי, ועם כל הכבוד למחקר של דר' מאירה וייס, אני מאוד בטוחה באינסטינקט האמהי שלי. הוא הגיע לעולם יחד עם הבן שלי (שהיה מעוך וסגול וממש לא יפה בשבועות הראשונים) והכפיל את עצמו עם הולדת הבת שלי (שהייתה מדהימה ביופיה כשהיא נולדה, אבל לא קיבלה יותר אהבה ממנו…).

Share

אולי גם זה יעניין אותך

8 תגובות

  • Reply
    איתן כספי
    19/06/2003 at 11:07 pm

    כרמל כתבה מתוך מצב של חוסר ניסיון בהורות, וזה בסדר גמור, כולנו היינו שם קודם.
    כל אחד מרגיש וכותב בהתאם למצב בו הוא נמצא בזמן הכתיבה.
    מעניין אותי לראות מה היא תכתוב שנה לאחר הלידה הראשונה.
    נראה לי שהיא תהיה אמא נהדרת.

    כמו שאת משלמת את המחיר על חוסר היכולת להתמסר טוטאלית לצד כלשהוא, כך גם מיכל רובנר משלמת מחיר. היא אף פעם לא תדע חיבוק, נשיקה של ילד. היא כל עולמה.

    "לכל דבר מחיר" שרו כוורת, וידעו מה הם שרים.

  • Reply
    תומר
    20/06/2003 at 12:04 am

    איפה כוורת שרה כזו שורה?

  • Reply
    איתן כספי
    20/06/2003 at 12:06 am

    "שיר המחירון".
    קבל: http://www.shirim.net/11/41.htm

  • Reply
    כרמל
    20/06/2003 at 1:04 am

    זה לא אני עשיתי את המחקר הזה, זו מאירה. גם לי היה קשה לשמוע את זה, זה היה השיעור הראשון שקיבלתי בשיעורי הבחירה שנה א' בחוג לאנתרופולוגיה תחת הכותרת "הורות כהמצאה חברתית". זו לחלוטין לא הדעה שלי, הבאתי מחקר בשם אומרו!!!

  • Reply
    אלכסנדר
    20/06/2003 at 5:08 am

    סתם רעיון לא שפוי בשעה לא שפויה. הייתכן שהורות ו/או ילדים הם מעיין להשראה שלא ניתן להגיע אליה אחרת? הייתכן שהטוטאליות הנדרשת לפעמים בהתמסרות לילד תשרת אמן בעתיד? הייתכן שאמן שאין לו ילדים עלול להפסיד משהו מדהים?

  • Reply
    אליסיה
    20/06/2003 at 7:13 am

    אלכסנדר, אני בטוחה שמי שאין לו ילדים אכן מפסיד משהו מדהים. לא הייתי מוותרת על להיות אמא, אין דבר מרכזי יותר בחיים שלי מהילדים שלי. ועל זה בדיוק דיברתי – על חוסר היכולת של ההתמסרות המוחלטת למעשה האמנות, כאשר קיימת משפחה. לדעתי, ומנסיוני, זה לא הולך ביחד.
    אני לא אומרת שאי אפשר ליצור. אני רק אומרת שיש בחיים של הורה סדר עדיפויות, שהאמנות או בכלל הרצון של ההורה לא תמיד בראשו.

  • Reply
    יולי
    20/06/2003 at 3:37 pm

    עכשיו רק נותר לקבל את עובדת "חוסר היכולת להיות מושלמת" בשני התחומים ולחיות איתה בשלום. הרבה אמנות נוצרת דוקא מהמקומות הלא מושלמים.
    ובאתי על החתום: רעיה\אמא\יוצרת לא מושלמת. מחק את המיותר (אין). יאללה, אני רצה להכין מרק.

  • Reply
    יעלי
    22/06/2003 at 12:35 am

    באופן שלא יכולתי להבין לפני כן, וכמובן כשלא מבינים רגש אי אפשר לתקשר אותו באמנות.
    חרדה, כמובן.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות