בקצב הסלסה

בכל פעם שאני מצלמת אישה, ואני רואה/שומעת/חשה את חוסר הנוחות שלה עם הגוף שלה, אני נזכרת בנשים הקובניות.

מאז שביקרתי בקובה, לפני כמה שנים, אני שואלת את עצמי, האם היחס שלהן כלפי עצמן הוא תוצאה של חינוך המהפכה הקובנית ? כי הרי יש כל כך הרבה דוגמאות לאינטרפרטציות קשות של הקומוניזם, ודווקא בתפיסה של הגוף הצליח להם ?

אהבתי את הנשים הקובניות. הן לא יפות במיוחד, לא ממש אהבתי את סגנון הלבוש שלהן, שהוא צבעוני, הדוק מאוד, קצר מאוד, חשוף מאוד.

אהבתי אותן כי הן בעיקר נראו לי חפות ממניירות מערביות: הן לא רזות, הן לא מסתתרות מאחורי בגדים, הן לא מתביישות בגוף ה"לא מושלם" שלהן, בגיל שלהן, בנשיות שלהן.

בשיחות שניהלתי עם נשים קובניות רבות הן אמרו לי, שהן אוהבות את הגוף המלא שלהן, הן לא עסוקות בדיאטות רזון, הן נהנות מהאוכל, הן נהנות מהשתיה, מחיי המין, הן גאות בנשיות שלהן.

וזה בהחלט ניכר לעין: בדרך בה הן זזות-רוקדות, בדרך בה הן מתהלכות ברחוב, בדרך בה הסקס אפיל שלהן מתפרץ לכל עבר. בדרך בה הן מתחילות עם גברים.

ואז אני מסתכלת שוב על האישה שעומדת מולי, מול המצלמה שלי, ומנסה לשכנע אותה (בהצלחה מרובה, לפחות ברגע המסויים הזה, שישר משתקף בצילום שישאר אצלה לתמיד) שהגוף שלה, כמו שהוא, יפה כל כך, ומי קבע שגוף מושלם – כזה שאפשר לאהוב בלי להסתייג ממנו – הוא רק גוף רזה, רק מתוח, רק צעיר, בלי הסימנים שהחיים הותירו עליו?