In על אמנות

חנה סהר : אשלון ביוטי (איזה יופי)

ההיסטוריה, כפי שאנחנו לומדים ומכירים אותה, נכתבה על ידי גברים מערביים, מנקודת מבטם ולפי תפיסתם את העולם.
עד המהפכה הפמיניסטית, מקומה של האישה בכל תחומי החיים כ"שחקנית משנה" בתולדות המין האנושי הייתה עובדה שאין עליה עוררין.
המבט הגברי-מערבי, כפי שבא לידי ביטוי גם בתולדות האמנות, הציב את האישה תמיד כאובייקט, כמושא (וגם מוזה) עבור האמנים הגברים ולעולם לא כאמנית, כיוצרות.
במאמר בשם "מדוע לא היו אף פעם אמניות גדולות" שפורסם בשנת 1971 טוענת ההיסטוריונית ומבקרת האמנות לינדה נוכלין, שמכיוון שנשים לא אושרו להשתתף בשיעורי אמנות באקדמיות, הן הפנו את תשוקתן ליצירה אל מלאכות כמו ריקמה ותפירה, וגם זאת, רק לאחר שסיימו את מטלות הבית.
כאשר המבט הגברי-מערבי מופנה אל האישה המזרחית – ערכה של האישה יורד עוד יותר, שכן היא גם אישה (ולכן נחותה מהגבר) וגם מזרחית (ולכן נחותה מהאישה המערבית, שנחותה מהגבר). הגבר המזרחי, שבעצמו מביט על האישה כנחותה בחברה, מוריד עוד יותר את ערכה של האישה המזרחית.
חנה סהר מצלמת נשים מזרחיות, עיראקיות ליתר דיוק. נשים מהסביבה הקרובה שלה: אמא, דודות, בנות דודות, חברות. הפעולה שחנה עושה נעה מהפרטי אל הפוליטי וממנו בחזרה לפרטי וחוזר חלילה. סהר רצתה להנציח את אמה המתבגרת. בתערוכה שמוצגת כעת בסדנאות האמנים בתל אביב היא פורשת בפני הצופה גלריה שלמה של נשים, כל אישה בתוך המסגרת השחורה שלה, ראשים צבעוניים-זרחניים ויפים של נשים יפות, כמו צפים בתוך מסגרות שחורות.

© חנה סהר

האסוציאציה הויזואלית הראשונה שעלתה לי כשראיתי את הצילומים הייתה ההולוגרמות שהיו מאוד אופנתיים בשנות ה- 70 (אך לא ממש קיבלו הערכה מהעולם האמנותי). הצבעים הזרחניים, הדימוי היפה הבודד שמרחף בתוך המסגרת, תחושה של חזרה במנהרת הזמן.
נראה לי, שהאסוציאציה שלי היא לא מקרית, שהאסטטיקה הצילומית של סהר בבואה לצלם את הנשים האלה היא אסטטיקה מאוד מסויימת, מדוייקת מאוד, שמתכתבת עם אסטטיקה "מזרחית" – צבעונית, זרחנית, נוצצת, נשית -" נמוכה" – כפי שעולם האמנות התייחס אל ההולוגרמות כגימיק ששייך לתרבות העממית ולא לאמנות ה"גבוהה".

© חנה סהר

בספרה Stealing the Language כותבת החוקרת Alicia Suskin Ostriker שלאור העובדה שהשפה שאנו מדברים וכותבים נמצאת עמוק בתוך תפיסת העולם הגברית, נשאלת השאלה, כיצד יכולות הנשים להפוך את השפה לשפה "שלהן".

אחת הטקטיקות הפמיניסטיות לשינוי השפה היא כתיבה מחדש של המיתוסים שהם חלק מהתרבות הקולקטיבית הגבוהה.

כך, סהר מציעה פרשנות משלה לשושלת מלוכה, למושגים כמו יופי ואסטטיקה: היא הופכת את פניה של האישה המזרחית לאיקונה, היא מציעה שושלת גדולה של מלכות-אם ונסיכות יפות, שמגיחות בצבעים חזקים מתוך האפלה, כשהן מיישירות מבט ולא חוששות להביע את הרגשות שלהן, על כל הגוונים שלהם; גם כשמדובר בפחד מהמוות, פחד שחשה סהר מול ההזדקנות של אמה, אותה היא מצלמת גם כשהיא שוכבת במיטתה, האם הגדולה מכולן על ערש דווי.

© חנה סהר

התערוכה של חנה סהר, אשלון ביוטי, מוצגת בסדנאות האמנים בתל אביב עד ה- 24 ליולי.

פורסם ב- viewfinder

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

תגובה

שינוי גודל גופנים