המכתב - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים ונערות - פוטותרפיה
In בלוג/ טקסט וצילום

המכתב

הכי אהבתי את סבתא רקל. היו לה כל מיני סיפורים מסתוריים, וחברה מכשפה שידעה להסיר עין הרע, והאוכל שלה היה הכי טעים. אהבתי לישון אצלה, אבל גם קצת פחדתי, כי הבית שלה היה כמו מקדש לאנשים מתים: דוד שלי טיטו שמת ביסורים מסרטן כשאני הייתי תינוקת, וסבא שלי מרסלו שמת לפני שנולדתי מהתקף לב בגיל 44, ב– 12 לפברואר, בול כמו אבא.

והייתה לה גם שכנה בגיל שלי, אני ממש לא זוכרת את שמה, ואת הפנים שלה רק מכמה צילומים שהיא מופיעה בהם. יום אחד שיחקנו ליד הבית שלה, והתחיל לרדת גשם. רצתי לבית של סבתא רקל, ובדרך כלב התנפל עליי בנביחות מלחיצות ושיניים חשופות. אף פעם לא באמת פחדתי מכלבים, אבל נבהלתי ממנו, הוא ממש רדף אחרי. היו לי נעלי אצבע מגומי, והן נקברו בשלולית בוץ. המשכתי לרוץ יחפה וכשהגשם פסק אני וסבתא הלכנו להביא את הנעליים ולהשלים עם הכלב המעצבן.

כשאבא היה ילד ממש קטן, סבתא רקל ביקשה ממנו להביא מכתב לבית של השכן. בדרך הוא פתח אותו והיו כתובות שם מילות אהבה. מאמא שלו לגבר זר.

אמא סיפרה לי את הסיפור הזה הרבה פעמים, וגם עוד הרבה סיפורים אחרים שקרו כשהייתי ילדה או לפני שנולדתי. היא הסבירה לי, שזו הסיבה שהוא בוגד בה. כי הוא כל כך נפגע כשגילה שאמא שלו בוגדת באבא שלו, הוא נקם את נקמתו של אבא שלו.

או משהו דומה לזה.

אף פעם לא באמת הבנתי את הקשר

ואף פעם לא הבנתי איך היא יכולה לסלוח לו על הבגידות שלו, ואם היא בכלל סלחה לו אי פעם.

 6

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    רונן
    03/07/2013 at 10:16 pm

    גם צלמת גם כישרון כתיבה – כל הכבוד!

    שוב סיפור עצוב(אולם מרתק ), מחכה לסיפורים אופטימים …

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות